להיות טרנסית בבית דתי | צפו בכתבה
(צילום: שמוליק דודפור, בימוי: אסף קוזין)
"התאשפזתי במחלקה פסיכיאטרית, אחרי ניסיון אובדני קשה מאוד. פניתי לאמא שלי ואמרתי לה: אמא, אני לא יכולה יותר, תשחררי אותי מהכאב הזה. אני בת". במילים אלו, בצורה כנה וישירה, מספרת שחר חפר, צעירה בת 18 מהמושב הדתי בני דרום, איך יצאה מהארון כטרנסג'נדרית לפני כשלוש שנים וחצי. לצידה יושבת אמה, ליאת, שחובשת כיסוי ראש ומגדירה את עצמה כאדם הלכתי מאוד.
"היא ענתה לי: 'זה הכול? תהיי בן, תהיי בת, תהיי קנגורו – העיקר שתהיי את ותהיי מאושרת'. וזה פשוט הרגע הכי משמעותי בחיי", מספרת שחר בהתרגשות. כשהיא מתחבקת בחום עם אמא שלה, היא מרגישה שנפלה בחלקה זכות. אחרי הכול, היא מכירה גם צעירים טרנסג'נדרים שהוריהם ניתקו איתם קשר לחלוטין. במקרים של טרנסים מבית דתי, ההתמודדות לא פעם מורכבת עוד יותר.
היא גרה כאמור בבני דרום, מושב דתי שיתופי ליד אשדוד. כבר בגיל 12 הייתה מודעת לדיספוריה המגדרית שלה – חוסר ההתאמה בין המין הביולוגי המולד למגדר שאיתו היא הזדהתה. במשך שנים חיה בדיסוננס, בזמן שלמדה בישיבה תיכונית, עם כיפה וציצית. רק כשיצאה מהארון כטרנסית, הרגישה סוף-סוף שהיא יכולה להגשים את עצמה.
10 צפייה בגלריה
שחר חפר ואמה ליאת. "היא אמרה לי: 'תהיה בת, תהיי קנגורו – העיקר שתהיי את ותהיי מאושרת'"
(צילום: שמואל מוניץ)
"מבחינתי החיים שלי התחילו לפני שלוש שנים וחצי. אני חוגגת ימי הולדת בתאריך היציאה מהארון", היא משתפת. "18 בנובמבר 2018. אני מבינה שהייתי בן אדם גם לפני כן, וצריך לזכור אותו. זה לא שבאמת נולדתי לפני שלוש שנים וחצי – אבל מצד שני, אני כן חושבת שהאני האמיתית, האני הפתוחה והכנה והחברותית, לא הייתה קיימת לפני כן".
"במהלך האשפוז עברתי תהליך אדיר מבחינת הקבלה העצמית שלי. שם עברתי את הסוויץ', מנער ישיבה – לעצמי. נכנסתי לשם עם כיפה, שיער קצר, ציציות והכול – ויצאתי משם אני. עם איפור, עם בגדי נשים, עם ביטחון עצמי ועם אהבה עצמית"
ממש אחרי הווידוי בפני ההורים, אמה הלכה איתה לחנות איפור ולחנות בגדי נשים. עם הזמן החלה שחר להשתמש בהורמונים ופצחה בתהליך להתאמה מגדרית. "בהתחלה לא באמת הבנתי את המשמעות של זה. לאט-לאט למדנו, חקרנו. הבנו שאין אופציה אחרת", מסבירה האם, ליאת. "הבנו שהתפקיד שלנו כהורים הוא לצמצם ככל האפשר את הדיספוריה המגדרית שבה שחר מצויה, והתגייסנו. איזה הורה רשאי לבוא ולהגיד 'אני הורה בתנאי'? זאת הילדה שלנו".
פיקוח נפש
שחר גדלה למשפחה דתית-לאומית, שלישית מבין ארבעה אחים. לפני היציאה מהארון היא הייתה סגורה וביישנית. "לא הייתי מדברת עם אף אחד, לא היו לי חברים. כל היום הייתי יושבת, קוראת ספר ולא עושה שום דבר", לדבריה. בסביבות כיתה ט', מצבה הנפשי החל להידרדר. "הייתי פוגעת בעצמי, היו לי הרבה מחשבות אובדניות. פניתי להורים שלי ואמרתי להם: 'אני לא יכולה יותר לחיות כרגיל, אני מפחדת שיום אחד לא אקום בבוקר יותר. אני רוצה להתאשפז'", היא נזכרת.
עד היום הזרוע של שחר מלאה צלקות, זכר לתקופה הרעה שבה פגעה בעצמה כדי לתת ביטוי לכאב הפנימי המייסר. לצד הצלקות בולט קעקוע של המילה HOPE, תקווה, עם נקודה ופסיק: "זה סימן שאומר שיכולתי לבחור לעצור, להפסיק, ובחרתי להמשיך".
פסיכיאטרית הפנתה אותה לאשפוז במחלקה סגורה בנס ציונה. זה היה אמור להיות אשפוז של שבועיים-שלושה, רק כדי להתייצב, אבל בסופו של דבר היא הייתה מאושפזת שם קרוב לשנה. "במהלך האשפוז הזה עברתי תהליך אדיר מבחינת הקבלה העצמית שלי. האשפוז הזה ממש הציל לי את החיים, פשוט כמשמעו", היא מספרת. "שם עברתי את הסוויץ', מנער ישיבה – לעצמי. נכנסתי לשם עם כיפה, שיער קצר, ציציות והכול – ויצאתי משם אני. יצאתי משם עם איפור, עם בגדי נשים, עם ביטחון עצמי, עם אמונה בעצמי ועם אהבה עצמית. אני רואה את זה כניצחון".
ליאת חפר, אמה של שחר: "אנחנו מתמרנים בין מה שמותר לנו לשתף איתו פעולה מבחינה הלכתית, ובין מה שיש לגביו מורכבות הלכתית שעדיין לא מצאנו לה פתרון. מבחינתי כמעט הכול נכנס להגדרה של פיקוח נפש – ובכל מה שקשור לזה, אעשה הכול בשביל הילדה שלי"
ליכולת לזקוף קומה, בלי להתבייש בזהותה, היה לדבריה חלק חשוב בשיפור במצבה. "כשהייתי בישיבה, לפני היציאה מהארון, כולם ירדו עליי והשפילו אותי. קראו לי 'הומו' או 'קוקסינל' כל הזמן, עוד לפני שיצאתי מהארון", היא מתארת. "כל הזמן אמרתי 'די, תפסיקו, אני לא' והתנצלתי. מהרגע שיצאתי מהארון, ואמרתי בלי חשש שאני מי שאני, ואני לא שמה על מה שאחרים חושבים ולא מתנצלת – אנשים כבר לא מעזים לומר לי משהו".
10 צפייה בגלריה
"כשהייתי בישיבה, לפני היציאה מהארון, כולם ירדו עליי והשפילו אותי". שחר חפר
(צילום: שמוליק דודפור)
"בכל הסיפור הזה של שחר, אנחנו כל הזמן מתמרנים בין מה שמותר לנו לשתף איתו פעולה מבחינה הלכתית, ובין מה שיש לגביו מורכבות הלכתית שעדיין לא מצאנו לה פתרון", מציינת האם. "מבחינתי כמעט הכול נכנס להגדרה של פיקוח נפש – ובכל מה שקשור לפיקוח נפש, אני אעשה הכול בשביל הילדה שלי. זה עומד מבחינתי בקריטריונים ההלכתיים, בקריטריונים האנושיים ובקריטריונים ההוריים".
הרגע שבו שערי שמיים נפתחו
מבחינה אמונית, שחר נמצאת על מה שמכנים "הרצף הדתי": מאמינה, מתפללת – אבל לא דתייה קלאסית. "אני מאמינה שאין דרך להוכיח או להפריך את קיומו של אלוהים, וצריך פשוט להיות בן אדם טוב", היא אומרת. "אני כן מאמינה בו אישית, אבל לא פועלת דווקא בזרם הדתי הקלאסי. אני מאמינה שהתורה היא ספר מוסר יותר מאשר ספר חוקים. כל מצווה נועדה ללמד אותנו משהו, ואפשר לפעול על פי הדברים שלמדנו, גם בלי לקיים את כל המצוות אחת לאחת".
בערבי שבת, כשכבישי המושב ריקים ממכוניות, היא נוהגת ללכת להתפלל בבית הכנסת – ויושבת שם בעזרת הנשים. "עכשיו להיכנס לעזרת נשים זה משהו שהוא טבעי, זה כבר לא 'ביג דיל'. הנשים לא מרימות גבות, לא אומרות דברים, לא מרכלות – מבחינתן זה טבעי. גם כי אני נראית יותר נשית, גם כי הן כבר התרגלו".
איך היה המעבר אל מאחורי המחיצה?
"אני דווקא מרגישה שמאז רק התקרבתי לאלוהים. כשהייתי שם הייתי ממלמלת את המילים בלי כוונה, ופה אני יושבת ומתפללת מכל הלב, מבקשת מאלוהים, מודה לו ומשבחת אותו. רק כשהגעתי להשלמה עם עצמי, יכולתי להגיע להשלמה עם זה שאלוהים לא טעה. אלוהים העמיד אותי במבחן מסוים, הוא נתן לי את הגוף הזה מסיבה מסוימת, ולמדתי לקבל את זה".
הביקור הראשון שלה בעזרת הנשים היה בערב יום כיפור. לאחר שאמה תיווכה את סיפורה לקהילה באמצעות הרצאות מיוחדות בפני התושבים, היא דחקה בשחר לצאת מהבית ולא להסתתר, כולל ההליכה לבית הכנסת. "ביקשתי ממנה לבוא איתי לפחות לתפילת 'כל נדרי'. פתאום כשהגענו, לא ידעתי לאן היא אמורה להיכנס, כי הנראוּת שלה עוד לא הייתה אז לגמרי נשית", מספרת ליאת. "פחדתי מזה נורא. בהתחלה עמדנו מחוץ לדלתות, ולא הצלחנו לשמוע כלום. בלי לשים לב, פשוט לקחתי אותה ונכנסנו לעזרת הנשים התחתונה, שם ישבו הרבה נשים מבוגרות.
10 צפייה בגלריה
שחר צופה מעזרת הנשים בבית הכנסת. "אלוהים העמיד אותי במבחן מסוים, הוא נתן לי את הגוף הזה מסיבה מסוימת, ולמדתי לקבל את זה"
(צילום: שמואל מוניץ)
"כשנכנסתי רעדתי כולי מפחד. לא ידעתי איך אני מעזה לעשות דבר כזה. כשהתפילה הסתיימה, ואף אחת לא אמרה כלום ואפילו לא הסתכלה עלינו, יצאתי משם עם שחר והתחלתי לבכות בכי של שחרור. במוצאי יום כיפור כתבתי לכל הקהילה, כמה עוצמה הייתה ברגע הזה. ברור לי שהיו נשים שהיה קשה להן עם העובדה ששחר נכנסה לשם, ובכל זאת הן כיבדו ולא אמרו מילה. כתבתי להן: 'שתדעו לכן, זה הרגע שבו שערי שמיים נפתחו'".
לחזור להיות שוב אחים
אביה של שחר – מהנדס מערכות מידע במקצועו – תמך בה גם הוא לאורך הדרך, אבל היה לו קשה יותר להסתגל לתהליך. "תקופה ארוכה הוא דיבר אליי רק באנגלית, כדי להימנע מלשון פנייה ממוגדרת. כך הוא לא היה צריך לומר 'את' או 'אתה'", היא מסבירה, "אבל הוא תמיד היה שם בשבילי. הוא אמר: 'גם כשקשה לי, אני אוהב אותך. גם כשקשה לי עם מה שאת עושה'".
10 צפייה בגלריה
"איזה הורה רשאי לבוא ולהגיד 'אני הורה בתנאי'? זאת הילדה שלנו". ליאת ושחר חפר מחזיקות ידיים
(צילום: שמוליק דודפור)
אחותה הגדולה קיבלה אותה בזרועות פתוחות, אבל לשני האחים האחרים היה קשה יותר – בהם האח הגדול, שיצא בשאלה. "אני לא כל כך בקשר איתו", היא מודה. "אנחנו בקשר בסיסי, כי אנחנו חיים באותו בית. מדי פעם הוא שואל: 'מה אתה רוצה לארוחת ערב', בלשון זכר. אבל אנחנו לא ממש בקשר, בטח שלא קשר אחי.
"לאחי הקטן היה בהתחלה קשה מאוד. הוא אמר: 'יאיר מת, ואת שחר אני לא מכיר'. יאיר זה השם הקודם שלי. בסופו של דבר לאט-לאט משתפר הקשר בינינו. אנחנו מדברים, צוחקים, שומעים שירים ביחד, מתבדחים אחד על חשבון השני ועושים שטויות – ואנחנו סוף-סוף שוב אחים. לקח לזה שלוש שנים, עד שחזרנו להיות אחים, וזה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בעולם הזה".
10 צפייה בגלריה
"לא מאחלת לאף אחד להיות טרנס, למרות שהרבה אנשים חושבים שלהט"בים 'גורמים' לאנשים להיות להט"בים". מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים
(צילום: יאיר שגיא)
בבית עוד אפשר למצוא צילומים של שחר מהתקופה שלפני היציאה מהארון, למשל תמונות משפחתיות משמחת בר המצווה של אחיה הקטן – מה שעומד במוקד מחלוקת בינה ובין אמה, שמתעקשת לשמור את התמונות.
"התמונות האלו הן שלי כגבר, בנראוּת של בן. היא לא מוכנה שנוריד את התמונות האלו. היא עדיין רוצה לזכור את יאיר, שהיה הבן שלה 14 שנים", אומרת שחר. "לי זה קשה, כי אני לא רוצה לזכור את יאיר. יאיר היה ילד שחי בתוך כלוב. יאיר היה ילד שכל חייו הרגיש שהוא נולד בגוף הלא-נכון, שכל הזמן היה בקשיים עם עצמו, שהיו לו חיים כפולים. בווטסאפ, עם מלא חברים שלא פגשתי מעולם, הייתי מדברת רק בלשון נקבה – ובו-בזמן הולכת לישיבה תיכונית, מדברת שם בלשון זכר וחיה בין בנים".
"יאיר היה ילד שחי בתוך כלוב. יאיר היה ילד שכל חייו הרגיש שהוא נולד בגוף הלא-נכון... בווטסאפ, עם מלא חברים שלא פגשתי מעולם, הייתי מדברת רק בלשון נקבה – ובו-בזמן הולכת לישיבה תיכונית, מדברת שם בלשון זכר וחיה בין בנים"
"אני לא יכולה להגיד שהוא לא היה קיים. הוא היה קיים. זה הילד שלי, ועכשיו שחר היא הילדה שלי, ואני אוהבת אותה אהבה עזה – אבל היה לי גם את יאיר. אני לא מוותרת עליו", אומרת האם להגנתה.
"הטעות היא שאת מסתכלת עלינו כעל שניים נפרדים", משיבה הבת.
"אף אחד בעולם לא יבחר בזה"
לאחר שהחלה בתהליך להתאמה מגדרית, היה ברור ששחר לא יכולה לחזור לישיבה התיכונית, שם סבלה כל כך. היא עברה לפנימיית "עדנים" ולמדה כאקסטרנית ב"קדמה", בית ספר לנוער בסיכון. לאחר מכן, כבנות דתיות רבות, פנתה להתנדב בשירות לאומי, בתיכון דתי בקבוצת יבנה ("אף אחד שם לא הרים גבה. הם ידעו שאני אני, ואף אחד לא העז לומר משהו"), והיא צפויה לעבור לשנת השירות השנייה, בגן תקשורת באשדוד.
10 צפייה בגלריה
"להיות טרנס זה אומר להתמודד עם הרבה דברים קשים. אנשים לא בוחרים בזה בשביל הכיף, אלא כי זו הדרך היחידה שלהם לחיות"
(צילום: שמואל מוניץ)
בחברה הדתית יש גם קולות שמתנגדים ללהט"ב. נציג של מפלגת נעם, שממש חרטה על דגלה את המאבק בלהט"ביות, נכנס לכנסת. לא מזמן שמענו את ההתבטאות של הרב צבי קוסטינר, שקרא ללהט"ביות "רשע". איך את מתייחסת לאמירות כאלו?
"אני חושבת שהם מסתכלים עלינו מבחוץ. אם מישהו מדבר על 'הלה"טבים' ככלל, קל לו לומר שהם עושים דברים רעים, כי הוא לא מתייחס אליהם כאל בני אדם. אם נשב במשך חצי שעה לשיחה, אני לא בטוחה שהוא ימשיך לחשוב ככה. ואם כן, זה אומר שהוא מקובע כל כך בדעות שלו, שהוא לא מוכן לראות דעה אחרת.
"בתור אישה, בתור פרט, אין לי איזו מטרה גדולה להשמיד את העולם או להרוס את מוסד המשפחה. אני רוצה שתהיה לי משפחה, אני רוצה להתחתן עם בעלי או אשתי לעתיד, ולחיות. אני לא חושבת שזה משהו שנועד לערער את יסודות המדינה שלנו, אלא משהו בסיסי ואנושי".
ליאת חפר – שהיא בהכשרתה מורה, מטפלת בפסיכודרמה ומנחת מורים – מעבירה הרצאות על הסיפור שלה ושל בתה הטרנסג'נדרית. היא מרצה על קבלה והכלה בהקשר של הסיפור האישי, לא רק בפני קהל דתי. "אחד הדברים ששואלים אותי הרבה בהרצאות זה אם לא השפעתי על הבחירה שלה להיות בת, בכך שקיבלתי אותה. אני כל הזמן מנסה להסביר לאנשים שהיא לא בחרה להיות בת. היא בת. היא בחרה בחיים. היא בחרה להגיד לעולם 'אני בת', וכך לשמור על החיים שלה".
"אין לי איזו מטרה גדולה להרוס את מוסד המשפחה. אני רוצה שתהיה לי משפחה, אני רוצה להתחתן עם בעלי או אשתי לעתיד, ולחיות. אני לא חושבת שזה משהו שנועד לערער את יסודות המדינה שלנו, אלא משהו בסיסי ואנושי"
"אין אף אדם בעולם הזה שיבחר להיות טרנס כי בא לו", מוסיפה שחר. "להיות טרנס זה אומר להתמודד מול אפליה, עם דיספוריה מגדרית, עם תגובות רעות של הסביבה, עם כל הבירוקרטיות והניתוחים והכאבים וההחלמות. כל כך הרבה דברים קשים. אנשים לא בוחרים בזה בשביל הכיף, אנשים לא בוחרים בזה בשביל תשומת לב, אנשים לא בוחרים בזה כדי להיות מיוחדים או שונים. אנשים בוחרים בזה כי זו הדרך היחידה שלהם לחיות".
לעזור לדור הבא
לאחרונה צעדו הבת והאם יחד במצעד הגאווה בירושלים. "מצעד הגאווה התל-אביבי הוא מסיבה, ויש מצעדים אחרים, כמו המצעד בירושלים, שבעיניי הם המצעדים החשובים באמת", אומרת שחר. "זה מצעד שהוא לא מסיבה, אלא מחאה. מצעד שבו אנחנו מצהירים על מי שאנחנו, ואומרים: אנחנו רוצים להתקבל פה, אנחנו רוצים להיות מסוגלים לצעוד ברחובות. הוא הרבה יותר מכבד".
"הכיוון שלי זה עבודה סוציאלית כי אני רוצה לעזור לאנשים מהמקומות שאני מכירה ויודעת איך לעזור בהם. זה בעצם אחד מהדברים שהחזיקו אותי בחיים – הידיעה שיום יבוא ואני אעזור לאנשים שנמצאים במצב שלי"
השנה בוטל מצעד הגאווה בנתיבות, בעקבות איומים ברצח שהופנו כלפי המארגנים. "אני מרגישה שביטול האירוע הזה הוא אחד ההפסדים הכי גדולים של הקהילה הלהט"בית, כי זה בעצם אומר שנכנעים לאלימות, לשנאה ולהסתה נגד להט"ב", היא טוענת. "דווקא בנתיבות הכי חשוב לקיים את המצעד".
באיזה עולם את מדמיינת את עצמך מגדלת ילדים?
"אני מקווה שעד שאתחתן כבר תהיה לי אפשרות להיות לא רק ידועה בציבור, אלא גם נשואה באמת. יוכלו להיות לי ילדים ביולוגיים, כי עשיתי תהליכי שימור פוריות. אני רוצה שהילד שלי ידע שהוא יוכל להיות מה שהוא. אני לא הולכת לומר לו 'תהיה טרנס', כי זה לא מה שאני רוצה. אני לא מאחלת לאף אחד להיות טרנס, למרות שהרבה אנשים חושבים שלהט"בים 'גורמים' לאנשים להיות להט"בים. אני רוצה פשוט שהילד שלי ידע שהוא יכול להיות מה שהוא רוצה להיות".
חשוב לך שבבית העתידי שלך יהיה גם מקום למסורת היהודית?
"ללא ספק. בבית שלי אני רוצה שנשמור שבת. ששבת תהיה משהו משפחתי, שכולם נשארים בבית, עם שתי סעודות גדולות ועוד סעודה שלישית. פחות יציאות ובילויים. שבת מבחינתי זה לא עוד יום חופש. שבת מבחינתי זה יום קודש".
את יודעת כבר מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?
"אני מתכננת לסיים שירות לאומי, לקחת חצי שנה חופש, ואז להתחיל תואר בעבודה סוציאלית. הכיוון שלי זה עבודה סוציאלית כי אני רוצה לעזור לאנשים מהמקומות שאני מכירה ויודעת איך לעזור בהם. זה בעצם אחד מהדברים שהחזיקו אותי בחיים – הידיעה שיום יבוא ואני אעזור לאנשים שנמצאים במצב שלי, שאני לא אתן לזה לקרות לאנשים של הדור הבא".
