יומן פרמאונט, 1936
(אוסף שרמן גרינברג, ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים)
סרטון שצולם שלוש שנים אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, חושף גרפיטי של צלב קרס עם הכיתוב "היטלר", שצויר בשער ציון. התיעוד צולם ב-1 בינואר 1936, יותר משלוש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מדובר ביומן חדשות בן דקה ו-15 שניות, שממקם את הצופים לסירוגין באחת מסמטאות העיר העתיקה, במבט על כנסיית הדורמיציון, בשער יפו ובשער ציון.
עוברי אורח הלבושים כערבים, מצולמים כשהם מביטים בכתובת גרפיטי בצבע שחור של צלב קרס והכיתוב "היטלר" באנגלית על גבי חומת אבן. ניכר שהעמדת "עוברי האורח" בוימה ותוזמנה. בהמשך הסרט הקצר, שוטרים בריטים מסיירים באחת מסמטאות העיר.
הסרט הזה וסרטים נוספים, שהם יומני חדשות מהתקופה ההיא, הועברו רק השנה מהארכיון הפרטי הוותיק ביותר בעולם – ספריית הקולנוע על שם שרמן גרינברג שבלוס-אנג'לס, קליפורניה – לארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים. שיתוף הפעולה הזה, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, מאפשר לצפות ביומני חדשות אמריקניים המסקרים את ישראל ומציגים אותה כפי שנראתה בשנות המנדט הבריטי ובשנים הראשונות להקמת המדינה.
5 צפייה בגלריה
צלב קרס והכיתוב "היטלר" בעיר העתיקה, בסרטון מ-1936. "יש להניח שמי שצייר את הגרפיטי לא היה גרמני"
(צילום: אוסף שרמן גרינברג, ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים)
"נאצים בארץ ישראל זה בהחלט סיפור לא מוכר", אומר ד"ר שלומי שטרית, ראש מדור היסטוריה ומורשת במשטרת ישראל. "קצת שכחו ממנו, או שנוח לנו לשכוח את זה. עם זאת, הכתובת הזו, לדעתי, לא נרשמה על ידי טמפלרי (אחד מחברי 'ארגון המקדש', תנועה נוצרית פרוטסטנטית מגרמניה), מהסיבה שהשם מאוית באופן שגוי –Hiteler ולא Hitler. לכן יש להניח שמי שצייר את הגרפיטי, לא היה גרמני".
אז מי עומד מאחורי הגרפיטי?
הבריטים לא אהבו את המושבה הגרמנית שהגיעה לארץ ישראל במקביל לעלייה הראשונה, בסוף המאה ה-19, ודחקו את רגליה. "הטמפלרים באו על רקע דתי", מסביר ד"ר שטרית. "הם האמינו שהתנאי לכך שישו יחזור לעולם הוא שארץ ישראל תיושב, וקידמו בה מאוד חקלאות ותעשייה.
5 צפייה בגלריה
עוברי אורח ערבים צופים בגרפיטי. ניכר שההעמדה שלהם לידו בוימה
(צילום: אוסף שרמן גרינברג, ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים)
"היו להם יחסים מעניינים מאוד עם היושבים בארץ. הייתה תחרות מסחרית לצד שיתופי פעולה. זו בהחלט תמונת ראי לציונות במקומות שבהם הם התיישבו כדוגמת חיפה, שרונה, אלוני אבא, בני עטרות ועוד כמה מקומות. בהמשך, כשהקיסר הגרמני וילהלם השני הגיע לביקור בארץ, גם כדי לבקר את נתיניו - היו הטמפלרים האוכלוסייה הגדולה בארץ ישראל, שהייתה אז חתיכת חור נידח".
אם טמפלרים גרמנים לא ריססו את הגרפיטי, מי כן עומד מאחוריו?
"יש תמונה מהשגרירות הגרמנית בירושלים משנת 1934, שבה רואים דגלי נאצים מתנופפים. עם זאת, אני בהחלט חושב שמי שיכול לעמוד מאחורי הפרובוקציה הזו הם דווקא ערבים, שבהחלט הזדהו עם התנועה הנאצית, בעיקר בכל הקשור ליחסם ליהודים".
ד"ר שלומי שטרית: "מי שהיו יכולים לעמוד מאחורי הפרובוקציה הזו הם ערבים שהזדהו עם התנועה הנאצית, בעיקר בכל הקשור ליחסם ליהודים. מה שבטוח זה שמי שעשה את זה לא ידע שהיטלר יעשה דברים מזעזעים כמו השואה"
ד"ר שטרית מזכיר כי "הצילום הוא מינואר 1936, שלושה חודשים לפני שפורץ המרד הערבי הגדול, באפריל. המצב הביטחוני בארץ ישראל הולך ומידרדר. הבריטים מדווחים על המתיחות בין היהודים לערבים, לנציב העליון ולמנהיגות המקומית, ונערכים שכנראה תהיה איזושהי התפרצות אלימה".
ירושלים על סף פיצוץ
באותה התקופה, בסוריה ובמצרים השכנות היו מהומות נגד השליטים המקומיים. "במצרים אלה הבריטים ששלטו, בסוריה הצרפתים, וכל המזרח התיכון בער. לכן, יכול להיות שהכיתוב הוא נגד יהודים במכוון, ודווקא בידי הערבים ולא הטמפלרים. מה שבטוח הוא שמי שכתב את זה ב-1936, לא ידע שהיטלר יעשה דברים מזעזעים כמו השואה".
"אני בספק אם גם הטמפלרים ידעו שזה הולך לשם", מציין שטרית. "אחרת, הם בעצמם היו נמלטים מהארץ. במקום זה, אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה, מרביתם סולקו לאוסטרליה. כשמעטים מהם חזרו לכאן, המנהיגות שלהם בהחלט הזדהתה עם הערבים המקומיים במאבק בין היהודים לערבים, והיהודים לא אהבו את זה. בתגובה, ההגנה ארגנה מפגש אינטימי בין מנהיגם ובין כדור 9 מילימטר. בעקבות ההתנקשות כמעט כולם נמלטו, תוך שהם משאירים לא מעט רכוש אחריהם".
ומה בנוגע לאפשרות שדווקא מישהו מהיישוב היהודי, שביקש לחתור תחת השלטון הבריטי ולהבריח אותם מהארץ באמצעות הגרמנים, עומד מאחורי הגרפיטי?
"אי אפשר לפסול את זה, אבל בעיניי זה פחות סביר", אומר ד"ר שטרית. "לא מפני שיהודי מהיישוב לא היה יכול לעשות גרפיטי כזה, כי כן עשו אז דברים די נוראים בתגובה למה שהערבים עשו. הבריטים הם האויב של הגרמנים, ובשלב הזה היטלר עוד לא היה מה שלימים ידענו שהוא – ועדיין, הוא בן ברית בעייתי מאוד ליהודים. לכן, גרמני אנטישמי (כלומר טמפלרי) או ערבי, היו מסוגלים לעשות את זה כדי להתריס מול היהודים".
בניתוח התיעוד נראים שני שוטרים מסיירים בעיר העתיקה – בריטי ומקומי. "לא ברור אם המקומי הוא יהודי או ערבי", אומר שטרית. "השוטר הבריטי חובש כובע שעם כמו בסרטים של פעם, כך שהוא קל לזיהוי, ואילו לשוטר השני כובע צמר גלילי, שהערבים וגם היהודים נהגו לחבוש. רואים אותם ברובע העיר העתיקה, שתמיד הייתה מקור לבעיות ביטחוניות".
ד"ר שטרית: "תמונות סטילס מהתקופה ההיא יש המון, והן גם עולות לרשת; סרטי וידאו יש פחות. זה מעניין מאוד, כי רואים שם את ירושלים ממש על סף פיצוץ. חודשים ספורים לאחר מכן כבר אי אפשר להיות יהודי בעיר העתיקה"
הוא מאשר כי מדובר בתיעוד נדיר: "תמונות סטילס מהתקופה ההיא יש המון, והן גם עולות לרשת; סרטי וידאו יש פחות. זה מעניין מאוד, כי רואים שם את ירושלים ממש על סף פיצוץ. חודשים ספורים לאחר מכן כבר אי אפשר להיות יהודי בעיר העתיקה, והרובע היהודי מפונה לכמה חודשים אל מחוץ לחומות. אחרת, מי שנשאר שם – היה נרצח. סרטים מלפני השנים 1939-1938 הם פחות מוכרים – לכן נהדר לצפות ולראות איך הדברים נראו אז: את הצפיפות ברובע, הלבוש, האנשים – ובכלל, את חיי היומיום".
"המטרה המרכזית – התנגדות לבריטים"
פרופ' אלון קדיש, היסטוריון צבאי מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, המתמחה בתקופה המנדטורית, לא מופתע: "כמי שמכיר היטב את ההיסטוריה של אותה תקופה, וכפי שהסרטון מתעד בכזו אותנטיות, בשנים הללו הייתה בארץ ישראל פעילות נאצית. זה אפילו לא היה באופן מחתרתי; הכול היה בגלוי. הטמפלרים הגרמנים שישבו אז בארץ היו גיס חמישי, עד שגורשו מהארץ בידי האנגלים".
5 צפייה בגלריה
צלב קרס מעל מלון פאסט בירושלים, 1933. "הייתה בארץ בשנים הללו פעילות נאצית. זה אפילו לא היה באופן חתרני; הכול היה גלוי"
(צילום: צבי אורון, הארכיון הציוני / תמר הירדני)
הוא אומר כי "מדובר בגרפיטי פרו-נאצי, כלומר אנטי-בריטי, על חומות העיר העתיקה. זהו חלק ממסע הסתה ממושך מצד פורעים ערבים, נגד השלטון הבריטי ששלט בשנים אלו בארץ ישראל".
לפרופ' קדיש ברור כי לא מדובר בגרפיטי טמפלרי: "הייתה נוכחות מסיבית של המפלגה הנאצית בתוך הקהילה הטמפלרית. היו כנסים ודגלים ומדים, והיה אחריהם מעקב של הבולשת הבריטית, אבל לא הייתה עדיין מלחמה עם גרמניה. יש הרבה מחקרים על התקופה ההיא של יוסי בן ארצי, חביב כנען שהיה שוטר ששירת שם והכיר את הקהילה הטמפלרית בירושלים ועוד אחרים. עד לעליית היטלר לשלטון הם אפילו לא היו חשודים.
פרופ' אלון קדיש: "זמן קצר אחרי עליית הנאצים, הצבא הבריטי החליט כתרחיש ייחוס, שאם תהיה מלחמה, צריך לחשוב על גרמניה בתור האויב שאליו צריך להתכונן – והטמפלרים, שהם גרמנים נאמנים למולדתם, היו ביניהם"
"זמן קצר אחרי עליית הנאצים, הצבא הבריטי החליט כתרחיש ייחוס, שאם תהיה מלחמה, צריך לחשוב על גרמניה בתור האויב שאליו צריך להתכונן – והטמפלרים, שהם גרמנים נאמנים למולדתם, היו ביניהם. לא צריך לחפש יותר מדי קונספירציות. הנאצים תמכו במרד הערבי, שאחד מיעדיו היה פגיעה ביישוב היהודי, אבל היהודים לא היו המטרה המרכזית – אלא ההתנגדות לבריטים".
ברגע שפרצה מלחמת העולם השנייה, כאמור, עצרו את כל חברי הקהילה הטמפלרית והגלו את מרביתם לאוסטרליה. עם קום המדינה, היתר גורשו מהארץ.
תמיכה בנאצים שהורגשה ברחובות
ירושלים לא הייתה המקום היחיד בארץ שבו אפשר היה למצוא צלב קרס ברחוב. אלירן קיסר, מורה דרך ומומחה לדתות ולירושלים, אומר כי "התיעוד הנדיר הוא מסמך חשוב לאותה תקופה, והוא מראה דברים שרבים בארץ לא ממש מכירים. למשל בחיפה, ברחוב שדרות הכרמל, התנוסס דגל עם צלב הקרס הנאצי בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. הדגל היה כל כך גדול ובולט, שעוברי הדרך נאלצו להתכופף כדי לעבור שם".
5 צפייה בגלריה
המופתי הגדול של ירושלים, חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני, בביקור בגרמניה. "הביע תמיכה מלאה בהיטלר"
(צילום: HERMANN HISTORICA)
הוא מוסיף כי "במושבה הגרמנית בירושלים הייתה אישה שביקשה שיתקינו לה אנטנה לטלוויזיה. טכנאי עלה לעליית הגג במטרה לבדוק היכן להתקין את האנטנה, והוא מצא קופסה עם המוני פריטים המזוהים עם הנאצים, בהם מדליות, צלב קרס ועוד. היא עצמה הייתה פליטת שואה ששכרה בית שבעליו הקודמים היו גרמנים טמפלרים. אז זה היה שוס גדול – אבל כבר אז היה ברור שבקרב כ-2,200 הטמפלרים שהיו בישראל, שליש מהם היו פרו-נאצים מובהקים, שליש ישבו על הגדר ורק שליש היו נגד הנאצים".
לדבריו, בחיפה של אז הייתה נוכחות פרו-נאצית שהורגשה היטב ברחובות. "די היה לעבור ברחובות כדי להרגיש את זה, ואלה שלא היו בעד הנאצים – לא היו מניפים את הדגל הנאצי. משנת 1933, עם זכייתו של היטלר בבחירות, מינויו לקנצלר והפיכת גרמניה לדיקטטורה – וגם קודם לכן – היטלר החל לסמן את היהודים ולרדוף אותם. משנה לשנה חיי היהודים בגרמניה הפכו לגיהינום. היטלר סימן כוח ועוצמה, להבדיל ממה שהיה עד אז בממשלה הגרמנית, וסחף את כולם, וגם את הטמפלרים בארץ ישראל".
הטמפלרים עדיין מתגעגעים
קיסר מספר כי עד היום חלק מהטמפלרים כמהים לחזור לארץ שממנה גורשו, ו"לחדש ימיהם כקדם": "לימים, במסעות שעשו בישראל הם כתבו על כך בערגה גדולה", הוא אומר. "אבל בשנת 1936 היטלר כבר היה בעמדה חזקה מאוד. זו כבר לא ההתחלה שבה ספג לעג, וכינויים כגון ליצן חסר משמעות. ההתפתחות משפיעה גם על הנתינים הגרמנים היושבים בארץ ישראל, שהם נאמנים לדגל ולנבחרי המפלגה הנאצית.
אלירן קיסר: "בחיפה, ברחוב שדרות הכרמל, התנוסס דגל עם צלב הקרס הנאצי בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. הדגל היה כל כך גדול ובולט, שעוברי הדרך נאלצו להתכופף כדי לעבור שם"
"הם חינכו כך גם את הדור הצעיר בתנועות נוער נאציות שפעלו פה. רוב התיירים בארץ היו אז תועמלנים נאצים שבאו לסייע לחבריהם בארגון תאי המפלגה, ואפילו הורו להם על דרכי פעולה נגד המורדים הגרמנים שסירבו להכיר במרותה של המפלגה הנאצית. ועדיין, הכי פחות הגיוני לי שכתובת כזו תיכתב על ידי טמפלרי".
מה כן הגיוני בעיניך?
"בהחלט יכול להיות שכתובת כזו תירשם על ידי ערבים. המופתי בעצמו פגש את היטלר לאחר היבחרו, והביע בו תמיכה מלאה".
