לפתע, באמצע הריאיון, סא"ל בנימין ב' נדרך.
אנחנו כבר משוחחים כשעה על ההחלטה המאוד טעונה שלו כיהודי, להתגייס לבונדסוור, צבא גרמניה. וסא"ל ד"ר בנימין, יושב בסלון ביתו שבאחת מערי גרמניה (לבקשתו, שם העיר שמור במערכת), מספר לי בעברית רהוטה על השירות שלו כרופא מרדים צבאי, על הדמוקרטיה הגרמנית, חופש הדת המופלא שבה, ולמה, כחייל הוא אפילו נשבע למות אם צריך עבור המולדת, ואם יידרש, הוא מצהיר, ימלא אחר שבועתו.
אבל בדיוק אז, פעמון הכניסה מצלצל, ויוצר רגע קטן אחד, שמזקק לתוכו את כל הסתירות שבתוכן הוא חי. סא"ל בנימין ביקש את סליחתי, ובתנועת אינסטינקט של מי שמתורגל בסיטואציות האלו היטב - הסיר את הכיפה מראשו. הוא ניגש לדלת, ופתח אותה בחשש. מהעבר השני היה שליח, שפשוט מסר לו חבילה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אתה רואה", הוא אומר בשקט בשובו, כשהחבילה בידו, "הורדתי את הכיפה. חצי מהשליחים אלו אנשים שהגיעו לגרמניה בחמש השנים האחרונות. זו רולטה. לך תדע אם הם לא יחטפו קריזה מהכיפה, מספיק שיש לי את המזוזה על המשקוף של הדלת".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אתה מודע לעומק האבסורד שאתה חי בו? לפני עשר דקות נשאת נאום חוצב להבות על איך אתה, כקצין בבונדסוור, מוכן למות בשביל גרמניה, מדינה שבה הורדת הרגע את הכיפה שלך רק כי הגיע שליח לדלת.
"זה דבר מאוד מסובך. אבל בעיקרון, כן, בהחלט, אני חי בתוך אבסורד".
ובאבסורד הזה, סא"ל בנימין לא חי לבד. אין נתונים רשמיים, מכיוון שבבונדסוור אסור לעסוק בדתו של אדם, אבל על פי הערכות, בצבא גרמניה של 2022 משרתים כ־300 יהודים. הקונפליקט של כולם הוא מובנה: חלפו שמונה עשורים, ויש היום יהודים – חלקם אפילו ממשפחות ניצולי שואה – שמוכנים ללבוש את מדי הצבא הגרמני, ולשרת את ה"היימאט", המולדת הגרמנית. נכון, זה לא אותו צבא; ונכון, לכאורה זו לא אותה גרמניה. ובכל זאת, בשבוע שבו ציין העולם את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יש משהו מצמרר בלשמוע יהודי חובש כיפה, שמספר בעברית על נאמנותו המוחלטת לצבא הגרמני.
אבל החיילים היהודים של צבא גרמניה החדש לא מתמודדים רק עם הנטל הכבד של העבר, אלא גם עם זה של ההווה. הצבא הגרמני אינו נבדל מהחברה הגרמנית בכללה, שסובלת מעלייה תלולה בתקריות אנטישמיות. בצבא עצמו דווח על כ־600 חיילים חשודים בהשתייכות לארגוני ימין קיצוני. זה כולל יחידות עילית, שמשרד הביטחון הגרמני פירק מהיסוד, לאחר שהתגלה כי חיילים ששירתו בהן היו מעריצי היטלר שערכו מסיבות נאציות, שחטו חזירים, החליפו מסרונים עם תוכן נאצי, ואגרו נשק במטרה לשמור על גרמניה גרמנית.
איך כל זה מסתדר עם יהודים שמתגייסים לצבא הגרמני? בסדרת שיחות מיוחדת, מנסים כמה מהם להסביר. חלקם, למשל, בכלל חושבים שזו הדרך לריפוי. "בצבא הבנתי מהר מאוד שיש לי אפשרות לעשות סטופ מהפחד של להיות יהודייה בגרמניה", אומרת סמלת במסלול קצונה ג'ודית אדרברג בת ה־21. "לא לברוח מהבעיה, להתמודד, לעשות תיקון. וכן, יש בזה גם משהו רוחני".
סא"ל בנימין ב', 47, נשוי (לגיורת מרומניה) פלוס ילד, חי כל חייו בגרמניה. אביו עלה ממרוקו לקיבוץ, התאהב במתנדבת ונסע אחריה לגרמניה. אמו התגיירה, ובנימין גדל בבית יהודי מסורתי, אבל למד שבחוץ צריך להיזהר. "בגיל 16 שמתי על הראש את הכיפה באופן קבוע", הוא מספר. "באותה שנה נסענו לטיול בית ספר. פתאום מישהו התקרב אליי, הוציא מהכיס מצית, לחץ עליו בלי להדליק, הצמיד לי אותו לאף ואמר לי, 'את הריח הזה אתה חייב להכיר'. זו ההתנסות הראשונה שלי עם אנטישמיות".
ולא האחרונה, אבל איכשהו, הוא למד לחיות עם זה. כשהגיע לגיל המתאים, רצה לעלות לישראל, להפוך לרופא בצה"ל, אבל לא עבר את הבחינות, וחזר לגרמניה. בנימין למד רפואה, החל לעבוד בביה”ח בבוואריה, אבל לא זנח את החלום להיות רופא בשדה הקרב. לפני כשש שנים, החלום הזה התגשם, רק במדי צבא גרמניה. "המשפחה הקרובה דווקא תמכה", הוא אומר. "זה גם היה קרוב לבית, וגם הצבא הוא מקום עבודה בטוח ויציב. אבל היו לי חברים במינכן, צאצאים לניצולי שואה, שלא הבינו איך אני יכול לעשות דבר כזה".
באמת איך?
"שמע, הצבא מימש לי את החלום להיות רופא חירום בצוות מוסק, וגם הרגשתי שזאת ההזדמנות שלי להחזיר לגרמניה. אנחנו חיים פה, ואי־אפשר לחמוק מהאחריות של מה זה אומר לחיות פה. הקהילה היהודית רוצה להראות שהיא חלק מהחברה פה, וזה כולל את הצבא. אז דווקא עכשיו הדגל על המדים חשוב לי. אני רוצה להיות זה שמופקד על השמירה על החוק ועל הדמוקרטיה בגרמניה, דווקא כי אני נמצא בקבוצת הסיכון הכי גבוהה. אני לא רוצה שנאצים יחליטו על הכבוד העצמי והחופש שלי. אני לא מרגיש חייב לגרמניה, אבל אני רוצה לתת לה".
אבל מה לגבי המדים? אי־אפשר להתעלם פה מההקשר ההיסטורי.
"כל פעם אני חושב על זה. כל יום אני מזכיר לעצמי מי לבש פעם את המדים הללו. יש לי מודעות כשאני עושה את זה. זה מעשה יומי, לכאורה רגיל, אבל בגדול, אני מבין שזה לא רגיל. אני מזכיר לעצמי את זה. הרבה אנשים מסתכלים עליי כשאני עובד עם הכיפה על הראש. יש קונטקסט היסטורי. זה מוזר להם. זה מטריד אותם".
ומה התגובות של חיילים מסביבך כשרואים את הכיפה ושומעים ממך שאתה יהודי?
"החיילים שמשרתים איתי לא יודעים כלום על יהדות. כלום. הם פוערים עיניים כשהם רואים אותי מניח תפילין, למשל. הייתה פעם אחת שבא חובש ושאל אם קיבלתי את הכיפה יחד עם המדים כלבוש חוקי, כי אסור לחייל במדים ללבוש משהו לא מהצבא. שאלה שנשמעת תמימה, אבל הפירוש שלה הוא, אם זה לא חוקי, אז תוריד את זה. אמרתי שלא, אבל יש לי רשות מהמפקד. אחרי שנה וחצי, העיפו אותו מהצבא: חיילים אחרים ראו אותו צועק בדיסקוטק 'הייל היטלר'. אז היחיד ששאל אותי שאלות היה נאצי".
אתה הולך עם עוד סממנים שמאפיינים אותך כיהודי חוץ מהכיפה?
"לא, וגם את הכיפה ברחוב לצערי הורדתי כבר לפני עשר שנים. יש פה איום יותר מדי גדול. אי־אפשר לדרוש ממדינה שתשמור על כל אזרח שלה מסכנה של טרור אישי, בשביל זה צריך להחזיר אותנו לגטו, אבל אני לא מרוצה מהמצב. בעוד כמה שנים הבן שלי ישאל למה החלונות בבית שלנו שונים (הכוונה ממוגני ירי – ז"א) מהחלונות בבתי השכנים, אז מה אני אגיד לו? שהחלונות אמורים לקנות לי כמה שניות עד שהמשטרה תגיע במקרה של התקפה?"
הוא אולי ישאל גם איך אבא משרת מדינה שמאפשרת את זה.
"וזו שאלה קשה, למה אני מוכן לשרת את המדינה שלא שומרת עליי ועל רצוני לחיות בכבוד לפי הדת שלי. זו שאלה קשה, למה אני רוצה להבטיח את העתיד של המדינה הזו, למרות שברור לי מעבר לכל ספק שאני והבן שלי לא נוכל לחיות פה כיהודים בעוד 15־20 שנה. אבל אני עדיין לא מוכן לתת את גרמניה לימין או לאיסלאם הקיצוני".
וזה נשמע לך נורמלי?
"זה נורמלי ליהודי שחי בחו"ל. כשמרקל אמרה שמקבלים את הסורים, היא הכניסה לפה אלפי קיצונים עם ניסיון בגרילה ושנאה ליהודים. אני לא מאשים אותה. היא לא ידעה. רוב היהודים אומרים 'זה יעבור', אבל לנו יש פרספקטיבה של 'זה יעבור' מלפני 80 שנה. אנחנו על זמן שאול".
העבר פוגש אותו בכל פינה. לפני כמה חודשים, למשל, סא"ל בנימין נשלח למשימה צבאית בג'יבוטי, אפריקה. "היה שם מישהו שכל פעם שהיה רואה ג'יפ גרמני היה קם, צועק הייל היטלר, ומצדיע במועל יד. פעם מישהו ביקש מאיתנו כסף, וסירבנו, ואז הוא אמר לנו, 'יהודים'".
ובצבא עצמו?
"באופן כללי, לגרמני של ימינו נמאס מהשואה, הוא רוצה שיעזבו אותו, עברו 80 שנה. הם כמו ילד קטן שאומר, 'זה לא אני עשיתי'. אז זה לא מפתיע אותי שיש תופעות כאלו גם בצבא. אבל אני מזהה מי חושב שאני יהודי מלוכלך, גם בחיל איכותי כמו חיל הרפואה".
ויחד עם זאת, אתה לוחם לצידם.
"צריך להבין, אנטישמיות היא חלק מגרמניה, חלק מהזהות הגרמנית. עכשיו, מי שאינטליגנט ועם מודעות, יודע איפה לשים את ההרגשה הזו, לסדר אותה במקום הנכון. אבל הרבה לא יודעים איך לעשות את זה. הרבה גרמנים לא הצליחו לעבור ממצב של בושה בגלל השואה לאחריות. אז הבושה התמידית שלהם הופכת לאגרסיביות. הם לא עושים את זה בהכרה".
ואם ניקח לדוגמה את היחידות המיוחדות, שבהן התגלו מקרים קשים של ימין קיצוני: אתה היית יוצא למבצע צבאי עם אחד מאלו?
"לגמרי. כשהחיים שלך תלויים במישהו, אתה מכבד אותו, אפילו אם אתה חושב שהוא תת־אדם".
היית מגיע לביקור בישראל עם מדים?
"אני אישית הייתי מרגיש בסדר. אני חושב שיהיו אנשים, כולל המשפחה שלי, שתהיה להם בעיה עם זה. לא אסע ל'יד ושם' עם מדים של הצבא הגרמני, וגם לא אפגש עם ניצולי שואה במדים. מבחינתי, הדגל על הכתף הוא ההפך מהשואה, אבל אין לי שום צורך בפרובוקציה".
איך אתה מגדיר את עצמך, יהודי או גרמני?
"יהודי, בטח. הגרמנים יכולים להחליט אם אני גרמני. יכולים לקחת את הדרכון. להיות יהודי זה תלוי בך".
אז כשאתה לובש את המדים של הצבא הגרמני מתלווה לזה תחושה? ניצחון, נקמה, סליחה?
"לא. השירות הוא ביטוי של עצמי. היהודים אולי יגידו שניצחנו, הגרמנים יגידו שסלחנו. אני לא יכול להתעלם מכל הפרצופים בצורת סימן שאלה שמסתכלים עליי כל יום, אבל בשבילי, זה רק להיות נורמלי, בלי המטענים שאחרים מנסים לשים עליך".
במודע או שלא, סמלת ג'ודית אדרברג משחקת במהלך השיחה שלנו עם תליון מגן הדוד שעל שרשרתה, מחליקה לשמאל, לימין, עד שבסוף הוא מועבר על עורפה ונותר שם, חבוי. "זה אולי קצת מרגיז אותי שאני מחביאה את השרשרת לפעמים, אבל ככה גדלתי", היא מסבירה, כשאני שואל אותה על כך. "כל החיים שלי הלכתי לבתי ספר שבהם היו תמיד גדרות, שומרים, מגלי מתכות. זה לא חדש לי. זה נורמלי עבורי, אפילו שזה לא נורמלי. אני מבינה שאני קצת אחרת, אני לא מכירה הרבה נערות גרמניות שהולכות ללמוד קרב מגע".
היא ילדת מילניום, כאמור בת 21, שנולדה עם אחיה התאום בירושלים. הוריה, שניהם מתגיירים שגילו את היהדות והגיעו אז לארץ ללימודי רבנות, הקפידו גם בשובם לגרמניה על בית דתי. שבת, כשרות, חגים. גם היא, כמו סא"ל בנימין ב', חלמה להיות רופאה, והצבא הגרמני הציע דיל: לימודי רפואה, תמורת חתימה לשירות ארוך. 18 שנה.
אז עכשיו היא סטודנטית וחיילת. "אנחנו דור חדש", היא פוסקת, "בשבילנו גרמניה היא מקום אחר, של דמוקרטיה וחופש, ויש אלמנט פטריוטי בהתגייסות לצבא מתוך רצון לשמור על הדמוקרטיה והחופש. חוץ מזה, אני חושבת שהגנים של אמא יהודייה עוברים גם בגיור: לאמא שלי בעיקר היה אכפת שאני אהיה רופאה".
וזה לא היה כבד ללבוש את המדים עלייך בפעם הראשונה?
"זה לא דבר שנעלם מהרדאר שלך, כשאת לובשת מדים שמייצגים משהו מנוגד להיסטוריה של העם שלי והדת שלי, אבל אני מדור אחר, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות עם זה. ברור שיש קצת קונפליקט, אבל זה לא בלתי אפשרי להיות יהודי וגרמני. זה לא מנוגד. אין אמביוולנטיות. זה לא עניין בכלל. לא הייתה לי אף פעם בעיה להגיד שאני יהודייה או לצאת עם סממנים שאני יהודייה".
מה, אף פעם?
"לפעמים כשאני במקום שאני לא מכירה או בשעות הערב אני יותר זהירה".
גם בטירונות היא לא הסתירה את יהדותה. "החיילות מסביב מאוד התעניינו, וגיליתי רמת אי־ידע שזה לא ייאמן. אנשים לא פגשו ולא דיברו עם יהודים מעולם. אבל זה טוב, זה חלק מהמטרה, שאני אגשר להם את היהדות, לתת לה פנים. היה לי מקרה שהיה לנו שיעור בשבת, וביקשתי מהחברה שלי שתכתוב גם בשבילי את מה שהמדריך אומר, והן לא הצליחו להבין למה. הסברתי על האיסורים, ו'שבת' זו מילה שהן שמעו פעם בחיים שלהן. אז אני חושבת שחיילים יהודים זה מאוד חשוב, לא רק להשתלבות שלנו בחברה, אלא גם כדי להוריד את המפלס של דעות קדומות.
"חוץ מזה, חיילות גם הבינו שיש בזה צ'ופר גדול להיות עם חיילת יהודייה: כולן רבות מי תקבל את החופשה בחג המולד ובפסחא. ופתאום יש להן חיילת יהודייה שמתנדבת להישאר בימים האלו".
"זה לא דבר שנעלם מהרדאר שלך, כשאת לובשת מדים שמייצגים משהו מנוגד להיסטוריה של העם שלי והדת שלי, אבל אני מדור אחר, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות עם זה. ברור שיש קצת קונפליקט, אבל זה לא בלתי אפשרי להיות יהודי וגרמני. זה לא מנוגד"
את אומרת שמבחינתך זה בכלל לא עניין שאת יהודייה בצבא גרמניה, אבל מצד שני, שמדי פעם זה כן אישיו, ואת כן צריכה להסתיר.
"אני חושבת שעוד חלק מההחלטה להצטרף לצבא, היה ליישב את הקונפליקט בין להגיד שאין עניין בלהיות יהודייה וגרמניה, לבין הצורך שלי לפעמים להסתיר את היהדות שלי. אני חושבת שאני עושה פה צעד קטן שבונה עתיד, שישפיע בסוף גם על החברה הגרמנית כולה. אם עוד חיילים יפגשו עוד יהודים בצבא, אז אולי הילדה שלי לא תצטרך לצנזר את היהדות שלה".
איך שומרים על האיזון שבין לזכור מה היה בעבר, אבל ללכת הלאה לעתיד?
"העבר צריך להשפיע על איך שאתה מתנהג, כדי שזה לא יחזור על עצמו. אבל צריך להמשיך הלאה. אסור שהעבר יכתיב לך את היום־יום".
ובזה שאת ממשיכה הלאה, מתגייסת לצבא גרמניה, זה לא מטשטש את העבר?
"זה לא הדור שלנו. מצד שני, אתה כן מתחיל לראות בחברה הגרמנית ובצבא תופעות שמזכירות את העבר הנאצי. יש ימין קיצוני, יש התקפות על יהודים. זה חייב להשתפר. אני עושה את מה שאני עושה גם בגלל שאני לא רוצה לחשוב על השרשרת שלי, אם לשים אותה מקדימה או להחביא אותה על העורף. אני מבינה שעבור החברה זה אישיו, אבל צ'יל אאוט: נולדתי יהודייה בגרמניה וזה לא עניין גדול".
אם את מגדירה את עצמך מה את קודם, גרמניה או יהודייה?
"קודם יהודייה ואז גרמנייה. הגרמני אומר שהוא גרמני. הוא לא אומר שהוא נוצרי ואז גרמני, אבל אני יודעת שהיהדות תמיד תקבל אותי. בגרמניה תמיד גדלתי עם ההרגשה שבה אני תמיד אוכל לברוח לישראל אם משהו רע יקרה. גרמניה תמיד קיבלה אותי, אבל תמיד יש הרגשה של על־תנאי. זה דבר שפחות מרגישים אותו בצבא. הצבא עושה אותי יותר גרמנייה".
הרבה בעבר אמרו שקודם הם גרמנים ואחר כך יהודים, ואז גרמניה בגדה בהם.
"אז אולי בגלל זה אני אומרת שאני יהודייה קודם".
בינתיים, הצבא הגרמני, אולי כתגובה לגילוי האנטישמיות בתוכו, מנסה לשדר שהוא מרחב בטוח ליהודים. במסגרת זו, לפני כמה חודשים אף מונה, לראשונה מאז שנות ה־30 של המאה הקודמת, רב צבאי ראשי, ז'ולט באלה שמו. המינוי עורר עניין רב ברחבי גרמניה, וצילומו של הרב באלה התנוסס בעיתונים ובאתרים הגדולים. "אני רוצה להפוך את השירות ליהודי בצבא הגרמני למשהו רגיל, כמו בצבא האמריקאי או ההולנדי", הכריז. לא בטוח שזה בינתיים מצליח, אבל לפחות מבחינה הצהרתית, הבונדסוור עשה צעד גדול. זה לא עניין של מה בכך שלצבא, שעד היום מתהדר בסמל ההיסטורי והטעון של צלב הברזל, יש רב.
היסטורית, כמובן, היו יהודים רבים ששירתו בצבא הגרמני. במלחמת העולם הראשונה, כ־12 אלף מהם נהרגו. רבים אחרים זכו לעיטורי גבורה; רק למתי מעט מהם הזכות הזו עמדה, כשהנאצים עלו לשלטון. אחרי מלחמת העולם השנייה, הצבא הגרמני פורק, והוקם מחדש רק ב־1955, אבל נותר נטול יהודים.
ואז הגיע מיכאל פרוסט.
היום פרוסט הוא עורך דין בפנסיה בדימוס בן 75, המכהן כראש הקהילה היהודית במחוז לואר סקסוני. ב־1966, כשהיה בן 19, שבר את הטאבו הגדול, והיה החייל היהודי הראשון של צבא גרמניה החדש. לא צעד פשוט לבן להורים ניצולי שואה. "לא הייתה שום התלבטות", הוא מספר. "הלכתי כי הרגשתי שזו המחויבות שלי כחלק מהחברה הגרמנית. אחי החליט לא ללכת. אני לא יכול לחיות פה ולהגיד שיש לי רק זכויות מגרמניה, בלי חובות".
ואיך היו התגובות?
"כולם באופן כללי תמכו. זה גם היה מקום בטוח לפרנסה, אז זה גם שיקול. היו גם תגובות של אנשים שחשבו שאני טיפש, ופעם אחת היו נגדי תגובות חריפות בבית כנסת, אבל זה אולי קרה בגלל שהחלטתי להופיע שם עם המדים של הצנחן, כי הייתי מאוד גאה, ונראיתי ממש טוב".
ולא היו בעיות בצבא עצמו?
"היו לי תקריות אנטישמיות מעטות, אנשים שהעירו לי על זה שאני יהודי, ופעם אחת אפילו העיפו מפקד בקורס קצינים בגלל דברים שאמר לי. אבל הבעיה הכי גדולה הייתה דווקא שנה אחרי שהתגייסתי, כשפרצה מלחמת ששת הימים בישראל, ואני רציתי לטוס לארץ ולעזור במלחמה. ועד שהצלחתי להבין אם אני אמור לטוס או לא, נגמרה המלחמה".
הרופא הצבאי סא"ל ד"ר איליה לויקוף: "לפעמים יש לי ניתוח, ומורידים את הסדין ופתאום רואים קעקוע של צלב קרס על המנותח. אבל אין מה לעשות. זה התפקיד שלך וזו השבועה שלך. כל דמוקרטיה צריכה הגנה, מישהו צריך לעשות את זה כדי ליהנות מהדמוקרטיה הזו"
סגן אלוף ד"ר איליה לויקוף (52), מתפנה לדבר איתנו ביום עמוס, אחרי שסיים שני ניתוחים. כן, גם הוא יהודי שהפך לרופא צבאי, ואפילו נושא בתואר ראש מחלקת הכירורגיה של ביה"ח הצבאי בהמבורג. את מנת האנטישמיות שלו, כך הוא מספר, ספג דווקא בארץ הולדתו, רוסיה. היו שם קללות יום־יומיות, והרבה אלימות קשה, בטרם מילטו הוריו את משפחתם מבריה"מ לגרמניה. אז מהאנטישמים בגרמניה הוא פחות מתרגש, גם כשהם מתגלים לו בחדר הניתוח. "לפעמים יש לי ניתוח פה, ומורידים את הסדין ופתאום רואים קעקוע של צלב קרס על המנותח", הוא מספר. "אבל אין מה לעשות. זה התפקיד שלך וזו השבועה שלך. בהתחלה גם פחדתי מהמדים. כשהייתי רואה סרטי מלחמה ישנים, הבנתי כמה זה דומה. במיוחד חיל הים שלא ממש שינה את המדים מאז".
לא החלטה קלה, ללכת לשרת במקום שבו מנתחים אנשים עם צלב קרס.
"שמע, העבודה הראשונה שלי בגרמניה הייתה במעון לקשישות גרמניות, וכמעט לכל אחת מהן על השידה, היו תמונות של הבעל שלה במדי הוורמאכט. ואתה נכנס לחדר וזה קצת קשה לעכל, אבל אני חושב שכבר אז הבנתי שהדרך היחידה לשרוד היא ללמוד לעשות הפרדה גמורה בין העבודה שלי למציאות, בין העבר של הצבא והמדינה וההווה".
מה היו התגובות במשפחה להחלטה להתגייס לצבא גרמניה?
"כשהתגייסתי, הוריי כבר נפטרו, אחי תמך, ואני בעיקר פחדתי מהתגובה של המשפחה שלי בישראל, בעיקר האחות של הסבתא ששרדה את המלחמה. אבל כולם הסכימו. בצבא מעולם לא הסתרתי את זה שאני יהודי. הם רואים שאני לא מערבב בשר עם חלב ולא אוכל חזיר, ושואלים ומתעניינים ויש שיחות טובות. אבל מעולם לא הייתה כלפיי גזענות או אפליה".
4 צפייה בגלריה
"אני רופא יהודי בצבא הגרמני. אני לא חייל בוורמאכט". סגן אלוף ד"ר איליה לויקוף
(צילום: מהאלבום הפרטי)
הייתה לו גיחה לישראל, ב־2014, כשרצה לעשות עלייה, התיישב בבאר־שבע וניסה לקבל רישיון רפואה, כדי להפוך לרופא בצה"ל. "בכל מקום שבאתי, אנשים היו מסתכלים עליי כאילו שאני פסיכי: 'אתה רופא? מנתח? מברלין? אתה נורמלי? כולם רוצים לנסוע מפה לברלין ואתה בא מברלין לסורוקה?' ואני אומר: בלאט, אתם לא רוצים שאני אעשה עלייה?"
אבל אז, בביקור בהמבורג, הוא קיבל הצעה לנהל את המחלקה הכירורגית, והחליט להישאר שם. צחוק הגורל, בדיוק אז התקשרו מישראל להודיע שהרישיון שלו הוכר כאן, ואם הוא רוצה לשרת בצה"ל. "אבל עניתי שאני כבר משרת בצבא אחר. אבל תכלס, ישראל הייתה המקום היחיד שהיה הבית שלי. מאז אני שוב הומלס".
אתה רופא צבאי במדינה שיש בה ערים שבהן לא תעז להסתובב עם כיפה.
"אני לא ממש חושב על זה. אולי זה חלק מההפרדה שאני חייב לעשות כדי לעשות את מה שאני עושה. אני חייב למצוא שיטות שבהן אתעסק רק בהווה. אני לא מרגיש שהגיוס שלי מטשטש את העבר ואני לא נותן לגיטימציה. כל דמוקרטיה צריכה הגנה, מישהו צריך לעשות את זה כדי ליהנות מהדמוקרטיה הזו".
אבל היית הולך במדים האלו, נגיד, לטקס ב'יד ושם'?
"אני מבין את הקונטקסט, ואני חושב שיהיה לי קצת קשה ללכת עם המדים לטקס ב'יד ושם', אבל אני אלך. אני רופא יהודי בצבא הגרמני. אני לא חייל בוורמאכט".
אבל ניצולת שואה יכולה לבוא ולהגיד: אתה חלום של אמא יהודייה, אבל למה במדים האלו?
"ואני אגיד לה שרציתי לבוא לצבא שלכם, ואתם לא רציתם אותי".
