קדימון לסרטה של איוונה ולצ׳ישנה על יהדות דז'ורין
במהלך מסעותיי ברחבי אוקראינה בעקבות העיירות היהודיות שהיו ושאינן עוד, נתקלתי פעמים רבות ב"כאבי פנטום" בקרב המקומיים, ביחס ליהודים. רבים השמיעו אמירות בנוסח "היהודים חסרים לנו מאוד בעיירה", "את חוכמת החיים לימדו אותי היהודים", "מאז שהיהודים עזבו, המקום החל להידרדר" – או "כמה חבל שלא נותרו יהודים בעיירה".
עם זאת, התושבים המקומיים, שעסוקים בבעיות היומיום שלהם, יוזמים רק לעיתים רחוקות פעולות להנצחת שכניהם שגורשו ושנספו בשואה. על רקע זה בולטת מורה צעירה מעיירת הולדתי, דז'ורין (שבה חיו חמישה דורות של משפחתי מצד סבה של אימי), איוונה ולצ'ישנה, שלאחר עבודת מחקר הפיקה עם קולגה ושתי תלמידות סרט תיעודי על תולדות יהודי העיירה.
למרות המלחמה הקשה באוקראינה, והפסקות החשמל על בסיס יומיומי, הסרט כבר זכה בשני מקומות ראשונים בתחרויות שונות במדינה. "סבא שלי, וולודימיר הונצ'רוק, סיפר לי המון על היהודים עוד בילדותי", מספרת ולצ'ישנה. "בכלל, כל מי שלא תשאל אותו בכפר על התקופה שאחרי המלחמה – שום שיחה לא תתנהל ללא אזכור של היהודים שחיו שם. הסיפורים האלה היו מעניינים מאוד. משכו אותי גם הבתים הנטושים, שעם השנים הפכו לחורבות".
4 צפייה בגלריה
איוונה ולצ'ישנה, במאית הסרט. ישבה וכתבה בלילות, בשעות הבודדות שבהן הכפר היה מחובר לחשמל
(באדיבות המצולמת)
הסרט הקצר "לא ניתן למחוק מהזיכרון – אסירי גטו דז'ורין" נמשך 23 דקות, ומגולל את תולדות יהודי דז'ורין שבמחוז ויניצה בכמעט 300 השנים אחרונות. בין השאר, מספרת עליהם ההיסטוריונית המקומית, נטליה זגורנה. הסרט סוקר את תולדות היהודים מאז היישוב היהודי הראשון של דז'ורין ועד לימינו.
ב-1765 חיו בעיירה 35 משפחות יהודיות. עידן הזהב של הקהילה היהודית היה בסוף המאה ה-19, אז חיו בעיירה 1,500 יהודים. הסרט לא מסתיר את הפוגרומים של 1919 בזמן מלחמת האזרחים, גם מצד אנשי צבאו של סימון פטליורה וגם מצד אנשי הצבא הלבן. מוזכרים גם הקולחוזים היהודיים ואף מועצת הכפר היהודית המיוחדת במינה, שהייתה קיימת בעיירה בתקופת ברית המועצות.
אך יותר מכול, עוסק הסרט בתקופת השואה, ומתמקד באסירי גטו דז'ורין – הן בין מגורשי בוקובינה והן המקומיים. בין המרואיינים נכללת עדות וידאו מפורטת של סבתי, לידיה טרקטירשצ'יק, שהוגלתה בשנת 1941 מרומניה לאוקראינה בקרונות בקר, בהיותה בת 18, עם בני משפחתה, וחיה בעיירה 40 שנה.
למרות התנאים הבלתי-נסבלים בגטו, בדז'ורין לא הושמדו יהודים, ולכן הקהילה שרדה – בניגוד לעיירות יהודיות רבות מאוד באותם ימים. עם השנים רוב היהודים עזבו, והקהילה הלכה והצטמצמה. היהודייה אחרונה נפטרה בדז'ורין לפני ארבעה חודשים. בבית הקברות מטפל היום יהודי מעיירה אחרת.
זיכרונות שמציפים דמעות
ולצ'ישנה (30) נולדה בדז'ורין ליד היישוב היהודי. ב-2012 סיימה את לימודיה באוניברסיטה הפדגוגית בוויניצה, ומאז היא מלמדת כימיה בבית ספר ומנחה חוג פטריוטי בשם "לבבות אמיצים". היא נשואה ואם לילד. היא העבירה עותק של הסרט ל"יד ושם", וכבר קיבלה מכתב הוקרה מהמוסד הישראלי להנצחת זכר השואה.
העניין שלה בשואה צמח והתפתח עם הזמן. "לפני שנים אחדות ביקר בבית הספר שבו אני עובדת אזרח זר, סופר, פעיל ציבור וראש קרן 'Desert Rose' – קור רואוס מהולנד. הוא העניק לנו במתנה את ספרו", היא מספרת. "הפתיע אותי שחוקר מהולנד דחה את ענייניו כדי ללמוד על תלאות השואה שעברו היהודים בארצנו, וסיפורו הרשים אותי מאוד.
(הסרט המלא)
"בספרו – 'הנולדנו לסבול?' – מצאתי את התיאור של גטו ויניצה, וכאשר קראתי את הסיפור הצטיירה בדמיוני תמונה, כאילו הייתי שם וחוויתי את האירועים ההם יחד עם גברת רימה, שמספרת בספר את זיכרונותיה משם. כאילו צפיתי בסרט. בעיניי היו דמעות כשנזכרתי מה עבר על האישה הזאת ובכלל על העם היהודי. יש לי דמעות גם עכשיו".
ההשראה מהסופר ההולנדי האיצה בה לחקור את תולדות היהודים: "לאחר ששיתפתי בהתרשמויות את חברי החוג 'לבבות אמיצים', החלטנו להתחיל לעבוד ולעשות משהו מיוחד", היא מתארת. "הצלחנו לאסוף חומרים רבים שעזרו לנו להציץ לתקופות מהעבר. את התלהבות שלי בנושא היהודי הצלחתי להעביר לא רק לחברי החוג, אלא גם לעמיתיי, שנזכרו גם כן בסיפורים מעניינים מהתקופה שבה הייתה קהילה יהודית בדז'ורין".
לחנך את הדור הצעיר לסובלנות
בין השאר, מופיעה בסרט עדות מצולמת של החוקר מוריס ברונשטיין, יליד דז'ורין שחווה את המלחמה בילדותו, חי היום בקליפורניה ויחד עם קרן ספילברג ראיין יותר מ-70 אסירי מחנה ריכוז בעיירה פצ'ורה. ישנה עדות מחרידה של תושב אשדוד, יעקב חלמר, שבילדותו חווה על בשרו את הזוועות באותו מחנה ריכוז, ואחרי המלחמה היה מורה בדז'ורין. מרגש במיוחד סיפורו של תושב דז'ורין, מיקולה ורגלס, שאימו הצילה בזמן השואה ילדה יהודייה.
לא מעט פרטים על חיי היהודים והאוקראינים סיפקה קלבה לופטה, שנולדה בדז'ורין אחרי המלחמה. כיום היא תושבת הקריות, אך העיירה נותרה במרכז חייה. "גברת קלבה היא 'הוויקיפדיה של דז'ורין'. היא עזרה לנו מאוד בנתונים היסטוריים ובאיתור המרואיינים", מספרת הבמאית.
איזה מסר את מנסה להנחיל לדורות הבאים?
"אני משוכנעת שעלינו לחנך את הדור הצעיר לסובלנות כלפי אחרים, ולשלול בצורה מוחלטת נאציזם וגזענות. עלינו להפריד בין אירועים היסטוריים אמיתיים לנתונים מזויפים ויחס בלתי צודק לאומות, תרבויות, דתות וגזעים אחרים. לכן נושא השואה בכלל וגטו דז'ורין בפרט הוא אקטואלי במיוחד היום, בעת מלחמת האחים שמתנהלת אצלנו".
ולצ'ישנה מוסיפה כי "ההיסטוריה של הגזענות והפאשיזם חוזרת בגילויים אכזריים. אחרי הטבח בבוצ'ה ובמריופול, אחרי השמדת התשתיות שלנו, אנחנו כבר לא נהיה לעולם כפי שהיינו קודם, אולם אנחנו בטוחים – נהיה מאושרים. אנו אומה בלתי מנוצחת", היא אומרת בצורה נחרצת.
בין שותפיה ליצירת הסרט הייתה גם מריה פרפליוק, קולגה שלה, מורה לספרות וללשון אוקראינית שנרתמה ועזרה מאוד בעריכה; ומשתתפות החוג "לבבות אמיצים", תלמידות כיתה ח', ליליה צ'ורנה וסופיה סקריגולץ, שתרמו בחלק המחקרי.
"אתה לא מדמיין לך כמה האישה הזאת השקיעה בסרט הזה", אומרת קלבה לופטה, שסיפקה מידע רב ליוצרת. "היא ישבה וכתבה בלילות, בשעות הבודדות שבהן הכפר היה מחובר לחשמל. לפני התחרויות אמרתי לה: 'הסרט שלך ייקח מקום ראשון!' וזה אכן מה שקרה".
"מסיפורי אמא שלי אני יודעת שלפני המלחמה היו בדז'ורין חמישה בתי כנסת, ובגדול שבהם חיו בזמן המלחמה היהודים שגורשו מבסרביה ומבוקובינה", היא מספרת, "אחרי המלחמה סגרו השלטונות הסובייטיים את בית הכנסת הזה, והפכו אותו למאגר תבואה".
"בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשהייתה ההפצצה על דז'ורין, נהרגו כמה אנשים. רוב היהודים המגורשים מרומניה נפטרו מטיפוס, מרעב ומכפור", היא מציינת. "אחרי המלחמה צעירים רבים עזבו כדי ללמוד, מעטים מהם חזרו. כאשר דז'ורין חדלה להיות מרכז אדמיניסטרטיבי של האזור, היהודים שהיו בתפקידים בכירים הועברו לעבודה באזורים אחרים. כל היתר המשיכו לחיות ולעבוד בדז'ורין. הייתה כאן עיירה יהודית של ממש".
פורסם לראשונה: 18:16, 31.01.23
