את המימונה כולנו מכירים, אבל האם שמעתם על "סנתכּ חדרה"? הטקס של יהודי עיראק, על רקע הפריחה והאביב של חודש ניסן, חל באופן מסורתי במוצאי הפסח (והשנה במוצאי השבת). במסגרתו מתכנסות הקהילות היהודיות לערב של פיוטים והלל – ולחבטות הדדיות באמצעות ענפים ירוקים, שמשמען סגולה להצלחה.
הטקס הייחודי מוכר בעיקר ליהודי בגדד. שמו, "סנתכ חדרה", הוא למעשה איחול לבבי שפירושו "שתהא שנתך ירוקה" (סנתכּ – שנתך, חדרה – ירוק).
במוצאי חג החירות – אסרו חג פסח בקרב יהודי בגדד – נהגו כל בני המשפחה להתכנס ולחגוג את צאתו בקריאת "הלל". חלק מהיהודים נהגו לאכול את החמץ הראשון שאחרי פסח, ואילו משפחות אחרות העדיפו להמתין. במרכז השולחן העמוס כל טוב, הניחו את כוס הקידוש או קערה מלאה במים, ובתוכה מטבעות כסף ותכשיטים.
3 צפייה בגלריה
סבתא רבתא רחל נקאר מרחובות חובטת קלות בראשו של הנין איתמר, ומאחלת לו: "סנתכ חדרה"
(צילום: ישי שטקלר)
עוד נהגו לקחת שיבולים ירוקות של חיטה שטרם הבשילה, ולטפוח קלות זה בראשו של זה שלוש פעמים (ויש כאלה שנהגו דווקא על הכתפיים) – תוך כדי ברכת "סנתכ חדרה", שאחריה ענו זה לזה ב"תעוד עליכם לסנין בלח'יר" – ישובו עליכם השנים בטוב.
יעקב זמיר, ממרכז מורשת יהדות בבל, מסביר כי "המנהג לקחת דווקא שיבולים ירוקות הוא כי מקובל שבפסח העולם נידון על התבואה, שזה זמן גדילתה". זמיר מוסיף כי "למחרת היום, היהודים נהגו לצאת אל הבוסתנים ליד מקור מים חיים, מי אל נהר החידקל ומי אל נהר הפרת, והיו מברכים את 'ברכת האילנות' ברוב עם. יש שנהגו להשליך לנהר מטבעות כסף, ואחרים נהגו להשליך קוביות סוכר".
חלק מחברי הקהילות היהודיות השתמשו בענפי הרדוף הנחלים, שנקראים בערבית "דפלה", לשם המנהג – ואחרים לקחו ענפי ערבות או בדי הדס – כל משפחה ומנהגה. העיקר הוא הברכה לשפע, ברכה והצלחה.
להגדיל את החסד
בבגדד נהגו חלק מהשכנים המוסלמים להעניק ליהודים מעין מתנה – החמץ הראשון שאחרי פסח. היהודים נהגו לטייל בטבע וליהנות מהפריחה וההתחדשות – וגם לקוות לביאת אליהו הנביא והגאולה.
הניה זובידה, תושבת פתח תקווה שעלתה לישראל מעיראק בשנת 1962, מספרת כי "פסח עצמו היה חג מיוחד, לא רגיל. אנחנו היינו בית של ארבע אחיות והייתה המון מוזיקה בבית, אבל בפסח נכנס שקט קדוש. אמא הייתה נוהגת להניח כריות רקמה יפהפיות בבית, בחדר האורחים הכנו סט ישיבה. בפסח היו מניחים בסלון כריות ופרחים ללא צבעים. הייתה אווירה של חגיגיות".
"צריך להבין שלחגוג חגים יהודיים כשאת במדינה שרובה מוסלמית – יש לזה תחושה אחרת", היא מציינת. "הייתי ילדה שמטיילת גם עם הנוצריות והמוסלמיות, והיינו ביחסים טובים. היהודיות היו קצת מרובעות בשבילי. אבל לפסח היה ריח אחר, וה'סנתכ חדרה' סימל את המעבר ממצות ללחם".
3 צפייה בגלריה
פיקניק על גדת הפרת ליד קבר הנביא יחזקאל. לילי שור התינוקת (באמצע), אמה (משמאל) ולידה האח הצעיר ובני משפחה נוספים
(משפחת אליתים. באדיבות לילי שור)
"אבא היה מברך ואמא הייתה מכינה מהר את הענפים של הדִפלה שמורכבים מפרחים אדומים, לוקחת כמה ענפים, וכשאבא סיים עם התפילה – נתנו מכות על הגב עם ענפי חובזה", מספרת זובידה. "היינו ילדים שובבים, אז תמיד נתנו אחד לשני מכה קצת יותר חזקה ממה שצריך", היא מודה וצוחקת, "אמי הייתה ממלאה את כוס הקידוש ביין, תכשיטים ומטבעות מכסף והניחה על השולחן, לכבוד אליהו הנביא, כסמל לאמונה שגם אם לא הגיע בחג הפסח – אנחנו מאמינים שיבוא בעתיד הקרוב".
חלי טביבי ברקת, מייסדת מיזם הלו"ז העברי, מציינת: "במחקר שלי על 'סנתכ חדרה' שמעתי שהיה מנהג אמהות להביא איתן את כוס הקידוש מביתן, למלא אותה במים חיים מן הנהר, ולשים בתוכה מטבעות כסף, כדי לעורר את החסדים בעולם – שמים הם חסד, וכסף הוא חסד".
לילי שור, מנהלת קשרי חוץ ואירועים ב"מרכז מורשת יהדות בבל", מחזקת את הטענה ומסבירה: "הסמליות במנהגים האלה היא חזקה מאוד. לכל דבר יש משמעות. כך, לדוגמה, המנהג להניח ליד מטבעות הכסף מראה – המגדילה את אותו החסד האלוקי".
שתהא שנה ירוקה
כ-97% מתוך מיליוני האנשים שחיים היום בבגדד הם בני הדת המוסלמית. קהילת יהודי עיראק מנתה בעבר כ-3,000 איש. עם חילופי השלטון במדינה בשנות ה-50, הורעו היחסים עם הקהילה, ועל היהודים הוטלו הגבלות רבות, אשר הלכו והחריפו. באותם זמנים נאסר על היהודים להגר מעיראק או למכור את רכושם ונכסיהם, והוטלה עליהם חובת נשיאת תעודה צהובה שנועדה לזהות ולבדל אותם משאר האוכלוסייה בעיראק. עם פרוץ מלחמת ששת הימים הוחזקו היהודים במעצר בית. עקב הסכנה שנשקפה להם, רבים מהם עלו לישראל באופן לא חוקי.
עם זאת, ב"סנתכ חדרה" היו משפחות שנהגו לקבל משכניהם הלא-יהודים מעין שי סמלי הכולל את החמץ הראשון שאחרי החג. "אמי סיפרה לי שסבה, שלמה משה אליתים, שהיה בעל עסק משפחתי כסוחר תה וקפה, נהג לקבל משכניו המוסלמים מעין כיבוד שהכיל בתוכו את החמץ הראשון – והם גם בירכו אותו בברכת 'סנתכ חדרה'", מספרת שור. "הם ידעו בדיוק מתי החג מסתיים, וזה היה נוהג מחמם לב".
שור, תושבת המרכז, עלתה לישראל עם משפחתה בשנת 1971 – כ-20 שנה לאחר מבצע עזרא ונחמיה להעלאת יהודי עיראק. היא משחזרת את הזיכרונות מבית ילדותה בבגדד, בעת שהייתה בת 14.
חלי טביבי ברקת צילום: יוסי גמזו לטובה"בחג הפסח היינו נוסעים לכפר צ'יפל, לקברו של הנביא יחזקאל. בדרך היינו עורכים פיקניק באחד מבוסתני הפרי היפים או תחת ענפי הדקלים, פותחים את הסירים עם התבשילים והקציצות, ואוכלים עם המצות העגולות והגדולות, שהיינו מרטיבים כדי שיהיה ניתן להשתמש בהן בתור לאפה כמו שצריך", לדבריה. "בדרך חזרה מהטיול היפה, היינו קוטפים שיבולים ירוקות מהשדה בצד הכביש וטופחים בהן על הכתף – אני יודעת שיש כאלו שטופחים על הראש, אבל זה היה המנהג אצלנו – יחד עם איחולי 'סנתכ חדרה'. אנחנו הילדים גם היינו אוכלים את הגרעינים הירוקים שעדיין לא הבשילו, וזה היה מעדן".
עוד היא מוסיפה כי "היינו גם קונים מאכלים שונים מהמוכרים בצד הדרך, כי כבר היה מותר לאכול חמץ. גם מוכרי יוגורט היו בצידי הכביש. אי אפשר לשכוח את טעם היוגורט הסמיך, העשוי מחלב ג'מוס (תאו), בקערות חמר אדמדמות קטנות עם קשפי למעלה – קרום טיפה קשה כמו של קיימר (מעדן חלבי מהמטבח העיראקי – א"מ), אבל חמצמץ".
"החג בישראל הוא לא כמו בעיראק"
הפייטן חכם דוד מנחם מספר כי בהתכנסות החגיגית בישראל, נוהגים לשיר את הפיוט "ירום ונישא" של רבי ישראל נג'ארה, העוסק בנושא הגאולה: "הפיוט מושר רק בשביעי של פסח ובשמיני של פסח – יום טוב שני של הגלויות. ככתוב 'בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל'".
חכם דוד מנחםצילום: דוד וינוקורלדבריו, הפיוט מושר בקרב חסידים, וגם בקרב העיראקים נהגו המקובלים לשיר את הפיוט הזה, שעוסק כל כולו בתיאור מלך המשיח. "אנחנו שרים גם כל מיני שירי פסח אחרים בגרסה היתולית ובערבית. יש כאלה ששרים את 'חד גדיא' בערבית ביום טוב שני של פסח", הוא מציין.
"החג בישראל הוא לא כמו בעיראק", אומרת זובידה. "בעיראק להכניס לחם לבית יהודי היה אסור בתכלית האיסור. שם הרגשת את הקדושה, את הריח המיוחד הזה של הפיתה העיראקית במוצאי הפסח, הפאר שבו אמא ערכה שולחן. בפסח האחרון ניסיתי באמת לשחזר את המנהג, לקטוף מהענפים שליד הבית, לטפוח על הגב איתם – ואז לברך שתהא שנתנו ירוקה".
