באחד הימים, כאשר צעדה תמר הירדני, חוקרת ירושלים, ברחובותיה של שכונת קטמון - היא נתקלה בכיכר ועליה שם לא מוכר: רֶחָה פְריֶאר. "מאחר ואני מורת דרך שגם מדריכה ברחובותיה של השכונה, הייתי סקרנית, כמובן, אז התקרבתי לקרוא", היא משחזרת. על השלט נכתב כי האישה האלמונית היא "מייסדת עליית הנוער".
הירדני מספרת כי גיחכה בשקט על הטעויות הבוטות של עיריית ירושלים. הרי הכול יודעים שמייסדת עליית הנוער היא בכלל הנרייטה סאלד. אז היא החליטה לברר את העניין. המפגש המקרי הזה הוליד תחקיר סביב האישה המסתורית, שיצרה מפעל חיים בסדר גודל היסטורי, ושמאות-אלפים חבים לה את חייהם. בתוך כך גילתה את אחת העוולות הקשות בהיסטוריה הציונית, שתיקונים לה נוסו בעבר, גם בבתי המשפט – אך עדיין לא הושלמו.
"היא למעשה נמחקה מההיסטוריה במכוון", אומרת הירדני, שיצאה למסע אישי לתיקון העוול ואף הרצתה בנושא בכנס "חוויית לימוד ירושלמית" של "מכון מגלים" מבית עיר דוד. "אני לא חושבת שזה דווקא בגלל שהיא אישה. מן הסתם זה עזר לה, לצורך העניין, במיוחד כאשר גברים שפעלו סביבה, זכו כולם לרחובות ולמבנים ציבוריים על שמם בכל הארץ, בעוד מי שעמדה בראש פרויקטים לא פחות גדולים מהם, נשכחה לתקופה ארוכה מלב".
רחה פריאר, אומרת הירדני, היא זאת שהגתה, ייסדה ויזמה את מפעל "עליית הנוער" - אותו מפעל עלייה מטורף שהציל עשרות-אלפי ילדים באירופה, ובהמשך גם מחוצה לה, והביא אותם לישראל. "יש בישראל המון אנשים שחייבים את הצלתם מהשואה, וכל המפעל העצום הזה - מתחילתו ועד סופו - היה שלה".
ככה זה התחיל
אז כיצד זכתה סאלד בכל הקרדיט, אף שלכתחילה בכלל לעגה לרעיון והתנגדה לו, כפי שעלה ממחקרה של הירדני? בשביל זה צריך לחזור להתחלה. בספר שהוציאה לימים, המתאר את סיפור הקמתה של עליית הנוער, בשם "ישרש", מספרת פריאר כיצד כבר בשנת 1932, עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, כשניצני אנטישמיות החלו להפציע בגרמניה, פנו צעירים יהודים ל"לשכת העבודה של הקהילה היהודית בברלין", כי זרקו אותם ממקומות עבודה ולימוד בשל יהדותם.
7 צפייה בגלריה
"לא נתנו לה להיכנס למשרדים. אמרו לה שהיא איננה רצויה". רחה פריאר
(עיבוד וצבע: תמר הירדני)
"הם באו אליה כמוצא אחרון", אומרת הירדני. "עד אז מצאו להם פתרונות בתוך הקהילה, בכל מיני עבודות. אבל בגלל שהמקרים הלכו והתרבו, פריאר הבינה שצריך לשנות גישה. מדהים שהיא זיהתה את התהליך כבר אז, בשלב כל כך מוקדם, כאשר שש שנים אחר כך, בליל הבדולח, היו עדיין רבים שלא זיהו או סירבו להאמין למה שקורה סביבם.
"אבל פראיר הבינה כבר אז שאין עתיד ליהודים בגרמניה, והבינה גם שאין מה לחכות לשינוי בהלך הרוח הגרמני, אלא לעזוב. מאחר והם היו נערים צעירים, היא תוהה תוך כדי לאן הם אמורים ללכת. בסופו של דבר, אנטישמיות יש בכל מקום, אז איפה הם ימצאו מקלט?"
את התשובה לשאלה מצאה פריאר, שהייתה ציונית נלהבת, עד מהרה. "בשנת 1932 יש כבר קיבוצים מפותחים ומבוססים שזקוקים לידיים עובדות", מספרת הירדני. "לכן היא אומרת לאותם צעירים, תעזבו הכול ובנו עתיד חדש בארץ ישראל. מהרגע שהרעיון הזה נבט בה, היא התחילה לפעול לממש אותו".
הנערה שנקראה "רשע"
רחה נולדה בעיר נורדן שבגרמניה, בשנת 1892, למשפחת שווייצר, ונקראה על שם בתו של "נתן החכם" במחזה מאת גוטהולד אפרים לסינג, שביקש להציג דמות יהודית-גרמנית חדשה ו"נאורה" המשלבת בין יהדות להתערות בחברה הגרמנית. אך בכך לא תמה האירוניה. לדברי הירדני, "השם רחה בוטא כרשא (או רשע) פריאר, איך לומר בעדינות? לא אטרקטיבי. ואם בארץ ישראל קוראים למישהי בשם רשע, זה נשמע עוד פחות טוב. זה בטח לא עמד לצידה, סיפור השם".
7 צפייה בגלריה
"יש לי טקסטים של עדויות מצד מי שנכחו שם, שאמרו שסאלד הודיעה כי 'לא יקום ולא יהיה', אז רחה החליטה לעשות את זה לבד". הרב משה ורחה פריאר, בשנות ה-20 בברלין
(עיבוד וצבע: תמר הירדני)
אביה היה רב אורתודוכסי, ובילדותה עברה המשפחה, שהייתה ציונית למדי, לברלין. מגיל צעיר התגייסה רחה לשורות משרד ציוני, כדי לסייע, כאמור, לצעירים יהודים בגרמניה. כשהייתה נערה כבת 17 נישאה לרב משה (מוריץ) יששכר פריאר, ולזוג נולדו ארבעה ילדים, שזכו לשמות שהעידו, לדברי הירדני, על שונותה. בנה בכורה נקרא שלהבת, השניים הבאים נקראו עמוד וזרם ואילו הבת – מעיין, שהיה אף הוא שם לא מקובל לפני מאה שנה.
מקורות היסטוריים טוענים כי השמות ניתנו מתוך ציונות (שלהבת-יה ועמוד-האש), אבל הבת לא שמעה על זה, כנראה: "הספקתי לפגוש את מעיין פריאר-לנדו, כך קראו לה, לפני שנפטרה בשיבה טובה, ושאלתי אותה למה קראו לכם ככה?" הירדני מספרת. "היא אמרה שההורים אף פעם לא ממש הסבירו. שזה קשור לחשמל ואור - אבל היא בעצמה לא ידעה להגיד לי מה הסיפור".
החליטה לפעול באופן עצמאי
מה שנראה כפרט צבעוני, לדברי הירדני, הוא בעל חשיבות להבנת הלך הרוח של פריאר. "הקטע הזה של לא ללכת בתלם, אפיין אותה גם בעשייה שלה. במקומות שבהם נתקלה בביורוקרטיה או בכלל באנשים שהערימו קשיים, היא לא ויתרה והצליחה לקצור הישגים.
"כך, למשל, פנתה לגופים בארץ ישראל שיכלו לעזור לה טכנית לסדר אשרות. היא פנתה ל'משרד הארצישראלי לעלייה ולהתיישבות', וביקשה משהו יוצא דופן: שקיבוצים בארץ ישראל ייקחו אחריות על שלומם ובריאותם של נערים ונערות. אז הם הפנו אותה למחלקה הסוציאלית של המשרד הארצישראלי, ומי שעמדה בראשה הייתה גברת מפורסמת מאוד, לימים, בשם הנרייטה סאלד".
ומה היא חשבה על זה?
"למרבה האירוניה, סאלד אמרה שזה רעיון אווילי. יש לי טקסטים של עדויות מצד מי שנכחו שם, שאמרו שסאלד הודיעה כי 'לא יקום ולא יהיה'. ואין שום מציאות שבה הם ייקחו אחריות על ילדים לא שלהם כאשר יש בעיות עם ילדים כאן, בארץ. שתיהן מאוד היו עקשניות, ורחה בדרכה האופיינית - במקום לסגת - אמרה שהיא תעשה את זה לבד.
"ביוזמתה שלה היא פנתה לחבר מגרמניה שניהל את כפר הנוער בבן שמן, וביקשה עזרה. שיתוף הפעולה ביניהם יצא לדרך, וכבר ב-1932 הגיעה קבוצת עליית הנוער הראשונה לבן שמן. אנשים לא התייחסו לזה ברצינות, לא הבינו שמתחיל פה משהו גדול בהרבה, ולכן אין שום תיעוד ויזואלי לזה. בינתיים, במשרד הארצישראלי רתחו על מעשיה של רחה, שפעלה מאחורי גבם – אבל שנת 1933 כבר הגיעה, הנאצים עלו לשלטון והוכיחו שהיא צדקה".
כאב המחיקה עודנו פה
בעלה של פריאר ובניה ברחו לאנגליה, ורחה נשארת עם בתה הצעירה מעיין. "מדהים היה לראות את המסירות שלה", אומרת הירדני. "היא המשיכה לנהל בעוז את כל הסיפור מתחת לאפם של הנאצים בכל רחבי אירופה. היא הייתה האחראית על הניהול מהצד האירופי, עד שב-1941 כבר לא יכלה להמשיך יותר. האדמה בערה מתחת לרגליהן, והיא עלתה עם מעיין לישראל, נרגשת להשתלב בפעילות המשרד בירושלים".
אבל הדם הרע בעבע ועלה מעל לפני השטח. "לא נתנו לה להיכנס למשרדים. אמרו לה שהיא איננה רצויה, והיא מתארת בספר את המאבק שלה להיות חלק מהדבר הזה - הבייבי שלה, אחרי שנים. היא לא רצתה קרדיט לא כלום, רק להמשיך לפעול ולהיות שותפה, אך הם סירבו. דחייה מוחלטת ברמת איומים".
איך דבר כזה קרה?
"זה באמת מקומם לגמרי. זה שזרקו אותה ממפעל חייה בעצם הוביל למחיקה שלה מהזיכרון. כל ילד שתשאלי מי עמדה בראש 'עליית הנוער', ישיב לך: הנרייטה סאלד. אף אחד לא יודע שלא רק שהיא לא זו שהגתה את המיזם - היא אף התנגדה לו בהתחלה והערימה עליו קשיים".
הניתוח הצליח, החולה מת
רחה יצאה למאבק על שמה. "כשמבינים מה היא עשתה ומה עשו לה, אפשר להבין את העקשנות שלה", הירדני אומרת. "את האמירה ש'אם אתם לא מוכנים לתת לי להיות חלק, לכל הפחות תנו לי את הקרדיט על ההגייה והביצוע של המפעל'. כל זה, כאשר במקביל היא הקימה מפעל חשוב לא פחות של 'ילדי ארץ ישראל', שבו היא עשתה את מה שעשתה עם עליית הנוער, אבל לילדים מקומיים שהוריהם לא יכלו לדאוג להם ולגדל אותם".
למעשה, מספרת הירדני, כך הקימה פריאר את פרויקט משפחות האומנה - כפרי הנוער וילדי החוץ בקיבוצים - שקיים עד עצם היום הזה. "אבל הפעם רחה למדה את הלקח, וקראה למיזם, 'מפעל להכשרת ילדי ישראל מייסודה של רחה פריאר'.
"במקביל היא ניהלה מאבק עיקש על הזכות והחובה לציין את פועלה בכל אזכור או טקס העוסק בהצלת ילדי אירופה. המאבק הזה לקח לה עשרות שנים, ורק בשנות השבעים - בעקבות פסיקת בית המשפט בעניין - אנשים התחילו להכיר אותה. עד אז שמה לא הוזכר כלל, מחיקה מוחלטת. לא מאמרים, לא מחקרים, לא ספרות. כלום". לאחר החלטת בית המשפט בשנות החמישים, שהכיר בטענותיה של פריאר, וקבע כי היא מייסדת עליית הנוער ואף הכיר בזכויותיה כמצילתם של אלפי ילדים באירופה - מתוארת הנרייטה סאלד כיום כמי שהייתה ממובילות המפעל.
זה נראה שעם כל הכבוד לבית המשפט, לא השתנה הרבה מאז. ההנצחה שלה דלה למדי.
"אפשר להגיד שהניתוח הצליח אבל החולה מת. בסופו של דבר, היא קיבלה ד"ר לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית וגם את פרס ישראל על מפעל חיים. אבל לא יעזור כמה מאבקים וכמה הכרה ניתנה בדיעבד, לצד החובה המשפטית לאזכר. גם הכיכר ליד ביתה שבקטמון לא הביאה לתוצאה המיוחלת. בתודעה הציבורית, מי שהקימה את 'עליית הנוער' ומי שקראו לה 'אם עליית הנוער' הייתה ונותרה סאלד, וזה מה שאני מבקשת לתקן. אני רוצה לעשות צדק היסטורי, כי לרחה פריאר יש בארץ משפחה וצאצאים שעד היום כואבים את המחיקה הזאת, והמאמץ שעשו להשכיח אותה, בסופו של דבר הצליח".
- ההרצאה "רחה פריאר יצאה פריירית?" במסגרת כנס "חוויית לימוד ירושלמית" של "מכון מגלים" מבית עיר דוד. ההרצאה כאן.
פורסם לראשונה: 14:20, 08.07.21
