שנה וחצי לאחר הטרגדיה, לרב אביגדור חיות ולרעייתו מירה יש סיבה לחייך: אתמול (יום ב') נולד להם בן שישי, שיצטרף לשלושת אחיו ואחותו בביתם שבבני ברק. את אחיו הבכור יכיר רק מתמונות ומסיפורים. ידידיה משה חיות נשאר לעד בן 13, על הר מירון, באותו לילה ארור של ל"ג בעומר התשפ"א, בהילולה שבה ניספו 45 אנשים. בריאיון ל-ynet radio מבית החולים שיבא, מספר הרב חיות על השמחה העצומה ועל תהומות העצב.
"אני מורה, מלמד בכיתה ח', והתפילין שלי נמצאים בכיתה. לבית חולים יצאנו בשעה 2 לפנות בוקר, כשאשתי עם צירים. לא ידענו כמובן מתי תתרחש הלידה, ולא היה לי את המפתח של בית הספר, אבל ידעתי שיש לי תפילין ספייר בבית - התפילין של ידידיה. לא נעים כל כך להסתובב עם זה, על הנרתיק רקום שמו, 'ידידיה משה חיות' - אבל לקחתי אותם איתי לבית החולים.
"הלידה הייתה ב-7:38. מעט לאחריה התפללתי שחרית והוצאתי את התפילין. אחת האחיות ראתה את זה, עשתה אחד פלוס אחד - אביגדור, מירה, ידידיה חיות – ופרצה בבכי, ככה בחדר לידה. זה לא היה מתוכנן, הרי לקחתי אותם כי לא היו לי תפילין אחרים, אבל יחד עם זאת, מבחינה רגשית הייתה לי סגירת מעגל כלשהי. אני לא מאחל לאף אחד בעולם להתמודד עם שכול, זה דבר שחי בך כל הזמן, אבל חובה להתחבר - כל אחד למקור הכוח שלו. ליפול תמיד אפשר, להמריא זה קשה".
"לא רצינו להיות מצבות חיות"
להילולה במירון הגיע הרב חיות לראשונה בחייו, באותו לילה שבו התהפכו עליו חייו. עמו היו בניו, ידידיה בן ה-13 ושמואל בן ה-10, ותלמידו, חברו הטוב של בנו, משה לוי (13). ידידיה ומשה נמחצו תחת ההמונים במסדרון המוות הצר. "במהלך השבעה", הוא מספר, "קיבלנו חיבוק ענק מכולם - דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים - ללא מחיצות או גבולות. אנשים פשוט באו להיות איתנו, והגיעו כמובן גם הרבה מאוד הורים שכולים. אמרתי לאשתי, שימי לב שיש מכנה משותף בין כולם - העיניים, שפת הגוף - תראי איך הם קפואים. הם נראו לנו כמו מצבות חיות. ושאלתי אותה, ככה אנחנו הולכים להיראות עכשיו?
"אמרנו לעצמנו שאנחנו יוצאים לדרך, וזה לא יהיה ככה. אז עברנו תשעה חודשים של היריון, כשידידיה מרחף כל הזמן ברקע. הוא לא כאן איתנו בעולם, אבל רוחו נמצאת איתנו כל הזמן. הוא הבן הבכור שלנו, ועכשיו קיבלנו סוג של מתנה. זה לא תחליף לידידיה, אבל זו מתנה משמחת מאוד".
הייתה לך ולרעייתך ידיעה ברורה שחלק מלחיות זה להביא עוד חיים?
"בהחלט. כולנו מתמודדים, השאלה היא מה אנחנו עושים עם ההתמודדות הזאת, שלא נעלמת לשום מקום. אנחנו שאבנו את הכוח שלנו מקב"ה ומהידיעה שאנחנו רוצים להמשיך את החיים שלנו... יש לנו עוד ילדים בבית, ברוך ה', ואנחנו רוצים להתקדם. מי שמגיע אלינו הביתה רואה תמונה ענקית של ידידיה. הוא איתנו. רואים את זה בשולחן השבת ובכל זמן. כל ערב ראש חודש אנחנו עולים לקברו, אבל ממשיכים את החיים, איתו".
"ליפול זאת לא אופציה"
זו הלידה הראשונה שעוברת משפחת חיות בישראל. כל ילדיהם נולדו בוונצואלה, שם שימש הרב אביגדור בשליחות. וגם זו התרגשות וחוויה חדשה עבור המשפחה, כשהאובדן מרחף על הכול. "כשלקחתי אתמול את ילדיי לבית חולים, שמעתי את השיח ביניהם. והאחד אמר לשני: 'אבל התינוק החדש הוא לא באמת אח שלנו'. שאלתי אותם למה, והם אמרו: 'הוא לא הכיר את ידידיה, הוא לא יודע. זה משהו אחר'. ברור שזו התמודדות, אבל אנחנו מעדיפים להתחבר לטוב, לדברים שייתנו לנו כוח, כי ליפול תמיד אפשר, ומבחינתנו זה לא אופציה".
אתה מרגיש שמחדל מירון מטופל? שימוצה הדין עם האחראים לאסון?
"כשקמנו מהשבעה, ידענו שיש רבים שהיו מאוד שמחים שהעניין יעלם ויתאדה כמו הרבה מאוד דברים שקורים במדינה הדינמית שלנו, ושמחתי מאוד לראות שזה נמצא על סדר היום. הדגשתי ואני אומר את זה גם שנה וחצי אחר כך: שום אשם כזה או אחר לא יקים לי את ידידיה, או את התלמיד שלי מוישי, או מי מ-43 האנשים שנהרגו שם. על חשבונות שמים אנחנו לא שואלים שאלות, אבל אנחנו רוצים למנוע את האסון הבא. עצם העובדה שזה נמצא על סדר היום, שישנם מכתבי אזהרה, נותנת תחושה שזה לא היה לשווא".
