צפו: אחרי 75 שנה, נעים טוריאל צועד שוב על מרצפות ביתו במילאס
(באדיבות זהר טוריאל)
העיר הטורקית מילאס ידועה לישראלים בעיקר בזכות נמל התעופה שלה, המשמש את הטסים לחופשת "הכול כלול" באזור בודרום. רק מעטים מהם יודעים שבעבר חיה בעיר קהילה יהודית תוססת ומשמעותית, עד כדי כך שזיכרונה טבוע בתושבים המקומיים עד היום. הגענו למילאס לטיול שורשים עם חמי, בן המקום. אחרי 75 שנים, הוא זכה לראות שוב את הבית שבו נולד וגדל, ואנחנו גילינו עיר מתפתחת וצבעונית, שלא שכחה את היהודים שעזבו אותה.
היהודי האחרון עזב את מילאס לפני כ-25 שנים. הרצל נוטריקה (כיום בן 77) עקר את המזוזה מפתח בית ילדותו ולקח אותה לביתו החדש באיזמיר. כך נסתם הגולל על קהילה שחיה בעיר כ-200 שנים, והתרוקנה במהירות אחרי הקמת מדינת ישראל. בין העוזבים הראשונים לארץ היו בני הדודים של נוטריקה, ארבעת האחים למשפחת טוריאל – אברהם, יעקב, חיים וצעיר הבנים נעים.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- זוהי אזעקת אמת: אני חרדי, ואתה אחי/ הרב מוני אנדר
נעים היה אז רק בן 13. הרחק מהוריו ובלי שידע עברית, הוא סיים תיכון, התגייס לצבא, התחתן, לחם במלחמות ישראל וזכה לילדים ונכדים. השנה, אחרי שנפטר אחרון אחיו הגדולים והוא כבר לקראת גיל 90, הוא ביקש משני ילדיו לחזור שוב למילאס. בן דודו הרצל הצטרף אליו, ויחד פסענו שוב ברחובות הצרים של ילדותם.
8 צפייה בגלריה
שכנים באים לעזור, בביקור השורשים של נעים טוריאל והרצל נוטריקה במילאס. זיכרונה של הקהילה טבוע בתושבים המקומיים עד היום
(צילום: זהר טוריאל)
כבר כשירדנו מהמיניבוס, השתרבב אלינו ראש סקרן מאחד החלונות. בכל זאת, לא כל יום נוחתת חבורה של שבעה תיירים ברובע היהודי העתיק במילאס. המקומי התעניין לדעת מי אנחנו, וכשהבין את מטרת הביקור מיהר לרדת אלינו. כן, הוא זוכר את היהודים שגרו פה בילדותו. הנה, ממש כאן גר הרופא היהודי אמאטו, ובהמשך הרחוב נמצאת החזית הפעם-מפוארת של משפחת אבוהב העשירה.
בשיאה, היוותה הקהילה היהודית במילאס כ-20% מאוכלוסיית העיר – אבל מדובר בעיר שהייתה אז קטנה ואין על הקהילה כמעט זכר בכתובים. אלמלא בת המשפחה, זהבה חן-טוריאל, כל הידע והזיכרונות היו נעלמים עם הזמן
מבלי שנבקש הוא המשיך להתלוות אלינו בחיפושינו אחרי בית טוריאל, שבו נעים נולד וגדל – והוא לא היה היחיד. מעוד בתים ופתחי חנויות יצאו אלינו שכנים נוספים שהצטרפו למסע האיטי. כולם מסבירי פנים ולהוטים לעזור, נרגשים באמת לראות את היהודי המבוגר שגדל בשכונה שלהם, כחלק מקהילה שעליה שמעו כה רבות.
לדינו וצרפתית, ואלסים ורומנסות
בשיאה, היוותה הקהילה היהודית במילאס כ-20% מאוכלוסיית העיר – אבל מדובר בעיר שהייתה אז קטנה ואין על הקהילה כמעט זכר בכתובים. אלמלא בת המשפחה, זהבה חן-טוריאל, כל הידע והזיכרונות היו נעלמים עם הזמן. חן-טוריאל הפצירה באביה, יעקב טוריאל, להעלות על הכתב את זיכרונותיו. בהמשך החלה לחקור את ההיסטוריה של הקהילה ושל המשפחה, ואף הוציאה ספר בשם "הנשים של טרואל".
"תחילת התיישבות היהודית במילאס הייתה בשנת 1820", מציין אביה, יעקב טוריאל, בזיכרונותיו. "אז היגרו מספר משפחות יהודיות מהאי רודוס השכן למילאס. הן היו ממוצא ספרדי, וביניהן היו משפחת פרנקו, אמטו וטוריאל – שהגיעה במקור מהעיר טרואל שבצפון-מזרח ספרד. בשיא תפארתה היו לקהילה שני בתי כנסת, אגודות לעזרה הדדית ותרומות כספים. אנשיה עבדו בעיקר כסוחרים ובעלי חנויות שמכרו בדים, גלנטריה (חומרי תפירה) וזהב.
"היו גם לא מעט עורכי דין ובעלי קרקעות, וחלק מהנשים עבדו כתופרות. ילדי הקהילה למדו בבית ספר 'אליאנס' שבו לימדו צרפתית, עברית ולדינו. המבוגרים העדיפו לדבר לדינו ולשיר רומנסות ספרדיות, אבל הצעירים נמשכו לתרבות צרפת, דיברו צרפתית, רקדו ואלסים ושמעו מוזיקה צרפתית".
הקהילה היהודית במילאס הייתה נתונה למרות החוק הטורקי בנושאים פליליים, אבל קיבלה יד חופשית להחלטות בדיני משפחה: נישואים, רישום לידות, בריתות וכו'. הקהילה לא הייתה אדוקה במיוחד, אבל שמרה על מנהגי היהדות, כשהם משולבים בתרבות הלדינו, במרקם החיים בעיר – ועם מאכלים מסורתיים ייחודיים.
8 צפייה בגלריה
ברחוב היהודים. ילדי הקהילה למדו בבית ספר "אליאנס" שבו לימדו צרפתית, עברית ולדינו
(צילום: זהר טוריאל)
"בבר המצווה היו הנשים שרות רומנסות ספרדיות תוך השלכת הסוכריות, ובברית המילה היו מגישים לאורחים 'דולסי', פירות מסוכרים. מקווה לא היה, ולכן לפני חתונה היו משכירים חמאם והנשים היו מביאות בקלאוות, קדאיף ובורקס לכלה ושרות לה שירי חתונה בלדינו", ממשיך התיאור.
"לחתונה בבית הכנסת היו מגיעים כל האורחים, כולל שכנים טורקים ומוסלמים ולפעמים גם ראש העיר. בימי שבת, בגלל שהנשים לא ידעו עברית, היה החזן מקריא פסוק בעברית ומתרגמו ללדינו, מה שגרם לתפילה להתארך מאוד. גם בהגדה היו קוראים פסוק בעברית ופסוק בלדינו. בסוכות היו בונים רק סוכה קהילתית אחת גדולה בבית הכנסת, כי לא היה מספיק מקום בבתים".
סימנו את הבתים שייקחו מהיהודים
הקהילה במילאס גדלה באופן ניכר אחרי מלחמת העולם הראשונה, ושוב אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהפכה לעיירת מקלט לפליטים יהודים שברחו מהשלטונות באיטליה וביוון. חברי הקהילה קיבלו אותם יפה, והסתדרו היטב גם עם רוב השכנים המקומיים.
בכל הנוגע לאזרח הפשוט, לשכנים הקרובים, מעידים יוצאי הקהילה על חיי הרמוניה טובים עם השכנים הטורקים המוסלמים. "חיינו איתם בשלום ואהבה", נזכר נעים. "היינו משחקים יחד כילדים ולא הרגשנו הבדל".
אבל אחרי הקמת הרפובליקה הטורקית (1923) התחזקה מאוד הלאומנות הטורקית – ואיתה גם שנאת הזרים. בשנת 1934 התקיים בעיר אדירנה משפט נגד יהודים שהואשמו בהעלבת טורקיה, ועד מהרה הפך המשפט לעלילת דם נגד כלל היהודים. בהמשך אותה שנה פרצו פרעות שחיסלו את הקהילה שם.
נעים טוריאל: "עד מלחמת העולם השנייה עוד היה מגיע למילאס 'מורה חכם', אבל בשנים שאחריה הוא כבר לא בא – ואנחנו הילדים בכלל לא למדנו ולא דיברנו עברית. רק בחגים היה מגיע רב מאיזמיר ומנהיג את התפילות, שרוב המתפללים זכרו בעל-פה"
"השמועות על מה שקרה באדירנה הגיעו גם למילאס", מספר נעים טוריאל, "והטורקים כבר החלו לסמן לעצמם את הבתים שייקחו מהיהודים שיגורשו". בבתי הספר הגבוהים הממשלתיים לימדו מורים שרכשו את השכלתם בגרמניה והתעלמו ממקרי אלימות כלפי התלמידים היהודים (ויש האומרים שאף עודדו אותם). על המיעוטים נאסר לדבר בשפה שאיננה טורקית. אימם של ארבעת האחים, אסתרייה טוריאל, אף נכלאה פעם כי נתפסה דוברת לדינו.
מכה נוספת שספגה הקהילה בין שתי מלחמות העולם, הייתה סגירתו של בית הספר היהודי "אליאנס". אחרי הקמת הרפובליקה נאסר על בתי הספר היהודיים להיות קשורים וממומנים בידי ארגונים זרים, והם נקלעו לקשיים. בית הספר אליאנס במילאס נסגר בשנת 1934, והילדים שהיו תלמידים באותה תקופה נאלצו ללכת לבית ספר טורקי ממשלתי. כך אבדה ליהודים ידיעת השפה הצרפתית וחלק לא מבוטל מהכרת מנהגי היהדות.
"עד מלחמת העולם השנייה עוד היה מגיע למילאס 'מורה חכם', אבל בשנים שאחריה הוא כבר לא בא – ואנחנו הילדים בכלל לא למדנו ולא דיברנו עברית", מספר נעים. "רק בחגים היה מגיע רב מאיזמיר ומנהיג את התפילות, שרוב המתפללים זכרו בעל-פה".
"בית הכנסת הפך למחסן תבואה"
הרצל, נעים וכל אותו דור של ילדים יהודים כבר ניהלו חיים חילוניים לגמרי, ומיעטו להגיע לבית הכנסת. אמנם הם עוד זכו לגדול בקהילה יהודית חמה ומחבקת, אבל בתקופתם כבר החלה ההתפוררות שלה.
8 צפייה בגלריה
התקהלות של השכנים במילאס. עיר מתפתחת וצבעונית, שלא שכחה את היהודים שעזבו אותה
(צילום: זהר טוריאל)
מלחמת העולם השנייה הייתה קשה ליהודי טורקיה. הגברים הוכרזו כמחויבים בגיוס ואבי המשפחה, אשר טוריאל, נשלח למספר שנים למחנה כפייה, שם עבד בסלילת כבישים. הממשלה הטילה "מס רכוש" על היהודים, מה שהוביל משפחות רבות לפשיטת רגל. בית הכנסת הגדול והמפואר הולאם והפך למחסן תבואה.
נעים טוריאל: "אחד הדברים שהשפיעו על ההחלטה שלי לעלות לארץ, היה מה ששמעתי מהמורה לספרות בבית הספר הטורקי. היא אמרה לתלמידים: 'תראו מה קרה ליהודים בגלל שאין להם מולדת ומדינה'"
לאחר המלחמה החל תהליך מזורז של עזיבה. ראשונות עזבו המשפחות האמידות – רובן לאיזמיר, לאיסטנבול ולארצות הברית. אחרים, בעיקר הצעירים שאימצו את הרעיון הציוני, עלו לישראל.
"לא רק היהודים הזדעזעו מהחדשות שהגיעו מאירופה, אלא גם הטורקים עצמם, שקיבלו חיזוק לתחושת הלאומנות", אומר נעים. "אחד הדברים שהשפיעו על ההחלטה שלי לעלות לארץ היה מה ששמעתי מהמורה לספרות בבית הספר הטורקי. היא אמרה לתלמידים: 'תראו מה קרה ליהודים בגלל שאין להם מולדת ומדינה'".
אימו אסתרייה הייתה ציונית גדולה, והיא זו שעודדה את הבנים לעלות לישראל, בניגוד לרצון בעלה. מאחורי גבו היא נתנה כסף לבנה יעקב, בן ה-17, כדי שירכוש תעודה מזויפת ויגיע לישראל. זה היה בעיצומה של מלחמת השחרור, והוא התגייס מיד. חצי שנה לאחר מכן שלחה לשם האם את הילדים הצעירים: חיים בן ה-14 ונעים בן ה-13. רק בשנת 1950 הצליחה לשכנע את בעלה לעלות ארצה, ויחד עם הבן הבכור, אברהם, עלו אף הם.
הרצל מעריך כי מ-200 משפחות, עד סוף שנות ה-50 נשארו כ-50 – ובמהלך העשור שלאחר מכן עזבו עוד 40 משפחות. בשלב ההוא שני בתי הכנסת בעיר כבר נהרסו לגמרי.
עזבו הכול כדי לארח את היהודים ששבו
לפני הביקור ברובע היהודי, עצרנו בבית הקברות היהודי העתיק. כאב הלב לראות שהוא מוזנח ומלוכלך. לא מעט ממצבות השיש נגנבו והוחלפו ביציקת בטון פשוטה. הרצל המאוכזב אומר שאולי יפנה לראש העיר בבקשה שיטפלו בבית העלמין. למרות ההזנחה והביזה, הצלחנו למצוא את הקברים של בני המשפחות – טוריאל, מצד אביו של נעים, ואמטו, מצד אימו אסתרייה.
משם המשכנו לרובע העתיק. השכן שהצטרף הוא זה שהוביל אותנו ברחובות, שכן גם הרצל כבר לא זוכר לגמרי איך להתמצא במבוך הצר. בדרך נכנסנו לבית מרקחת. הרוקחת, אישה כבת 60, שמעה מי אנחנו ואמרה שוב ושוב "קאראבג'אק" (בטורקית = רגל שחורה). כך כינו את חמיו של נעים, אביה של אשתו מרי. הוא היה יהודי גדל-גוף שאפילו הטורקים פחדו מנחת זרועו. כשהוא עזב לישראל, הרוקחת הייתה רק ילדה קטנה, אבל את האגדות על מעלליו היא זוכרת. הנכדים, שהכירו את הסבא בארץ, התרגשו עד עמקי נשמתם.
ההתרגשות גברה כשהגענו לפתח הבית שבו נעים נולד וגדל. הוא נעול, אבל מהחנויות הסמוכות יוצאים לקראתנו המוכרים. הם מתקשרים לבעל הבית ודוחקים בו לבוא. הוא ואשתו טורחים ויוצאים באמצע יום עבודה כדי לפתוח לנו את הדלת. אחרי 75 שנה, נעים צועד שוב על מרצפות ביתו. הבית שופץ כולו אבל הריצוף המעוטר להפליא, הקירות והבאר בחצר נשארו על כנם.
אנחנו נכנסים, ואיתנו השכנים. מסיירים בחצר הפורחת, נכנסים לסלון ולמטבח, חולצים נעליים במדרגות המובילות לחדרי המשפחה ולמרפסת ענקית יפהפייה. הבעלים, זוג מקסים בשנות ה-40 לחייהם, דואגים לנעים. הם מביאים לו שתייה, מושיבים אותו ושומעים את זיכרונותיו בטורקית קולחת, שחזרה אליו באחת. נשארנו שם שעה ארוכה, וסביבנו חבורה של טורקים וטורקיות מוסלמים המרותקים לסיפוריו של היהודי המבוגר.
אחרי שאנחנו יוצאים מהבית, נרגעים מהחוויה ומחכים למיניבוס, מושכת אותי ואת גיסתי בעלת המספרה ממול. היא "מכריחה" אותנו לעלות איתה למספרה, שם היא מסדרת לנו את השיער. ככה סתם, כדי להרגיש שהיא נתנה לנו משהו משלה. כדי שנבין שגם היא לא שוכחת שפעם מזמן גרו פה יהודים. הם היו חלק בלתי נפרד מהעיר, ועד היום חותמם בה מהדהד.
