ג'וזף בינגהאם, בן 25 מאילינוי שבארצות הברית, גדל כנוצרי והלך באופן קבוע עם ההורים לכנסייה. בגיל 11 הוא ניגש להוריו ואמר להם: "אני לא מאמין בישו, זה לא הגיוני". לדבריו, "ההורים הסתכלו אחד על השני ואמרו לי: 'תבחר דת', ובחרתי ביהדות".
בינגהאם הצעיר החל לעבור שיעורי גיור אצל רב בשיקגו, ובאחד הימים אימו חיכתה מחוץ לביתו של הרב כדי לאסוף את בנה. הרב הסתכל על האם וראה שהיא מוכרת לו. הוא שאל לשם נעוריה. כשהשיבה, הרב נזכר מיד ואמר לג'וזף: "אמא שלך בכלל יהודייה, לימדתי אותה בבית ספר יהודי בילדותה. אתה בכלל לא צריך לעשות גיור. אתה יהודי!"
כך מתחיל סיפורו המדהים של הרב ד"ר ג'וזף בינגהאם, אשר לפני כמה ימים עלה לארץ בטיסה של ארגון "נפש בנפש". בדיעבד, ג'וזף מתחרט שהרב הפסיק את הליך הגיור שלו לאחר שגילה שאימו יהודייה. "דווקא רציתי להשלים את הגיור. אימי אפילו לא ידעה שאני לא צריך לעשות גיור. היא חשבה שאני צריך לעבור את התהליך".
לאחר שהבין שהוא יהודי, צלל להיסטוריה המשפחתית וגילה לתדהמתו שסבא רבא שלו היה אחד הרבנים הגדולים בדרום שיקגו. הוא קיבל את כל הדברים שלו, ביניהם אוסף של שירים שכתב. רבים מהם על הכמיהה לעלות לישראל, חלום שמעולם לא זכה להגשים.
ג'וזף בינגהאם: "כשאמרתי שאני יהודי באיווה שאלו אותי אם יש לי קרניים. הייתה בורות נוראה כלפי יהודים. לא היו בתי כנסת באזור מגוריי, ולא הייתי חלק מקהילה פעילה"
קצת לפני הקולג' עבר ג'וזף עם הוריו להתגורר במדינת איווה בארה"ב. הייתה לו זהות יהודית חזקה אבל לא היה לו כל קשר לקהילה היהודית. "כשאמרתי שאני יהודי באיווה שאלו אותי אם יש לי קרניים. הייתה בורות נוראה כלפי יהודים. לא היו בתי כנסת באזור מגוריי. גרתי קרוב לאוניברסיטה ושם אחד המרצים שלי, פרופ' ישראלי, רצה להגיד קדיש אחרי שאבא שלו נפטר וקרא לרב מעיר קרובה לבוא לארגן תפילה. הרב חיפש עוד יהודים למניין ואז קראו לי למרות שלא היה לי מושג מה אני צריך לעשות. כולם התחילו להתפלל. דיברתי עם הרב ואמרתי לו שאני מעוניין ללמוד עברית, והוא הזמין אותי לשבת. אחרי אותו מפגש הפכתי לשומר מצוות ושבת".
בגיל 19 סיים ג'וזף תואר במתמטיקה. "הלכתי לאוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי ואז פגשתי את הרב שייע שגלוב – הרב של הסטודנטים. למדנו ולמדנו – שנתיים ביחד, פעמים בשבוע. הפכנו לחברים טובים. הרב הציע שאצטרף לקורס סמיכה לרבנות אורתודוקסית בברוקלין, שהיה אונליין בגלל הקורונה. שנתיים למדתי סמיכה לרבנות ובמקביל עשיתי דוקטורט במחשבים ומתמטיקה. בצורת הלוגיקה אני מוצא דמיון בין המחשבים והמתמטיקה לגמרא – בשניהם צריכים לחפש הוכחות ורעיונות".
בקיץ קיבל בינגהאם את הדוקטורט שלו בהנדסת מחשבים ואלקטרוניקה מאוניברסיטת ראטגרס, והמחקר שעשה היה בהטמעת אינטליגנציה מלאכותית. במקביל הוסמך לרבנות. לאחרונה קיבל הצעה מהטכניון לפוסט-דוקטורט בתחום הטמעת טכנולוגיות מחשבים בביולוגיה. הוא החליט לקבל את ההצעה ולעלות לארץ.
"אני עושה עלייה בגלל סיבות רבות: תמיד רציתי להגיע לישראל. מעולם לא חשתי אמריקאי. ככל שנכנסתי לקהילה היהודית הבנתי שאלה האנשים שאני רוצה להקיף את עצמי בהם, והגיוני ללכת למדינה שאליה כולם עולים. ותודה לאל, יש לי כאן עבודה". בינגהאם יעבוד במעבדת ביולוגיה בטכניון על חקר סרטן והאופן שבו מחשבים יכולים לסייע בגילוי המחלה, יחד עם צוות בהובלת ד"ר דביר ארן.
מה שמדהים הוא שג'וזף מעולם לא היה בישראל קודם לכן, והעלייה היא גם הפעם הראשונה שבה הוא מגיע לארץ הקודש. הוא גם הראשון במשפחה שעולה ומבקר בישראל. בעבר רצה להגיע ולבקר בישראל עם תגלית, אבל המצב הביטחוני היה מתוח ולאחר מכן התחילה הקורונה.
איך ההורים קיבלו את ההחלטה שלך לעלות לישראל?
"הם מודאגים. אימי חששה בגלל המלחמות, אבל הם סומכים עליי ויודעים שאני יודע מה אני עושה".
מה עם להקים משפחה בישראל?
"אני בהחלט רוצה להכיר מישהי בישראל – זה משהו שאני מחפש. אני מתרגש מאוד להתחיל את החיים מחדש בישראל".
"הציונות הפכה לחלק מרכזי בחיי"
בטיסת העולים של ג'וזף עלה לארץ גם מיכאל רהבר, בן 26 מניו יורק, צעיר הומוסקסואל שהגיע לירושלים כדי ללמוד רבנות קונסרבטיבית בירושלים. גם אימו של מיכאל היא יהודייה אמריקאית אך מעולם לא הייתה זיקה לדת בבית, ואביו בכלל גדל כמוסלמי בטהרן, בירת איראן.
סבו של מיכאל, אביו של אביו, עבד בחיל האוויר האיראני. לפני המהפכה באיראן, בשנת 1966, הוא נשלח לארה"ב כדי לעזור לתאם משלוחים וייצור של חלקי מטוסים. הסבא חי על הקו איראן-ארה"ב ואחרי כמה שנים, ב-1974, כל המשפחה הגיעה לארה"ב. אחרי המהפכה הם החליטו להישאר באמריקה באופן קבוע.
3 צפייה בגלריה
מיכאל רהבר בנמל התעופה בדרך לישראל. "החלטתי לעשות עלייה מסיבות אידיאלוגיות"
(צילום: שחר עזרן, נפש בנפש)
רהבר עבד כמורה בבית ספר באזור ניו יורק. יש לו תואר ראשון בבלשנות והוא דובר שש שפות: אנגלית, עברית, פרסית, יידיש, צרפתית וגרמנית, וגם קצת סינית, ערבית, יוונית ורוסית.
למרות שאימו לא הייתה דתייה או מחוברת לדת, הוא רצה להתחבר ליהדות יותר מבחינה רוחנית ולקבל עוד תובנות על הדת והרקע שלה, דרך הלימודים שלו. כאשר החל להתקרב ליהדות התברר שאימו הייתה מאומצת וכתינוקת עברה גיור, אבל הוריה החליטו להשמיד את כל מסמכי האימוץ, כי הם לא רצו שאימו תדע שהיא מאומצת, והשמידו גם את מסמכי הגיור – מה שלימים הקשה מאוד על מיכאל להירשם בארץ כיהודי. עם זאת, הוא היה זכאי עלייה בזכות סביו היהודים ועבר גיור קונסרבטיבי בירושלים בשנת 2022.
"החלטתי לעשות עלייה מסיבות אידיאלוגיות", מסביר רהבר, שהוא הראשון ממשפחתו שעולה לארץ. לרהבר יש עוד אח, יהונתן בן ה-15, ואחות, שרה בת ה-13. "אני חושב שכל יהודי צריך להבטיח את זכותו הפוליטית בישראל. זה משוגע בעיניי שאנשים יכולים להיות עצמאיים בזכויות שלהם ולא לנצל ההזדמנות לעלות לישראל אחרי 2,000 שנות גלות. אבותיי עברו פוגרומים באוקראינה וברחו משם. טכנית, אבי יהודי מבחינה הלכתית כי סבתא רבתא שלו היתה יהודייה במשהד. אני גיליתי שהיא יהודייה דרך בדיקת DNA. היא לא הלכה למסגד ולא התנהגה כמוסלמית. בילדות היהדות הייתה נוכחת בבית קצת. היינו חוגגים חנוכה וכריסמס. לא אכלנו חזיר".
בגיל 20 הגיע לארץ בפעם הראשונה עם תגלית. "הציונות הפכה לחלק מרכזי בחיי. בדרכון האיראני של אבי כתוב שלמחזיק דרכון זה 'אסור לנסוע לפלסטין הכבושה'. אין ניצחון גדול יותר מזה שאני עולה לארץ. להרבה יהודים אמריקאים אין תחושת קהילה. הם צפים בחלל של חיפוש משמעות ומקום, מנסים לחפש שבט. לא מודעים שיש להם. כאשר הייתה לי התגלות זה שינה את חיי, לא רק בכיוון אלא חוויה רגשית ביום-יום. אתה חש ביטחון ושואב מ-5,000 שנות תבונה של אבותיך. זה מגיע תמיד למילה אחת, והיא קהילה. להיות אזרח יהודי זה היבט חשוב בהיותי יהודי".
3 צפייה בגלריה
סבא רבא של מיכאל, מאק (משה). נמלט כילד מפוגרומים ביקטרינוסלב (כיום דניפרו) באוקראינה, ב-1905
(צילום: באדיבות מיכאל רהבר)
מיכאל יגור בשכונת רחביה בירושלים. דרך בדיקת ה-DNA שעבר גילה קרובי משפחה רחוקים בישראל, ניצולי שואה, והוא יהיה איתם בקשר.
מיכאל רהבר: "נכון לעכשיו אני לא יודע אם אני רוצה לגדל את ילדיי בישראל. אני הומו וזו לא מדינה קלה. אין זכות להתחתן בישראל. לפחות לעת עתה. הגייז בישראל לא יכולים כמו בארה"ב לאמץ ילד בקלות ולהתחתן"
לדבריו, המחאה סביב הרפורמה המשפטית לא הייתה מרכיב בהחלטה שלו לעלות לארץ. "ציונות לא מוגדרת על ידי מפלגה", הוא מסביר. "היא לא ימין או שמאל. נכון לעכשיו אני לא יודע אם אני רוצה לגדל את ילדיי בישראל. אני הומו וזו לא מדינה קלה. אין זכות להתחתן בישראל. לפחות לעת עתה. הגייז בישראל לא יכולים כמו בארה"ב לאמץ ילד בקלות ולהתחתן".
בתקופה הקרובה רהבר רוצה להשלים את לימודי הרבנות שלו במרכז פיוקסברג שבו פועלת הישיבה הקונסרבטיבית. הוא למד רבנות שנתיים בארה"ב ונותרו לו עוד 5-4 שנים בירושלים.
אתה רוצה להכיר בן זוג ישראלי?
"אשמח להכיר גברים ישראלים. אני צריך להכין את עצמי ליחסים דרמטיים עם ישראלים".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"אני רואה את עצמי נשוי עם ילדים במקום ירוק עם בית ספר טוב לילדים, אולי זה יהיה בישראל. גם אם אעזוב את הארץ, תמיד אראה את עצמי 100 אחוז ישראלי".
ג'וזף ומיכאל עלו החודש לארץ בטיסה מיוחדת של ארגון נפש בנפש, לצד 215 עולים ועולות חדשים מארה"ב ומקנדה. זו הטיסה ה-64 שמוציא הארגון בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל ו-JNF ארה"ב. לפי נתוני הארגון, מתחילת שנת 2023 עלו ארצה כ-2,000 עולים ואת עונת הקיץ הנוכחית (יוני-ספטמבר) צפויים לחתום עם כ-1,500 עולים חדשים, כאשר במהלך השנים העלו למעלה מ-75 אלף עולים חדשים.
