ירדנה ארזי ובת דודתה – על היהודים שהצילו יהודים בשואה
(שושי בן חמו)
חיים רוט היה ילד בן 11 כשניצל על ידי המחתרת ההולנדית, שפעלה בכפר ניולנדה והסביבה. בראשה עמדו שני מצילים לא-יהודים ומציל יהודי אחד. לימים זכו שני המצילים הלא-יהודים להכרה כחסידי אומות העולם, ואילו המציל היהודי נמחק מסיפור ההצלה, ושמו לא הוזכר כלל. קראו לו מקס ליאונס. "ניקו", בכינויו המחתרתי. הוא סיכן את חייו כדי להציל כמאתיים יהודים – רובם ילדים. "לעולם לא צריך לחפש סיבה טובה לעשות את הדבר הנכון", הסביר.
"אני זוכר היטב את אותו ערב יום הזיכרון לשואה, לפני עשור", מספר רוט. "פרופ' יהודה באואר אמר אז כי טיפוסי לעם היהודי שאנחנו מכבדים את חסידי אומות העולם, ולא את היהודים שהצילו יהודים. ישבתי אז בקהל וחשבתי לעצמי, אלוהים אדירים, הוא כל כך צודק. זה המקרה שלי. מאז התחלתי לפעול בעניין".
רוט פנה לארגונים הפועלים בעניין, ובשנת 2001 נענה המרכז העולמי של ארגון בני ברית ירושלים לפנייתו. הפעילות הולידה את "אות המציל היהודי", ביוזמתו של מנהל המרכז העולמי, עו"ד אלן שניידר, בשיתוף "הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה", שהוענק כבר ליותר מ-300 מצילות ומצילים מ-17 מדינות. כעת יוצא גם הסרט "הכרה" (Recognition), שמביא את סיפוריהם הלא ייאמנו של 12 "חסידי אומות עולם" יהודים, שמעולם לא זכו בתואר – ומנסה להעניק להם הכרה.
6 צפייה בגלריה
הבריחה ילדים בשקי כביסה. אינס, שקיבלה את אות המציל היהודי, עם שושי בן חמו
(צילום: דימה זוזוליה)
הסרט, בבימויה של שושי בן חמו, מגולל לראשונה את נקודת מבטם של המצילים היהודים, שרבים מהם היו יכולים למלט את עצמם אך בחרו להציל את אחיהם היהודים תוך סיכון חייהם. הם פעלו בערים, בכפרים, בגטאות ובמחנות – ונקטו תחבולות, בעורמה ובגבורה. צילומי הסרט התקיימו בישראל, בצרפת, בפולין, ביוון, בהולנד ובהונגריה החל משנת 2016 – והשבוע הוקרן בבכורה בסינמטק ירושלים, לקראת יום השואה הבינלאומי שחל היום (ה').
"יצאנו למסע מרתק במטרה לתקן עוול ועיוות היסטורי בעצם השתיקה ואי-ההכרה ביהודים שהצילו יהודים בשואה, וגם נוכח התפיסה השגויה כאילו יהודים הלכו אל מותם בלי להתנגד", מציינת בן חמו. "הצלת יהודים בידי יהודים בימי השואה הייתה תופעה שהחלה מבלי שאיש החליט עליה רשמית, והשתרעה על פני כל הארצות שהיו תחת הכיבוש הנאצי. בתקופה הקודרת והחשוכה ביותר בתולדות האנושות קמו יהודים רבים, וסיכנו את חייהם להצלת בני עמם".
הגילוי על הניצול שהציל
בן חמו (62), חברת קיבוץ לוחמי הגטאות, במאית דוקומנטרית של סרטי שואה ותקומה, מספרת כי נענתה לפנייתו של ד"ר אברהם חולי, סגן נשיא "בני ברית" העולמית, שהציע לה לעשות סרט על המצילים היהודים – ומודה בכנות: "עם כל הוותק שלי בעשייה של עשרות סרטים ותחקירים בנושא השואה, לא הבנתי למה הוא מתכוון".
בן חמו נפגשה עם ד"ר חולי, מפיק הסרט, עם רוט עצמו ועם שניידר. "יצאנו למשימה הזו בלי תקציב", היא מספרת. "ד"ר אברהם חולי ראה בזה שליחות ואמר לי: בואי נתחיל נצלם. גם אם לא יהיה כסף, זה יהיה על חשבון הכיס שלי".
התוצאה: סרט שאורכו למעלה משעתיים, ומפגיש ניצולים עם המצילים שלהם. ביניהם האסיר הפרטי שלי, מספר 172345 – אבא שלי, נח קליגר. אבי מעולם לא התעכב על הפרט הזה, על העובדה שהציל נערים ונערות בהיותו נער בעצמו. מבחינתו ומבחינת המצילים והמצילות היהודים באשר הם, זה באמת לא היה עניין של מה בכך. הוא נהג לומר כי הייתה זו חובתם הטבעית לנסות לסייע לכל יהודי לברוח מהתופת. בחדר העבודה שלי תלוי "אות המציל היהודי" שקיבל לאחר פטירתו. כמוהו עוד רבים שהוכרו רק אחרי שהלכו לעולמם.
בן חמו בחרה לצאת למסע שלה דרך סיפורו של אבי, מי שהיה במשך שנים חבר מערכת "ידיעות אחרונות". "זה סיפור מיוחד על אדם שהציל יהודים, ובעקבות כך נשלח לאושוויץ, ושם ניצל בעצמו, בין השאר, בידי אסיר יהודי – ז'קו רזון, המתאגרף היהודי המפורסם מסלוניקי", היא אומרת. "לאורך התסריט ראיתי בנח לוחם שואה, ולא רק אסיר-מתאגרף ששרד את החיים במחנה התופת מבלי שמץ של מושג בענף האגרוף".
פעולות ההצלה שלחו אותו לאושוויץ
קליגר צולם לסרט חצי שנה לפני שהלך לעולמו, בדצמבר 2018. למצלמות סיפר: "ז'קו מסתכל עליי ואומר: תגיד לי, אתה בכלל מתאגרף? אמרתי: לא! אז הוא אומר לי: זה רע מאוד. להם יש כמה מומחים, והם יראו מיד בקרב הראשון שאתה לא, ומהזירה אתה הולך ישר לגז. אבל אנחנו נסדר משהו. אני אלך איתך לזירה, לקרב הראשון שלך, ואנחנו נביים את הקרב. ככה עשינו, אנחנו ביימנו קרב. אני הופעתי ב-22 או 23 קרבות".
קליגר סיפר עוד כי יהודים סייעו ליהודים במחנה המוות הנורא, וכי רזון וויקטור פרז – מתאגרף יהודי נוסף, יוצא טוניס – עבדו במטבח והיו מבריחים ליטרים של מרק מדלת צדדית. "ז'קו היה אדם חמוד ביותר, שכל הזמן אמר: אל תדאג, אנחנו נצא מזה, ואמנם יצאנו", הוסיף בדמעות.
"היינו למעלה מ-300 אלף פליטים שברחו מגרמניה ומאוסטריה, וחיפשנו לברוח מאירופה", סיפר קליגר. "הרוב נכשלו כי מדינות העולם לא נתנו ויזות. אבא שלי הצטרף מיד למחתרת הבלגית, ה'בריגד בלאנש' ('הבריגדה הלבנה'), ובגיל 14 הייתי שליח של המחתרת על אופניים. היו לי ניירות אותנטיים של בחור בלגי שנולד באנדרלכט, אחת השכונות של בריסל, ששמו היה ג'וזף פלס, ואנחנו רק החלפנו את התמונה, כי קיבלנו את האורגינלים מחברינו במחתרת שעבדו בעיריית בריסל.
נח קליגר סיפר: "נכנסו שלושה אנשי גסטפו שהתחילו לבדוק את הניירות. אחד מהם אמר לי בצרפתית, 'בוא איתי לשירותים'. שאלתי לשם מה, והוא ענה: 'כי אני רוצה לבדוק אם אתה יהודי', ואז הבנתי שזה נגמר"
"הקמנו עוד מחתרת, של שרידי התנועות הציוניות. אני הייתי בן 14, האחרים היו בני 24-19, והעברנו יהודים צעירים מבלגיה לשווייץ הניטרלית דרך הגבול של בלגיה עם צרפת ושל צרפת עם שווייץ. מדי יום שני וחמישי נסעתי עם שניים-שלושה יהודים לעיירה קטנה ששמה מוסקרון, על גבול צרפת ובלגיה, וכל פעם קבעתי בבית קפה אחר עם המבריח המקצועי שהעביר אותנו, כדי לא למשוך תשומת לב. ככה הצלנו כ-270 אנשים, עד שלא מצאנו יותר את מי להעביר, משום שההורים לא נתנו להם, או שהם כבר היו בדירות מסתור, או שפשוט לא גילינו יותר כתובות.
"היינו שבעה בהנהגה, והחלטנו לנסות להגר בעצמנו לשווייץ. עשינו את זה לפי הגרלה. הקבוצה הראשונה עברה את הגבול ללא קשיים והגיעה לשווייץ. אנחנו היינו אמורים לעבור ביום חמישי, ה-15 באוקטובר 1942. ישבנו בביסטרו במוסקרון, וחיכינו לבואו של המבריח. במקומו נכנסו שלושה אנשי גסטפו שהתחילו לבדוק את הניירות. אחד מהם אמר לי בצרפתית, 'בוא איתי לשירותים'. שאלתי לשם מה, והוא ענה: 'כי אני רוצה לבדוק אם אתה יהודי', ואז הבנתי שזה נגמר. אמרתי לו בגרמנית מה אני חושב עליו, על הפיהרר שלו ועל המדינה שלו – וככה הגעתי לאושוויץ".
6 צפייה בגלריה
הבריח ילדים ממחנה הריכוז כשהוא בן 15 בלבד. אליעזר לב ציון עם יוצרת הסרט
(צילום: דימה זוזוליה)
שבע שעות שמעה בן חמו את עדותו המצמררת, כדבריה, של נח קליגר. "הבנתי שהוא לא הולך עם שלטים ומפרסם את חלקו כנער פעיל במחתרת היהודית בבריסל, ואף שפגשתי אותו על תקן עד יהודי שניצל בידי יהודי במחנה אושוויץ – גיליתי שהוא עצמו הציל יהודים. ארבעה חודשים אחרי שנפטר, קיבל נח את 'אות המציל היהודי'".
עו"ד שניידר מספר כי "לקח קצת זמן להצליח לשכנע בארגון בני ברית שזה מפעל חיים שכדאי מאוד להיות מזוהים איתו. כיום זה נכס צאן ברזל אצלנו. לפני קרוב ל-4 שנים התחלנו להעניק את 'אות המציל היהודי' בשיתוף הקרן הקיימת לישראל, בטקס מכובד מאוד שמתקיים כל שנה ביום השואה, ביער הקדושים של בני ברית".
עם ציאניד בכיס
אליעזר לב ציון (95) הוא אחד ממקבלי האות וממשתתפי הסרט. הוא נולד בברלין ב-1927 למשפחה בורגנית פטריוטית גרמנית, ועל יהדותו גילה רק ב-1933, כאשר חייל נאצי הכה אותו ברחוב. באותה שנה נאסר אביו, עיתונאי סוציאליסט, ונעלם. לב ציון נמלט לצרפת עם אמו, פרנ'צסקה, רופאה שניהלה בית יתומים יהודי שהייתה אז בחודשי היריון מתקדמים. בצרפת עבר הכשרה חקלאית במסגרת 'הצופים היהודים' בליון. עם כיבוש דרום צרפת בידי הגרמנים בספטמבר 1942 – כשהוא בן 15 בלבד – הופנה על ידי אמו, שניהלה את שירותי הסעד לפליטים היהודים, לפעילות מחתרתית.
אמו ואחיו נשלחו לאושוויץ ב-7 במרץ 1944 – שם נרצחו. לב ציון פעל ברחבי דרום צרפת להצלת חברי תנועת הנוער הציוני בגרנובל, בהנחיית הכומר גלסברג ודיקה פרויקין מהג'וינט. בין היתר, אסף מודיעין מתחת לאף של האס-אס עבור המחתרת היהודית, תחת כיסוי של שוליה למתקן גגות. ב-1945 גויס לתחקר את ראשי הגסטפו, ועסק באיסוף ילדים יתומים והעלתם לארץ במבצעי העפלה.
"באוקטובר 1939 נלקחנו עם אחי הקטן למחנה הסגר בארדש, כאזרחי אויב, שם נספו יהודים רבים בשל התנאים הקשים", סיפר לב ציון. "כשחזרתי באחד הימים מבית הספר, אמא אמרה לי שיש איזה כומר שמחפש נערים עם אופניים שיגיעו לשכונת וניסייה, בקצה העיר ליון. הגעתי וניגשתי לכומר, והוא אמר: 'תהיה פה בסביבה, לא ביחד, שלא תהיו בולטים מדי, וכשאני אסע – תיסע אחריי'. נסענו, ובאיזשהו שלב ראינו גדר שמאחוריה דמויות. ידענו שזה מחנה ריכוז של יהודים. דרך חור בגדר העבירו לו ילדים. הכומר לקח את הילד דרך החור – והופ, העביר אותו לבחור על ידו עם פתק שעליה הכתובת להעביר את הילד.
אליעזר לב ציון: "נסענו, ובאיזשהו שלב ראינו גדר שמאחוריה דמויות. ידענו שזה מחנה ריכוז של יהודים. דרך חור בגדר העבירו לו ילדים. הכומר לקח את הילד דרך החור – והופ, העביר אותו"
"כשהגיע תורי, קיבלתי את הילד, קיבלתי את הכתובת, הובלתי אותו לאן שהיה צריך, וזו הייתה הפעולה הראשונה שלי במחתרת. היינו בני נוער בתנאים הבלתי-אפשריים האלה, ולא היה לנו מה לעשות עם עצמנו. היינו קיימים בזהות מזויפת, לא רשומים בשום מקום, לא יכולים ללמוד, לא יכולים לעבוד. אתה מרגיש מיותר לחלוטין בעולם, ואז כשאומרים לך, 'אתה יכול לעזור לנו להילחם, או להציל יהודים' – אתה רץ לזה. ממוות לא פחדנו. נקודה. ידענו שכל אחד חייב פעם למות, אז נמות. ממה פחדנו? מלהיתפס, מעינויים, מזה פחדנו. נגד עינויים הייתה לי בחולצה גלולת ציאניד, כי פחדנו שלא נעמוד בעינויים האלה".
הילדה שהצילה ילדים
גם נשים יהודיות מופיעות בסרט, עם סיפורי גבורה מופלאים. אחת מהן היא איבט לואנז'ה, אמה של הזמרת ירדנה ארזי. בן חמו מספרת כי לואנז'ה גויסה למחתרת הצרפתית כנערה צעירה, בת הזקונים במשפחתה, עם כל אחיה ואחיותיה במשפחת לואנז'ה וגם עם בן דודם, הפנטומימאי הנודע מרסל מרסו. פעילותם התמקדה בהצלת ילדים יהודים.
"בפברואר 2017 הגענו אל דירתו של ז'ורז' לואנז'ה ברובע ה-16 בפריז, להעניק לו את התעודה אישית ולראיין אותו", היא נזכרת. "לואנז'ה בן ה-107 היה צלול, חד ונחרץ. הוא קיבל מאיתנו בהתרגשות גם את 'אות המציל היהודי' של בן דודתו, מרסל מרסו. בדירתו היו תלויים עיטורי הכבוד והגבורה שהוענקו לו מטעם ממשלת צרפת, על פעילותו המחתרתית בהצלת היהודים. אמנם שמו של לואנז'ה לא מוכר לרוב הישראלים, אך בצרפת הוא נחשב לגיבור לאומי".
"מרסל מרסו היה אמן, גאון, והוא עזר לי המון עם קבוצות הילדים הראשונות שהעברנו", סיפר ז'ורז' לואנז'ה. "ביקשתי ממנו, בוא איתי, תהיה ליצן, תהיה אידיוט, תצחיק את הילדים המפוחדים – והוא ידע לטפל בהם"
פרופ' גדעון גרייף, היועץ ההיסטורי לסרט, מספר כי המשפחה כולה הייתה פעילה מאוד ב"רשת גארל". ז'ורז' לואנז'ה, מורה לספורט בהכשרתו, היה למעשה אחד הראשונים שהחלו לעסוק בהברחת ילדים במסגרת הרשת. בעת שארגון האוז"ה החליט לפזר את בתי הילדים שלו בקיץ ובסתיו 1942, הוטלה על לואנז'ה המשימה להעביר לשווייץ 200 ילדים דתיים, שלא היו מוכנים להתחבא במנזרים ולהתחזות לנוצרים. בשלב זה גייס לואנז'ה את בן דודתו, מרסל מרסו, שיעזור לו בהדרכת הילדים ובהעברתם את הגבול.
"מרסו היה אמן, גאון, והוא עזר לי המון עם קבוצות הילדים הראשונות שהעברנו לשווייץ", סיפר לואנז'ה. "אני ביקשתי ממרסו, בוא איתי, תהיה ליצן, תהיה אידיוט, תצחיק את הילדים המפוחדים – והוא ידע לטפל ולשחק עם הילדים".
מתחת למעיל של המבריחים
בהולנד החליטו ולטר זיסקינד ומנהלת מעון הילדים "דה קרש", הנרייטה פימנטל, שעליהם לעשות מעשה ולהציל את הילדים היהודים. תוך כדי סיכון עצמי גדול, ועם מספר מטפלות יהודיות, הם הצליחו להבריח כ-600 ילדים, ולהעבירם לידיהם של פעילי מחתרות הולנדיות, שהסתירו אותם עד סוף המלחמה.
אירן: "הילדים הקטנים הוברחו בתוך תרמילים, בשקי כביסה, בארגזים, או שהוחבאו מתחת למעילי המבריחים. אותי הוציאו, כנראה, בארגז כביסה גדול"
בין המטפלות שהבריחו את הילדים היו סיני כהן-קטנברג, בטי חאוטשמידט-האוטקרק, וירי כהן ואינס פלנר. אירן, אחת הילדות שניצלו בידי המטפלות, סיפרה למצלמה: "הילדים הקטנים הוברחו בתוך תרמילים, בשקי כביסה, בארגזים, או שהוחבאו מתחת למעילי המבריחים. אותי הוציאו, כנראה, בארגז כביסה גדול, עם כל הבדים הלבנים שאני זוכרת. סיפרו לי שהשכנה חיכתה למטה, והיא לקחה אותי לבית שלה באמסטלפן".
ולטר זיסקינד, הנרייטה פימנטל ויוהן ואן-הולסט לא הספיקו להציל את כל הילדים שהסתתרו במעון הילדים "דה קרש". פימנטל גורשה ביולי 1943 לאושוויץ, שם נרצחה בתאי הגזים. זיסקינד מת בצעדת המוות באושוויץ, בפברואר 1945.
במסגרת אירוע הקרנת הבכורה של הסרט, הוענק "אות המציל היהודי", מטעם המרכז העולמי של בני ברית והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה, לטדי קולק ז"ל, ראש עיריית ירושלים לשעבר. קולק עסק רבות בפעילות ציונית ובהצלת יהודים מאירופה במשך שנות התופת. בתו, אסנת קולק, קבלה את האות בשם אביה.
