כ-600 אנשים חיים כיום בקהילת הממתינים לעלייה שבאדיס אבבה. לרובם יש בני משפחה שעלו לישראל לפני שנים רבות, ואילו הם נותרו מאחור בלי עתיד ברור. מרואו בלה בוגלה, בן ה-80, עזב את הכפר שלו באזור גונדר, והגיע לאדיס אבבה במטרה לעלות לישראל ב"מבצע שלמה" בתחילת שנות ה-90. שתי אחיותיו ואחיו עלו לישראל כבר לפני 30 שנה, והוא לא מבין מדוע דווקא הוא נותר מאחור.
"לא תכננתי להגיע למחנה ולחיות כאן", הוא מספר, "אבל כבר אין לי לאן לשוב. עד היום לא ברור לי למה האחים שלי הצליחו לעלות לארץ, ואילו אני תקוע כאן. הכי נורא זה שאין לנו תשובות. אנחנו סובלים בלי לדעת למה. למה לא לקחו אותנו? אני מרגיש כמו אסיר שכלוא ללא משפט במדינה שהוא לא רוצה להיות בה. הבית שלי הוא בישראל".
הוא ושבעת ילדיו עונים על הקריטריונים של החלטת הממשלה, ומקווים לעלות לישראל במהרה. לפני כשלושה חודשים קיבלו בני קהילת הממתינים במחנות שבאדיס אבבה ובגונדר, בשורה גדולה: החלטת ממשלה להעלות ארצה את הזכאים, ולתת לכל הפחות תשובות סופיות לממתינים, אחרי שנים של חוסר ודאות לגבי מעמדם. לצורך כך הגיעה בראשית השבוע משלחת מטעם משרד הפנים לאדיס אבבה כדי לראיין, למיין ולבחון את הממתינים, על מנת לבדוק את התאמתם לקריטריונים העדכניים של החלטת הממשלה מספר 713 שהתקבלה בנובמבר.
6 צפייה בגלריה
טליתות, תפילין וספר תורה. "אנחנו ממתינים כאן וסובלים בלי לדעת למה"
(צילום: אורי אבירם)
החלטה זו תקצבה את עלייתם של 3,000 עולים חדשים שיש להם בני משפחה מקרבה ראשונה בישראל, כולל בני הזוג והילדים שלהם, בתוך שנתיים, במסגרת המשך מבצע "צור ישראל". מרבית הממתינים, המכונים גם "פלאשמורה", ברובם אינם נתפסים כיהודים על פי הרבנות - אך הם מוכרים כ"זרע ישראל", ועם הגעתם לארץ הם עוברים גיור לחומרה.
הגעתם מתאפשרת באמצעות חוק הכניסה לישראל (בניגוד לחוק השבות), ובהחלטת ממשלה בלבד. ברשימות שכתב הרב מנחם ולדמן, לפני כשני עשורים, נמצא כי באדיס אבבה ובגונדר יחדיו חיים כ-5,000 זכאי עלייה - 3,000 יעלו בעדיפות, כמי שיש להם הורה או ילד בישראל, לאחר מכן יאושר תקציב ל-2,000 הנותרים. באשר ליתר הממתינים באדיס אבבה, גונדר ואף תיגראי, ייבחן כל מקרה לגופו, ובהתאם התשובות אם יקבלו אישור להגיע לישראל, אם לאו.
עתירה שהגיש המרכז למדיניות ההגירה ישראלית, ארגון שהוקם בעקבות תופעת ההסתננות מאפריקה לישראל, עלולה לעכב ואף לעצור את העלייה מאתיופיה. ב-28 לחודש יידרש בג"ץ להכריע, לאחר שהעותרים טענו כי החלטת הממשלה עתידה להביא לישראל אלפי זרים שאין להם קשר ליהדות, ודרשו לעצור את כניסתם שכבר אושרה ותוקצבה על ידי הממשלה. שופט בג"ץ, דוד מינץ, נענה לבקשה והקפיא את המשך העלייה מאתיופיה עד אשר תתקבל החלטה בעתירה.
"אני מבין שכבר לא אגיע לישראל"
בינתיים, כשחוסר הוודאות נמשך, חלומם של הממתינים לעלות ארצה הולך ומתרחק, שוב. היוצר הדוקומנטרי, אורי אבירם, בילה כשבועיים בקהילה שבאדיס אבבה. הוא הסתובב בין הממתינים, צילם וראיין אותם.
6 צפייה בגלריה
"אני מרגיש כמו אסיר שכלוא ללא משפט במדינה שהוא לא רוצה להיות בה". מרואו בלה בוגלה
(צילום: אורי אבירם)
מרואו בן ה-80 מראשית הכתבה הוא לא מקרה בודד. טרפה בימר עבר גם הוא את שנת ה-80 לחייו, והוא מודה בלב כואב שהתקווה שהייתה לו לאורך השנים לעלות ארצה – אבדה זה מכבר. "בתחילת שנות ה-90 נלחמתי במלחמת האזרחים שהייתה אז באתיופיה", הוא מספר. "הייתי חודשים מחוץ לבית, וכשחזרתי מצאתי בית ריק. אחיי עלו לישראל, ואילו אני נשארתי מאחור. לאורך השנים ניסיתי לקבל תשובות, אבל הזמן עשה את שלו, והתייאשתי".
למרות שנותר נכה מהמלחמה ואצבעותיו נקטעו, בימר הולך מדי יום לבית הכנסת, וחי בחדר קטן עם בנו. "המצב הזה מייאש. היום אני מבין שכבר לא אגיע לישראל", הוא אומר.
"המוקד המרכזי של הקהילה זה בית הכנסת", אבירם מספר. "הוא נמצא בסמטה קטנה, ורק מי שיודע לחפש אותו, ימצא את המבנה. בית הכנסת הוא כמובן מקום התפילות, אבל גם מקום המפגש של הקהילה. שם הם חוגגים יחדיו את החגים, אוכלים ארוחות יחד, לרובם אין בבית תפילין, טלית, נרות וכו' - אלה לא דברים שהם יכולים לקנות באדיס אבבה, אז בבית הכנסת הם מקבלים את זה ויכולים להתפלל".
"הייתי חודשים מחוץ לבית, וכשחזרתי מצאתי בית ריק. אחיי עלו לישראל, ואילו אני נשארתי מאחור. לאורך השנים ניסיתי לקבל תשובות, אבל הזמן עשה את שלו, והתייאשתי"
בשעות הבוקר מתמלא בית הכנסת היחיד באדיס אבבה באנשים, ובסוף התפילה הם שרים יחדיו, "עם ישראל חי". דרך העדשה תיעד אבירם את שגרת היומיום של קהילת הממתינים. "שמעתי על 'מחנה הממתינים לעלייה', אבל כשהגעתי ראיתי אנשים שחיים את חייהם", הוא אומר. "חלקם הולכים לבית הכנסת, חלקם מתפללים בביתם, הגברים עובדים - והנשים בבית עם הילדים. חלקם שומרים שבת, חלקם הולכים עם כיפה על הראש, חלק עם שרשרת של מגן דוד. הילדים שיכולים הולכים לבית הספר, ויש צעירים שהולכים לאוניברסיטה. וכשמדברים על ישראל? חלקם עצובים ומאוכזבים - ואחרים מלאי תקווה".
"חי על התקווה"
רוב בני הקהילה באדיס אבבה עלו לישראל. רק כמה מאות בודדים, כ-600 בלבד, נותרו בה. בגונדר, לעומת זאת, יש אלפים שעדיין ממתינים. רבים מהם ראו את בני המשפחה והחברים עוזבים לישראל. אילם נאגה, בת ה-28, אומרת שליבה נשבר כשלפני שנה וחצי עלו הוריה, סבא וסבתא והאחים והאחיות שלה במבצע "צור ישראל", בעוד שהיא נותרה מאחור בלי לדעת למה.
"נשארתי כאן לבד עם הבת שלי, ומאז אני אובדת עצות", נאגה מספרת. "נשארנו רק אני והיא". לדבריה היא מדוכדכת מאוד: "אני לא מצליחה לעבוד, לא מצליחה לתפקד. פניתי לכל אדם אפשרי בקהילה שיעזרו לי, אבל כרגע אני חיה באי-ודאות לגבי העתיד שלי ושל בתי".
אבל לא לכולם אבדה התקווה. חלומה של אבזה, סבתו של פניאל קאסה (21), הפך למטרה עבורו: "כשהייתי בבית הספר, היו ילדים שיום אחד פשוט לא הגיעו, וגיליתי שהם עלו לישראל. אני והמשפחה שלי נשארנו מאחור, אבל אני מאמין שיום אחד זה יקרה, יגיע תורנו". חלק ממשפחתו עלו לישראל לפני 20 שנה, סבו קיבל אישור לעלות אך נפטר לפני שהספיק - ומאז פניאל ויתר משפחתו מחכים. הסבתא נאלצה להשלים עם החיים באדיס אבבה, אך הוא לא מוכן לוותר: "זה החלום שלי. זה הדבר שאני קם איתו בבוקר והולך איתו לישון".
6 צפייה בגלריה
"כמו שאני מפוצל ממשפחתי, ככה כולם בקהילה כאן". מלסה סדיסטו ומשפחתו
(צילום: אורי אבירם)
מלסה סדיסטו מוגס מתפקד בעשור האחרון כראש הקהילה וכמנהל הוועד באדיס אבבה. כבר 24 שנים שהוא מחכה באדיס אבבה, ובכל יום שעובר הוא מודאג יותר ממצב הקהילה: "הגענו לכאן מהכפרים שלנו, כי חשבנו שמדובר בתחנת מעבר קצרה לפני העלייה לארץ, אבל שם נעצרה ההתקדמות שלנו. ההורים שלי והאחים - כולם עלו לארץ. כמו שאני מפוצל ממשפחתי, ככה כולם בקהילה כאן. הרבה אנשים כבר מתו לאורך השנים לפני שהספיקו לעלות ארצה, ומי שנשאר, חי במצב כללי לא טוב. אנשים עומדים על הרגליים ומתפקדים פיזית, אבל בפנים הם פגועים". למרות הקושי, עדיין מפעמת בו תקווה. "בלעדיה לא היינו מחכים 24 שנים".
