27 בינואר נקבע כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה, כפי שצוין לראשונה בשנת 2006 על פי החלטת העצרת הכללית של האו"ם. עבורי הוא תאריך בעל משמעות מיוחדת ומחייבת – שכן במועד הזה, לפני 77 שנים, שוחררה אמי נעמי וסרמן לבית פודרוגל ז"ל ממחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.
אמי נכנסה בשערי מחנה ההשמדה ב-18 באוגוסט 1942. על זרועה טבעו הנאצים את המספר 26143, והיא הייתה אסירה במחנה במשך שנתיים וחצי. בתום המלחמה היא הובאה ב"אוטובוסים הלבנים" לעיר גטבורג בשבדיה. כעבור שנה וחצי עלתה על אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" בדרכה לארץ ישראל, אך כאשר הגיעה האונייה לחופי הארץ, היא נעצרה בידי החיילים הבריטיים, וכל המעפילים נשלחו למחנות המעצר בקפריסין. ב-1948 היא הגיעה סוף-סוף ארצה. כאן פגשה את אבי, אברהם וסרמן ז"ל, ניצול שואה אף הוא. הם נישאו והקימו משפחה.
באוגוסט 1994 החליטה אמי לקחת את ארבעת ילדיה לפולין, ארץ מולדתה, ולאושוויץ – שהפך שם נרדף לשואה וסמל לרוע, האכזריות והסבל. לאחר שנים שבהן שמענו בבית על הזוועות שאירעו במחנות, מצאנו את עצמנו עומדים בשער הכניסה לאושוויץ, שעליו מתנוססת הכתובת "העבודה משחררת".
אמא חזרה 52 שנה אחורה, ושחזרה בפנינו את רגעי הכניסה של הרכבת למחנה. "הרכבת נכנסה לאושוויץ, ושם חיכו לנו אנשי אס-אס והחלו לעשות סלקציה, ימינה ושמאלה", סיפרה, "דחפו אותנו עם קתות הרובים. כל המשפחה נשלחה לצד ימין, ואותי שלחו לצד שמאל. ניסיתי לחבור לאמי, אבל השומרים הגרמנים הבחינו בי ומנעו ממני לעשות את זה. אלו היו הרגעים האחרונים שבהם ראיתי את המשפחה שלי".
למען תספרו לדור אחרון
צעדנו בשבילי המחנה, המוקף במגדלי שמירה רבים ובגדרות תיל. אמא דיברה ובכתה כשתיארה בפרוטרוט את חיי הסבל שעברו עליה במחנה. צעדנו לצידה, מביטים בצריפים המשוחזרים, נכנסים פנימה ורואים דרגשים הבנויים מכמה קומות, קירות עירומים ואת הנעליים הרבות הזרוקות במרכז החדר.
כאשר אתה מתבונן בדרגשים המשוחזרים, עולות לנגד עיניך התמונות מהספרים, של יהודים מזי רעב, מציצים מקצה הדרגש כשהעיניים יוצאות מחוריהן אל חלל החדר. אמי תיארה כיצד בכל בוקר היו עומדים בפתח הצריף במסדר לפני היציאה לעבודת הכפייה. קשה היה לדמיין אותה כנערה בת 15 שהוריה ותשעת אחיה נרצחו בתאי הגזים, מתמודדת לבד עם עבודות כפייה, התעללות, עינויים, סבל ורעב.
2 צפייה בגלריה
חוברת על סיפור חייה של נעמי וסרמן. "היא שאלה, 'איך הדורות הבאים יאמינו שהייתה שואה נוראה ואיומה כזאת?!'"
ביקור במחנה ההשמדה הוא חוויה מזעזעת, על אחת כמה וכמה עם אמא שהייתה עדות חיה לזוועות, שאותן חוותה על בשרה. הביקור השאיר בי רושם עמוק שלא יימחה מזיכרוני לעולם. יותר מכול אני נוצר בליבי את הדברים שאמרה שם: "ילדים, אם אני, שעברתי את הגיהינום הזה ועל זרועי חקוק מספר האסירה של המחנה, מתקשה להאמין שהדברים אכן קרו במציאות, כיצד יאמינו לכך הדורות הבאים – שאכן הדברים אירעו והייתה שואה נוראה ואיומה כזאת?!"
בדבריה הורישה לי אמי צוואה, לספר לילדינו על השואה ולהנחיל לדורות הבאים את מה שאירע לעם היהודי בימי השואה הנוראים. בעזרת פרסום הסיפור האישי של אמי אני מקיים את צוואתה זו, שהיא בבחינת "למען תספרו לדור אחרון".
ליום השואה הבינלאומי, שיחול מחר (יום ה'), יש משמעות חשובה ומיוחדת. האתגר המורכב והעצום המונח בפנינו הוא להנחיל לדורות הבאים בכל קצוות תבל את זכר השואה האיומה ולהנציח את זכר הנספים. עלינו מוטלת החובה לדאוג ולהבטיח כי העולם לא ישכח זאת.
- הכותב הוא נשיא-עמית של תנועת המזרחי העולמי
