אנחנו רגילים לחשוב על הגדת פסח כעל סיפור יציאת מצרים והגאולה שבסופה: עלילה די פשוטה, כזאת שגם הילדים יבינו, שאין בה רבדים נסתרים ומסרים סמויים. דווקא בגלל זה מעניין לבחון את הסיפור מזווית קצת אחרת, חתרנית אפילו, שמכניסה עניין לליל הסדר ומציעה אמת אחרת: האם מאחורי מנהגי החג עומדת יריבות אידיאולוגית בין הנצרות ליהדות על משבצת הזמן הקדושה הזאת בחודש אפריל?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"ההגדה היא סיפור דתי-חינוכי שמטרתו לספר סיפור גאולה משיחי מתחרה לסיפור הנוצרי", פותח ישראל יעקב יובל, פרופסור אמריטוס להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, שערך סדרת הרצאות על הנושא בבית אבי חי. למסקנה הזו הוא הגיע בתום מחקר מעמיק המחבר בין פסחא לפסח, שלא התקבל באהדה בקרב הקהילה המחקרית. אפשר להבין את זה - קשה מאוד לסדוק סיפורים היסטוריים מושרשים כל כך, אבל השיחה שניהלנו עשויה לכל הפחות לסקרן גם את הספקנים ביותר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"נקודת המוצא של המחשבה ה'קונספירטיבית' הזאת, שלפיה ניתן לקרוא את ההגדה כטקסט שמנהל דין וחשבון סמוי עם הנצרות, קשורה גם לתכנים של פסח ופסחא וגם לעיתוי בו מתרחשים החגים הללו", הוא מסביר ומחדד: "הפסחא הנוצרי נחגג היום במועדים משתנים בלוח השנה, אך מועד החג נקבע מתוך רצון לטשטש את הזיקה הקלנדרית בינו לבין הפסח היהודי".
עוד כמה צעדים לאחור - והסיפור נהיה מעניין: לדבריו של פרופ' יובל, הנצרות הקדומה דווקא חגגה את הפסחא בדיוק ביום שבו נחגג חג הפסח היהודי. "הסיבה לכך פשוטה: הסיפור שבמרכז חג הפסחא מתרחש בליל הסדר", הוא מסביר. "הנוצרים הראשונים רצו לשמור על הזיקה הזאת, ולכן החג נקבע בתחילה בזמן שבו נחגג הפסח היהודי".
כשחושבים על זה, הנוצרים השקיעו בכך לא מעט מאמצים - שהרי לוח השנה העברי אינו לוח מתמטי, אלא נקבע באמצעות ראיית מולד הירח בקידוש החודש. "הם היו מוכנים ללכת עם החשבון היהודי ובלבד שהסעודה האחרונה 'תיפול' על ליל הסדר. כידוע, זהו הלילה שבו הנוצרים ציינו גם את צליבתו של ישו וגם את תחייתו".
פרופ' יובל נוגע בנקודה רגישה כאשר הוא אומר כי גם לחילונים וגם לדתיים קשה להבין שההגדה של פסח אינה מסמך היסטורי. "אומנם נהוג לומר שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, אבל אנחנו בעצם לא מספרים שום סיפור היסטורי, כי הסיפור ההיסטורי לא מעניין", הוא אומר.
מתוך סדרת ההרצאות "הצעה לסדר" בבית אבי חי
לדבריו, סיפור יציאת מצרים בתודעה היהודית והנוצרית הוא סיפור טיפולוגי. "הוא אמור ללמד אותי על הגאולה השנייה - זו שהייתה לפי האמונה הנוצרית וזו שתהיה לפי המסורת היהודית", הוא מסביר. "הרי מה אנחנו קוראים בהגדה? הכול הולך לקראת אליהו, פתיחת הדלת, 'שפוך חמתך', הפיוטים 'קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה'. הכול הולך ממצרים אל העתיד לבוא".
אבל ההגדה מספרת על יציאת מצרים, לסיפור ההיסטורי יש משקל גדול בתוכה.
"זה בשלושה משפטים, זה כלום. את ישר מגיעה לקניידלך. זה נקרא לספר סיפור היסטורי? אם כבר לספר סיפור, למה לקחו את הטקסט המקוצר מספר דברים בחמישה פסוקים? למה לא את הסיפור המפורט והמלא מספר שמות? התיאולוג הנוצרי מליטון מסרדיס, שאף ביקר בישראל במאה השנייה לספירה, כתב את ההגדה הנוצרית ('אודות הפסחא', המתמקדת בסיפור הצליבה והתחייה של ישו, ט"פ). ומהו הטקסט שהוא מפרש? ספר שמות".
את הסערה שהנושא מעורר בו מסכם פרופ' יובל בכמה משפטים קצרים: "גם היהודים לא מעוניינים בהיסטוריה - זה לא חג של תודעה היסטורית, כמו שנהוג לחשוב. זה חג משיחי. זה חג של ציפייה לגאולה ופה יש מחלוקת עצומה".
לדבריו, המחלוקת היא סביב השאלה מהו הסיפור ומהם הלקחים הדתיים שיש להפיק ממנו. הוא מסביר כי ההגדה וחג הפסח, שנחגג מאז חורבן הבית, הם תוצר של חז"ל. לדבריו, הם עיצבו את היהדות שלאחר החורבן כאנטיתזה לנצרות. "התפיסה שרווחה במחקר ראתה ביהדות דת-אם, ואת הנצרות כדת-בת, סוררת ומורדת".
באיזה אופן?
"הטענה שלי היא שמבחינה היסטורית, היהדות החז"לית היא תוצר של היהדות המקראית, וכזו גם הנצרות. אלה שתי תצורות שונות שמתייחסות למקרא כאל ספר קדוש. רק שזו יוצרת את התורה שבעל פה ואחותה את הברית החדשה. הן שתי דתות אחיות, וכמו במשפחה - יש יריבות ויש משיכה, קנאה, חיקוי. פסח הוא פשוט דוגמה מצוינת לזה, כי הוא מקום שבו האידאולוגיה והזמן נפגשים".
בשורה התחתונה, אומר פרופ' יובל, בפסח ובפסחא כולם יושבים לחגוג באותו לילה ומספרים את אותו הסיפור. "כאשר כל צד רואה את עצמו כהמשך מהותי ליציאת מצרים ולגאולה שלה, ברור שכל אחת מהדתות מנסה למשוך את המודל הזה לצד שלה: הנוצרים לחזרתו של ישו והיהודים לגאולה המשיחית שהם עדיין מחכים לה. אז ברור שייווצר פה ניגוד".
אם כך, הוא ממשיך, הקהילה היהודית מספרת את סיפור יציאת מצרים, ואילו הקהילה הנוצרית מספרת את סיפור הצליבה. "שני הסיפורים בנויים על יציאת מצרים - הנוצרים רואים את ישו כממשיכו של משה ואילו היהודים אומרים כי אין למשה ממשיך. זה מתחבר לקטע בהגדה שבו כתוב: 'אני ולא מלאך, אני ולא שרף' - המילים האלה מגלמות את הרצון לנטרל את התפקיד של גואל אנושי באמצעות ההגדה".
במאמר המלא שפרסם פרופ' יובל, הוא מביא כמה דוגמאות לאופני החגיגה המשותפים של פסח ופסחא, ולקווי הדמיון בין המסורת הנוצרית ליהודית. אחת הדוגמאות המעניינות היא המצה: "הא לחמא עניא" (מארמית, לחם העוני), מול "Hoc est Corpus Meum" (מלטינית, זהו גופי). "והנה עובדה מעניינת", הוא קוטע לרגע את הדיון התיאולוגי, "המילים האלה לקוחות מטקס לחם הקודש, ומה שנולד מהן הוא הביטוי 'הוקוס פוקוס' שכל ילדה וילד מכירים - כי בעצם נעשה פה נס: אני לוקח לחם והוא הופך להיות בשר גופו של האדון".
והנה עוד קו דמיון מסקרן: "בהגדה כתוב 'כָּל דִכְפִין – יֵיתֵי וְיֵיכֹל', הזמנה של אנשים להצטרף לסעודה. וזה בדיוק מה שישו אומר: 'ַיְהִי בְּאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס וַיִּתֵּן לַתַּלְמִידִים וַיֹּאמַר קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי' (הבשורה על פי מתי, כ"ו, פסוק 26). כלומר, הוא מזמין אותם לאכול. יש לנו פה שני אלמנטים: הזמנה לאכול והלחם כסמל למצוקה. כי מה ישו בעצם אומר? הלחם מסמל את הסבל שלי, את זה שאני עומד לעלות על הצלב".
פרופ' יובל מוסיף וטוען כי כולנו למדנו שאוכלים מצה בפסח כי הבצק לא הספיק לתפוח, כלומר להחמיץ, ומכאן שהמצה היא סמל של גאולה. "אלא שבהגדה זהו לחם עוני המזוהה עם הסבל", הוא אומר. "זו כמובן לא המצאה - זה לקוח מספר דברים - אבל הבחירה להשתמש דווקא בפרשנות הזאת בהגדה, של יציאה מסבל לגאולה, היא המכנה המשותף עם הנצרות. גם הצליבה של ישו היא סבל בדרך לגאולה".
בהמשך לכך, פרופ' יובל מבקש לשים לב גם למיסה הקתולית, שהיא שחזור של הסעודה האחרונה: הכומר לוקח את הלחם והיין, והלחם הזה גם הוא לחם שלא החמיץ. "לחם הקודש הקתולי הוא למעשה מצה", הוא אומר.
כל זה מחדד את התחרות הסמויה בין ליל הסדר לסעודה האחרונה, אבל ממה הכול התחיל?
"המחקר תמיד הבין למה היהדות היוותה איום בעיני הנוצרים. החידוש שלי הוא שהנצרות היוותה גם היא איום בעיני היהדות. התפיסה הרווחת בקרב מוריי באוניברסיטה הייתה שהיהודים לא ממש התעניינו בנצרות והיו די אדישים לנרטיב שלה. אלא שבעיני הנוצרים הסיפור שונה: האל שלח גואל בפעם הראשונה וקראו לו משה, יהודי-עברי. ואז הוא שולח גואל בפעם השנייה, ומה עושים היהודים? מתכחשים לו והורגים אותו. עצם ההתכחשות היהודית לבשורה של ישו היא איום. בעיניהם, היהודים מתכחשים למשיח, ולהכחיש את הנרטיב הנוצרי זה איום ברור".
גם מי שהתחילו לקרוא את הטקסט הזה בספקנות ודאי לא יוכלו להתעלם יותר מהדמיון בין שתי מסורות החג. אם כך, למה רובנו לא מודעים לכך, ובטח שלא מתייחסים לזה? פרופ' יובל משער כי הסיבה לכך היא הנסיבות הפוליטיות, החברתיות והדתיות. "נולדתי במדינה שבה יהודים יכולים לדבר בחופשיות, אז אני מסוגל להגיד את זה ולא יסקלו אותי", הוא מסכם. "בעבר אלה היו דברים שהשתיקה יפה להם".
