קשה עד בלתי אפשרי, ודאי למי שאינו חייל בלחימה, לשפוט את הלוחמים שירו בשלושת החטופים בעזה. כשהלחימה מתבצעת במתווה שטח בנוי כה סבוך, וכשמחבלי חמאס משתמשים באזרחים כפתיון וכמודיעים, ואף מתחפשים בעצמם לאזרחים תמימים וממלכדים קירות ופירים, קשה להאשים חייל שכבר נמצא שבועות ארוכים במלחמה עקובת דם, בכך שאצבעו הייתה קלה על ההדק וחשד שהם מחבלי חמאס.
אך גם אם אין ביכולתנו לשפוט את היורים, כחברה חובה עלינו להתבונן על המאורע ולנסות לפענח את גורמיו. מי שבא לעזרתנו כאן הוא הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק אשר הבחין בתופעה שאותה כינה "עודפי הכוח". לדברי ז'יז'ק, בכל הפעלת כוח, יש מציאות שבה הכוח חורג מעבר לגבולות שהוקצו לו ופוגע גם במה שמצוי מעבר לגבולות אלה. כל אדם יכול לחוש בכך בעצמו. אנו כועסים כעס מוצדק על מי שפגע בנו בבית, בעבודה או ברחוב, אך הכעס הזה שמצטבר בנו יוצא לאחר מכן בדיבור עצבני גם כלפי אנשים תמימים, שלא עשו לנו מאומה. קשה, עד בלתי אפשרי, להחזיק את הרגשות השליליים או את הכוחות הפוגעניים בגבולותיהם המדויקים. תמיד תהיה מציאות של "עודפות כוח", שתפגע בחפים מפשע ואפילו בעצמך.
האמת היא שז'יז'ק לא היה הראשון שהבחין בכך. התלמוד הבבלי במסכת בבא קמא (ס, ע"א) תוהה מדוע אלוהים ציווה את בני ישראל במכת בכורות "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", והרי המכה כוונה רק לבכורי מצרים ולא לבני ישראל? ותשובתו: "כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים". הווה אומר, אפילו אלוהים, אדון כל הכוחות, היה מודע למציאות שבה המשחית חורג מעבר לגבולות הפגיעה שלו ועלול לפגוע גם בצדיקים. על כן הוא דרש מבני ישראל להגן על עצמם באופן מיוחד – להסתגר בבתים ולא לתת הזדמנות לכוח המשחית להגיע אליהם.
האחריות הכבדה של נושאי הנשק
דוגמאות לתופעת "עודפי הכוח" מצויות עוד לרוב. כיצד תשפיע המלחמה על התנהגותם של חיילים לאחר חזרתם הביתה? כיצד השיח המיליטנטי ישפיע על ההתנהגות החברתית? להפעלת הכוח גלים רחבים, שקשה לנו לדמיין לאן הם מגיעים, ותמיד יהיו לה נפגעים משניים. הרג שלושת החטופים הוא דוגמה קיצונית לעודף הכוח. במוקדם או במאוחר כולנו נפגוש בו.
אז מה אפשר לעשות כדי להתגונן מאותו איום של עודפי הכוח? הדבר אולי החשוב ביותר הוא להיות מודע לתופעה. כל מי שאוחז בנשק, ובכלל כל מי שמפעיל כוח מכל סוג שהוא, חייב לחקוק בתודעה שלו את ההכרה שלכוח שלו יש עודפי כוח, ועליו להיזהר. אין זה קל. הדבר דורש איזון ויכולת הכלת מורכבות רגשית ונפשית: להתנהג בביטחון ובנחישות מול מחבלים ומפגעים למיניהם, אך בה בעת לנהוג בחמלה ובריסון כלפי חפים פשע. המעבר הזה דורש בגרות וריסון. כל האוחז בנשק חייב לסגל זאת לעצמו.
3 צפייה בגלריה
חלוקת כלי נשק. גבולות השימוש חייבים להיות ברורים וחדים
(צילום: EPA / Hannibal Hanschke)
אחריות נוספת מוטלת על המנהיגים. מדינת ישראל מחלקת בימים אלה נשק ומנפיקה רישיונות לנשק בכמויות סיטונאיות לאזרחים. מצד אחד הדבר מעמיק את תחושת הביטחון ועשוי להציל חיים. אבל בלא שילווה לכך קמפיין או הדרכה המזהירים בפני תופעת עודפי הכוח, החברה הישראלית עלולה למצוא את עצמה בעתיד הקרוב במציאות שבה אותו נשק שחולק לצרכי הגנה הורג אנשים חפים מפשע. על המשטרה והצבא לזכור: מהרגע שבו הם נתנו נשק לאזרחים פרטיים, כבר אין להם שליטה עליו. לכן יש להקפיד שכל מי שמקבל נשק לידיו יעבור את אותן סדרות של נהלים שכולנו עברנו בצבא, ושמטרתן למנוע את הפגיעה הלא-מכוונת מהנשק הזה. הגבולות צריכים להיות חדים וברורים.
במסגרת המלחמה אפשר לשמוע לא מעט רבנים שמלהיטים את יצר הלחימה של החיילים ומחדירים בהם תחושת שליחות, וזאת באמצעות טרמינולוגיה קיצונית כמו "עמלק" והשמדה. אך עם כל החשיבות שיש בהלהטת רוח הלחימה, כמנהיגים רוחניים עליהם להיזהר מאפקט "עודפי הכוח" של דבריהם
ועניין אחרון מופנה לרבנים, שדבריהם עלולים להיות נשק קטלני. במסגרת המלחמה אפשר לשמוע לא מעט רבנים שמלהיטים את יצר הלחימה של החיילים ומחדירים בהם תחושת שליחות, וזאת באמצעות טרמינולוגיה קיצונית כמו "עמלק" והשמדה. אך עם כל החשיבות שיש בהלהטת רוח הלחימה, כמנהיגים רוחניים עליהם להיזהר מאפקט "עודפי הכוח" של דבריהם. הם עוד עלולים לגרום לכך שחיילים יפגעו בחפים מפשע, נשים ותינוקות, רק כי בתודעה שלהם נצרבה תודעת השמד של מלחמת עמלק.
מנהיגות רוחנית אחראית נדרשת גם היא לדעת לאזן את דבריה. מצד אחד להשרות בלוחמים תודעת ייעוד ושליחות, חוזק ועוצמה, אבל מצד שני להיזהר לא להוביל לשימוש עודף בכוח, שבסופו של דבר עלול לחזור אלינו ולגרום לירי דו-צדדי, להריגת חטופים או לפגיעה בחפים מפשע. לעיתים הכול תלוי בטרמינולוגיה. אפשר לדבר על עוצמה בלי להשתמש בדוגמה של עמלק. אפשר לדבר על החובה לבער את הרע אך להזכיר באותה נשימה את המחויבות לשמור על הטוב.
עם כוח גדול באה אחריות גדולה. ואנו, כמדינה עם כוח עצום, צריכים לחוש בכובד האחריות שמוטלת על כתפינו בהפעלתו.
- הרב ד"ר עידו פכטר הוא ראש תחום רבני ערים וקהילות ב"נאמני תורה ועבודה"
