אתיופיה: שוברים את הכלים
בפסח נזהרים בחמץ, אפילו חמץ הבלוע בכלים, לכן נוהגים להכשיר את כלי הבית לפסח. באתיופיה נהגו לאכול בכלי חרס, ומכיוון שאי אפשר להכשיר חרס, היו יהודי אתיופיה שוברים את כלי החמץ, ומכינים כלים חדשים לכבוד חג הפסח.
הודו: טובלים את היד ביין
בליל פסח הראשון במצרים, הצטוו בני ישראל לשחוט כבש, ולמרוח את דמו על פתח הבית כסימן היכר וכשמירה על בתי היהודים, מפני מכת בכורות. הקדוש ברוך-הוא פסח על בתי היהודים, והמגפה דילגה על בתיהם. בקהילת בני ישראל מהודו נהגו לטבול את כף היד הימנית בדם של עז או טלה, ולהטביע את כף היד על נייר שאותו הדביקו על המזוזה בפתח הבית, זכר לנס ההוא.
כיום, במקום דם הטלה, נוהגים בני העדה לטבול את כף ידם הימנית ביין ומטביעים על המשקוף, או מדביקים עליה חמישה תמרים.
באופן דומה, יהודי דבדו במרוקו נוהגים להדביק פיסות מן החרוסת על מזוזות הבית.
שולחן הסדר: כך עורכים ברכוש גדול
יהודי אשכנז: נוהגים לקשט את שולחן הסדר במיטב כלי הכסף והזהב, סימן לפסוק: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
יהודי תימן: נוהגים שכל השולחן הוא "קערת הסדר", וסימני החג מונחים בקערות ופזורים על השולחן. כמסגרת, מציבים הרבה ירק מסביב לדפנות השולחן – ומכסים את כל השולחן וסימניו במפה גדולה ולבנה. בכל ברכה מרימים את המפה, וחושפים רק את הברכה הספציפית.
חסידי חב"ד: נוהגים להניח מראש צלחת אישית ועליה כל סימני החג, ליד כל אחד מהמסובים בנפרד.
יהודי לוב ותוניסיה: משתמשים כקערת הסדר בסלסלת נצרים ענקית, הנקראת סבאת, ובה נשמרים סימני הסדר בכמות הנצרכת לכל המסובים.
צפון אפריקה: בבהילו
עם תחילת קריאת ההגדה, בשעה שקוראים "בבהילו יצאנו ממצרים", נוהגים יהודי צפון אפריקה לסובב את קערת הסדר מעל ראשי המסובים, תוך שירה וקריאת שמחה.
5 צפייה בגלריה
"בבהילו": מסובבים את הקערה ומאחלים. משפחת טובול בשכונת בקעה, ירושלים
(תמונה מהאוסף המשפחתי)
עורך הסדר מברך כל אחד מהמסובים בברכה אישית, תוך שהוא מסובב את הקערה שלוש פעמים מעל הראשים. מנהג זה, הדומה למנהג הכפרות, נערך רגע לפני קריאת "הא לחמא עניא" שבו מזמינים את העניים להצטרף לסדר, ומסמל שגלגל חוזר בעולם, ואין מה להתבייש: כל בני ישראל היו עניים במצרים. מקובל שזוהי שעת רצון לשמירה ולקבלת ברכה.
זרוע: מהבכורים ועד לרווקות
אחד מסימני קערת ליל הסדר, זכר לקורבן פסח, הוא הזרוע, המסמלת את היד החזקה והזרוע הנטויה, שבה הוציאנו הקב"ה ממצרים.
יהודי רומניה: רווקה הרוצה להתחתן, לוקחת את הזרוע ויוצאת לאכול אותה מחוץ לשולחן הסדר. עם סיום האכילה היא חוזרת לשולחן ומניפה את העצם בידה – סגולה לחתונה מהירה.
קהילת בני ישראל מהודו: אוסרים על הבכורות לצאת מהבית כל ליל הסדר, מחשש למכת בכורות, ומזכים את הבכור לאכול ראשון מהזרוע.
יהודי לוב ותוניסיה: נוהגים להעביר את זרוע בין כל המסובים, וכל אחד אומר בתורו בקול גדול ותיאטרלי: "בזרוע נטויה זו החרב". ויש שאינם אוכלים כלל מבשר הזרוע בליל הפסח, מחשש שיחשבו שהוא קורבן פסח.
ביצה: קרבות קשים – עם זוכה בסופם
הביצה מונחת על שולחן הסדר כזכר לקורבן חגיגה, שאותו נהגו להקריב לצד קורבן הפסח. כך שבליל הסדר נוהגים לאכול לפחות שני סוגי תבשילים: זרוע וביצה.
יהודי לוב, תוניסיה ובקהילות אשכנז: נוהגים להניח בקערת הפסח מספר ביצים כמניין בני המשפחה.
יהודי עיראק: עורכים קרבות פיצוח ביצים קשות, מיד לאחר המחזת ושירת "מה נשתנה". אם תהיתם, הזוכה הוא מי שהביצה שלו נשארה שלמה ואסף כמות רבה של ביצים קשות שבורות של המפסידים בקרב.
רבים אוכלים את הביצים לפני תחילת הסעודה, כאשר מגיעים ל"שולחן עורך", לאחר הטבלתן במי מלח.
בדמייך חיי: לחתום ביין על ההגדה
כאשר ביקש הקב"ה לגאול את בני ישראל ממצרים, הם היו "ערומים מן המצוות", לכן ציווה אותם לקיים שתי מצוות שיש בהן הקזת דם: ברית מילה וקורבן פסח. בהגדה קוראים את דברי הנביא יחזקאל: "ואת ערום ועריה. ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי".
יהודי אמסטרדם: רובם היו צאצאי אנוסי פורטוגל, והם נוהגים לטבול אצבע ביין, וכל אחד מבני המשפחה חותם באצבעו על ההגדה.
יהודי הקווקז: נהגו לחגור חרבות על מותניהם כל ליל הסדר, כמנהג האנשים החופשיים במקומם.
עשר המכות: ה' יצילנו
יהודי תוניסיה: בקריאת עשר המכות נוהגים המסובים לזעוק יחדיו, "ה' יצילנו!" לאחר קריאת כל מכה ומכה שהקדוש ברוך-הוא הכה בה את המצרים ("דם" – ה' יצילנו! "צפרדע" – ה' יצילנו! "כינים" – ה' יצילנו!...)
יהודי מצרים: קוראים "עליהום" (עליהם) אחרי כל מכה ומכה, וגם שופכים יין לדלי עם מים במטרה "לשטוף" אותה. משמסיימים את קריאת עשר המכות, יוצאת האישה הצעירה ביותר – ושופכת את הנוזל במרחק בטוח מהבית. זו סגולה לבקשת בקשות עבורה ועבור הקרובים אליה.
דיינו: מכות עם בצל ירוק
הפיוט מונה 15 חסדים שעשה הקב"ה עם ישראל ביציאת מצרים. כל חסד גדול מחברו, ואנו מודים שדי היה לנו בו.
יהודי פרס ובוכרה: מצליפים איש על רעהו בענפי בצל ירוק או שום טרי, זכר לחוסר הכרת הטוב של יוצאי מצרים, שהתלוננו למשה: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר, ואת הבצלים ואת השומים". סיבה נוספת היא זכר למלקות שהכו המצרים את העבדים העבריים במצרים.
יהודי אפגניסטן: מצליפים דווקא בעלי כרישה. אין עדות לקיום המנהג באף קהילה בקישואים או באבטיחים.
כורדיסטן: לקרוא עם מראה
ההזמנה בליל הסדר הוא לחזור לרגע יציאת מצרים, ולדמיין את עצמך כאילו אתה זה שיוצא ממצרים – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", או בגרסת הרמב"ם: "חייב אדם להראות את עצמו". בשעה שיהודי כורדיסטן מגיעים לקטע הזה בהגדה, הם נוהגים להעביר מראה בין המסובים, כדי שיוכלו לקיים את הכתוב הלכה למעשה, ולראות את עצמם. כל מי שהמראה בידו, מביט על עצמו במראה ואומר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים".
אפיקומן: להסתובב בין השכנים
נוהגים שלא לאכול קינוח בסעודת הפסח, כדי לקיים מאמר חז"ל: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", והפירוש הוא שאחרי שאוכלים קורבן פסח, אין אוכלים שום דבר, גם לא קינוח. כדי לסיים את ארוחת החג בזכר לקורבן פסח, נהגו לאכול את המצה האמצעית מתוך שלוש המצות שבקערת הסדר. וכדי שייוותר ממנה משהו עד לאחר הארוחה (וגם כדי להשאיר את הילדים בעניינים בלילה הארוך הזה, כי עיקר המצווה היא להעביר להם את ההגדה) – נהגו להחביא את מחצית המצה הזו, וקראו לה "אפיקומן".
חלי טביבי ברקת צילום: יוסי גמזו לטובהעדות אשכנז: הילדים הקטנים גונבים את האפיקומן, וכדי להשיבו את סוחטים את עורך הסדר לקבל מתנה יפה. זכר למאמר הברייתא: "חוטפים מצות בליל הסדר, בשביל תינוקות שלא ישנו".
יהדות צפון-אפריקה: העדיפו שלא לחנך את הילדים למנהג אסור. יהודי ג'רבה נוהגים שאחד המסובים לוקח את האפיקומן ועובר בין בתי השכנים. הוא מציג עצמו כמי שבא לארץ ישראל, לבשר על בוא הגאולה. בזמן אכילת האפיקומן, יש מיהודי ג'רבה שנוהגים לשמור חלק מן המצה, כסגולה לשמירה.
בכלל העדות יש רבים הנוהגים כיום שעורך הסדר מחביא את האפיקומן, והילדים צריכים לחפשו.
כוס לאליהו הנביא: מחכה כל הלילה
יהודי אשכנז: נוהגים למזוג כוס לאליהו הנביא, ולהשאירה כל הלילה. מנהג זה קיים רק כמה מאות שנים, ונקבע בשל רדיפות היהודים בארצות אשכנז. "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" – כוס אליהו הנביא היא סמל לגאולה, לכמיהה ולתקווה שימות המשיח בפתח, ועימם הקץ לסבל ולרדיפות.
יהדות ארצות הברית: יש שנוהגים להוסיף את כוס מרים הנביאה – כוס מים, המסמלת את בארה של מרים, ואת חלקה החשוב ביציאת מצרים ובהובלת העם. את "כוס מרים" מניחים ליד כוסו של אליהו הנביא.
ביהדות המזרח לא היה מוכר מנהג הכוס לאליהו, למעט בקהילות שהיו במגע עם קהילות אשכנז. תחילתו במאה ה-15, והוא התפשט בעיקר במאה ה-17.
צפון אפריקה: החזירו את משה ואהרן להגדה
בכל חלקי ה"מגיד" בהגדה של פסח נפקד מקומם של משה ואהרן, כדי להבהיר מי אחראי ליציאת מצרים: "ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח".
יהודי צפון אפריקה מצאו דרך להחזיר את משה רבנו להגדה. בתחילתה, כשחוצים את המצה האמצעית לשניים, אומרים בערבית יהודית: "כך חצה הקב"ה את הים ל-12 שבילים, כשיצאו בני ישראל ממצרים על ידי משה רבנו ונביאנו". גם בסיום ההגדה, כששרים את "אחד מי יודע" בערבית-יהודית – שניים הם לא לוחות הברית, אלא משה ואהרן. כך חלקם של משה ואהרן לא נפקד מההגדה, לא בראשיתה ולא בסופה.
חלי טביבי ברקת היא מייסדת המיזם הלאומי הלו"ז העברי – קובעים מועדים לדורות.
