"אזרחי ישראל, תעזרו לנו": הרב יוסף יצחק וולף בחרסון
המלחמה המדממת באוקראינה היא גם שעתם היפה של שלוחי חב"ד, שסיפקו בתקופה האחרונה לא מעט סיפורי גבורה. למשפחת וולף סיפור יוצא דופן: שניים מבני המשפחה, האחים יוסף יצחק ואברהם, הם שליחים הפועלים באוקראינה המופצצת, בערים חרסון ואודסה – בעוד אח אחר, בנימין, הוא שליח חב"ד בעיר סבסטופול שבחצי האי קרים, השטח שרוסיה סיפחה ב-2014.
- השליחים של כולם: נציגי חב"ד הם נקודות אור בחשכת המלחמה/ אלון גולדשטיין
אמא שלהם, בת שבע וולף שוחט, היא שליחת חב"ד בלוס-אנג'לס. שמונת ילדיה מפוזרים בשליחויות בערים אחרות בעולם – ושלושה מהם נמצאים כאמור משני צידי המתרס. "אני גאה שהם שליחים של הרבי. הדאגה שלי כאמא לא מפעילה אותי ולא משתלטת עליי", היא אומרת ומוחה את הדמעות מעיניה. "אני יכולה לעזור רק בדבר אחד: להתפלל. מה תעזור לי הדאגה? אני מנסה לא להיכנס לחוסר אונים, מתפללת יותר ככל שאני יכולה ומנסה לתרום בכך שאני מצלצלת כדי לדבר איתם".
בחרסון, עיר הנמל הראשונה שנפלה לידי הרוסים, הרב יוסף יצחק וולף מבית חב"ד בעיר מספר כי "המצב מאתגר מאוד, אבל אנחנו כאן בלי שום מחשבה ללכת מפה ולהשאיר את היהודים הטובים האלה מאחורינו, כל עוד הם זקוקים לעזרה. אין מצב שאני עוזב את האנשים פה. הקרבות היו במרחק של כמה מאות מטרים מהבית. אנחנו משתדלים להיות רגועים ולהישאר אופטימיים".
"אנחנו עובדים מסביב לשעון", לדבריו, "מפה אין לאן להימלט. ברור שחוששים ומפחדים, בסופו של דבר אנחנו בני אדם ולא מלאכים, אבל אין לנו זמן להתעסק בזה עכשיו. אנחנו משתדלים להיות חזקים. בלילה אנחנו בוכים וביום משתדלים מאוד לשמור על אורח חיים של שגרה כלשהי".
"אנחנו מרכזים את כל הכוחות שיש לנו במאמץ לעבור את זה עם ראש מורם, ובעיקר עסוקים בהצלת נפשות", מציין וולף. "אנחנו נצורים מיום חמישי שעבר, והמצב הוא שלאנשים אין מה לאכול בבית. המקררים ריקים. אנחנו פה עבור חברי הקהילה היהודית. קצת קשה לנו לדאוג ולהאכיל 300 אלף אזרחים בעיר, אבל אנחנו פה למען 1,500 האנשים והילדים שיש במשפחות היהודיות שנותרו בחרסון".
יש שלוחים שקיבלו הוראה להתפנות.
"אם היינו רוצים לצאת החוצה היינו אמורים לעשות את המסלול לכיוון מולדובה, והדרך לשם מסוכנת מאוד. בדרכים מתרחשים הקרבות הקשים".
"הרוסים כאן מאמינים שזו מלחמה על החיים"
בנימין וולף יודע היטב מה עובר היום על תושבי אוקראינה ועל אחיו שגרים בחרסון ובאודסה. הוא גר באזור כבר 19 שנה, והיה שם ב-2014 כשרוסיה כבשה את חצי האי קרים. בן לילה הפכו התושבים מאוקראינים לרוסים. "עברנו את התהליך הזה ב-2014, והיה מאוד לא נעים בלשון המעטה. זו הייתה תקופה מתוחה שבה ראינו את הטנקים והחיילים ברחובות. העיר שלנו רווית קרבות, וראתה הרבה מלחמות ודם", הוא משחזר. "אני מבין את המתח אצל אחיי. הם עברו איתי את מה שהיה אז, והיום אני דואג להם ומקווה שהכול יהיה בסדר".
לדבריו, היה ברור לו מה הולך לקרות. "אני לא הופתעתי. ראיתי את ההכנות, כל הלילה שמעתי מטוסים. כבר לפני כמה שבועות ידעתי שהולכת לפרוץ מלחמה. אפשר לשמוע לפעמים ביקורת, אבל פה כולם מרגישים ומבינים שזו מלחמה על החיים. מאמינים כאן שהמערב מנסה לדחוק את רוסיה לפינה ומבינים שאין להם שום ברירה, ורק בכוח הזרוע יצליחו להשתחרר מזה. ראיתי שיוצאים לכיוון חרסון כוחות של משטרה צבאית, זה אומר כנראה שהתכנון הוא שבכל הערים באוקראינה יהיה משטר צבאי".
כשהוא מתאר את המקום שבו הוא גר ואת הממשל, הוא אומר שרוסיה מיטיבה עם היהודים. "יש פה קהילה יפה. כשהגענו לא היה כלום", לדבריו. "זו עיר צבאית בעיקרה. הממשל כאן עוזר לנו מאוד והיחס אלינו טוב מאוד. אף פעם לא פחדתי לצאת נגד הממשלה. נשיא רוסיה עושה הכול כדי שלקהילות היהודיות תהיה רווחה כלכלית. לקח לי זמן להסביר לאנשים שברית המועצות איננה ושנים של דיכוי נגמרו, ואפשר לצאת עם כיפה לרחוב. אנחנו רואים את זה בשטח".
הוא מוסיף: "הרבי אמר לנו שאיפה שאתה נמצא – תעשה שהמקום הזה יהיה קדוש כמו ארץ ישראל. כמו שאף אחד לא חושב שצריך לעזוב את הארץ אם יש קונפליקט כזה או אחר, אנחנו פה ואנחנו רואים פה את ארץ ישראל הקטנה שלנו. זה המקום שלנו".
הוא מספר שהוא חולק את רגשותיו עם אחיו, ופונה במסר דווקא לישראל: "יש לי רק בקשה אחת לפוליטיקאים בארץ – אל תתערבו. שבו בשקט. יש קהילה גדולה פה וקהילה יהודית גדולה שם".
הוא נמנע מלגנות את פעולותיה של רוסיה, אבל לדבריו "מנסה לעזור לתושבי חרסון, שם נמצא אחי. יש משבר הומניטרי רציני, התעורר שם צורך בתרופות יקרות ומזון. אני אוכל להעביר להם את הציוד, אבל אני לא מצליח לאסוף מספיק כסף כדי לקנות להם את כל הציוד הדרוש. הקמתי אתר לתרומות כדי שנוכל לסייע להם בשעה זו בקנייה של מצרכים חיוניים".
שוחחת עם אחיך?
"כן. אברהם מרגיש שהחיים התפרקו לו מול העיניים, עבודה של 30 שנה. הוא הוציא משם את הילדים מבית היתומים, שזה הבייבי שלו, וזו תחושה קשה. יש תחושה קשה אצל כל השלוחים באוקראינה שהחיים שם נגמרו, וזה עצוב מאוד. יוסי (יוסף יצחק) נמצא עכשיו בהישרדות. אנשים התחילו לצאת לאט לרחובות ולהתרגל לשלטון החדש. מנסים לעזור לקהילה שנשארה. יש שם אנשים שאין להם אוכל בבית ומפחיד להסתובב ברחובות, יש חנויות שנשדדו".
אודסה: מבצעי חילוץ לגרמניה
הרב אברהם וולף, שליח חב"ד ורבה הראשי של העיר אודסה ב-30 השנים האחרונות, לא מתכוון להתפנות משם בקרוב. "בינתיים אנחנו מפנים כמה שיותר יהודים מאודסה. עד כה, פינינו למעלה מ-2,000 יהודים, כאשר בכל יום מוציאים אוטובוסים מתחנת הרכבת של אודסה לכיוון הגבול עם מולדובה, ומשם אוטובוסים אחרים לוקחים אותם למחנות העקורים והפליטים. זה מבצע אדיר שמעורבים בו גורמים רבים מאוד, כמו הקהילה היהודית שלנו שנמצאת בקשר עם הקהילה היהודית במולדובה, הארגונים היהודיים שם, הקרן לידידות, הסוכנות היהודית ומשרד חוץ, שעושים מאמצי-על. השגריר הישראלי עומד בשלג ובגשם כדי לסייע כמה שיותר, ויש התגייסות מדהימה".
במקביל, 120 ילדים מבתי היתומים באודסה פונו לגרמניה. את הגבולות הם חצו באמצעות תעודות לידה בלבד, לדבריו – "בזכות משטרת גרמניה הפועלת באהבה ובנתינה מלאה, כשהנשיא עצמו מפקד על המבצע הזה ודואג שהכול יתוקתק כמו שצריך. הקהילות היהודיות בברלין ובהמבורג משתדלות לעזור. ארגנו ליתומים כבר מלון בגרמניה, ויש שם נשים יהודיות שדואגות שם ליהודים, עם אוכל שהן מכינות, ממתקים וצעצועים שארגנו לילדים".
"אין ספק שה' עשה לנו נס ועברנו את הדרך ללא בעיות. אחרי המבצע הזה, התחלנו להוציא את הנשים מהקהילה", הוא ממשיך לתאר, "הן חצו את הגבול בלי בעליהן ועברו מסלול זהה, עד שבסוף הגיעו גם הן לגרמניה. מדובר במסע של 70 שעות בערך, כאשר שלוחים ומתנדבים מבתי חב"ד ממתינים לנוסעים בכל נקודה ברומניה, בהונגריה ובסלובניה, עם אוכל ושתייה, חיבוק וחיוך חם.
"פשוט אין מילים לתאר את התחושה וההתרגשות. את מכירה את התחושה שיש בתוך המשפחה, שלמרות המריבות והכעסים, ישנו הרגע המזוקק הזה שבו האב יושב בראש השולחן, מסתכל על אשתו ועל ילדיו ואומר בנחת 'איזו משפחה יפה יש לי'? זו התחושה שלי בימים אלה. אנחנו רבים ללא הפסקה, אבל עכשיו יד אחת מחזיקה את היד השנייה, וזה מדהים. את יודעת כמה טלפונים לאימוץ התינוק טוביה קיבלתי? הוא בקושי בן 40 יום, וכבר למעלה מ-3,000 משפחות ביקשו לתת לו חיים חדשים".
אשתו, הרבנית חיה וולף, הקימה עם נשים מהקהילה את חמ"ל הנשים, שאליו מגיעים אלפי יהודים וגם לא-יהודים – לא רק בשביל הארוחות, אלא גם כדי לקבל יחס חם. "הבוקר קיבלתי טלפון מתושבת העיר שרצתה לדעת אם אני נמצא בעיר. אמרתי לה שכן, והיא ענתה: 'יופי. אני רגועה. הולכת להדליק נרות בכנסייה'. אז כן, אנחנו פה עד הסוף, או עד כמה שנוכל להיות פה – והרבי כבר ייתן לנו את הכוחות. אחרי הכול אנחנו בשליחותו", מספר הרב וולף.
"מפה נצא רק אחרי שאחרון היהודים יצא", הוא מצהיר. "רק אז נבוא לישראל. אני מכבה את האור ועולים – זה החלום שלי. בינתיים, אני כמו חייל שיוצא למלחמה. הוא חושש? הוא מבצע את מה שמוטל עליו".
"התמסרות טוטאלית למשימה"
"מי שהכיר את ההתמסרות והמענה התמידי של הרבי מלובביץ' לכל יהודי ברחבי העולם – לא משנה אם זו ילדת גן בת חמש ששולחת לו ציור של עץ או פרופסור מפרינסטון שמתכתב איתו על תיאוריית הקוונטים – יכול להבין מהיכן מגיעה מסירות הנפש של שליחי חב"ד", מסביר הרב יוסף אהרונוב, ראש מפעל השליחות של חב"ד בישראל. "הרבי יצר מודל ראשוני של התמסרות טוטאלית למשימה, שאין לו אח ורע".
מזרנים במקלט, שירים למורל: שבוע בכפר אנטבקה באוקראינה
(צילום: שמוליק דודפור)
"שליחי חב"ד לא יוצאים לשליחותם למילוי קדנציה, או כדי לעשות תפקיד שנתיים או שלוש", הוא מסביר, "הם יוצאים מתוך התמסרות והזדהות מוחלטת עם אנשי המקום שאליו נשלחו. ללא הגבלת זמן, ללא תנאים מקדימים, ובטח ללא הבטחות לגן עדן של שושנים. לא משנה אם זה בבנגקוק, בזפוריז'יה, בקייב או בירוחם – השליחים והשליחות שמים את ה'אני' שלהם במקום השני, ובמקום הראשון באופן בלעדי נמצאים אנשי מקום השליחות שלהם".
לאורך השנים מתמודדים משפחות שליחי חב"ד עם קשיים כספיים וארגוניים, ואף התנגדות ואנטישמיות. לדברי הרב מוני אנדר, מנהל אגף דוברות חב"ד שבצעירי אגודת חב"ד, 183 משפחות של שליחי חב"ד פועלים בלמעלה מ-20 ערים ברחבי אוקראינה. השליחים הראשונים שביניהם נמצאים שם משלהי מסך הברזל, מאז 1990-1989 ברצף.
"אני לא יכול לומר שאין חששות, בכל זאת סכנת חיים פה, אבל אין זמן לחשוב יותר מדי", אומר הרב משה ראובן אסמן, שסייע לפליטים מקייב להיקלט בכפר הפליטים היהודי אנטבקה. "ברגע שמאמינים בקדוש ברוך הוא ויודעים שאנחנו בעולם הזה כדי לעשות טוב לאחרים ולא סתם לחיות, אלא לחיות חיים עם מטרה וטעם – אז הדברים נראים אחרת. חייבים לשמור על אופטימיות, ויש לפנינו עוד את ימי חג הפורים".
"את תראי, נעבור את פורים ויהיו עוד הרבה ניסים. בינתיים, אני פה", הוא מוסיף. "אני לא מתכוון לעזוב את אוקראינה בזמן הקרוב. לא כל עוד יש יהודים שצריך לדאוג להם. לא כל עוד יש בי כוח להמשיך ולזעוק לעולם, שוב ושוב, שכל מי ששותק – שותף לפשע. אני גם צריך להראות דוגמה אישית לאוקראינים, שאני לא עוזב אותם כשהמצב נהיה קשה. בינתיים ממשיכים להוציא קבוצות יהודים החוצה, בין ההפגזות".
הרב משה אסמן מצא זמן לשיר: "מעט מהאור מגרש את החושך"
אסמן מחייך לפתע כשהוא מספר: "בזמן ההפגזות הכבדות שהיו לנו מסביב, כתבתי וניגנתי על הגיטרה שיר חדש שאומר שמעט מהאור מגרש את החושך. באופטימיות ובתקווה כזו אני מאמין שהדברים בעזרת השם יסתדרו. יש הרבה עשייה פה, אנחנו משתדלים להגיע לכמה שיותר אנשים ולסייע".
מחרקוב לישראל: "יש בנו צער גדול"
הרב משה מוסקוביץ' מנהל את בית חב"ד בחרקוב ב-32 השנים האחרונות. הוא מסביר בכאב איך הוא נאלץ להתפנות מהעיר, בעל כורחו, עם בני משפחתו וחברי הקהילה, לנוכח סכנת החיים ההולכת וגוברת – ובהמשך להגיע לישראל במטוס עם פליטים בערב השבת האחרונה. "לפני כמה ימים יצאנו בקבוצה למסע מסוכן עד שהגענו לקישינב, בירת מולדובה. זה היה מסע קשה שארך כמה ימים. לישראל הגענו במטוס של פליטים ביום שישי, אחרי מסע ארוך ומסוכן. בשבת בבוקר בירכנו כולנו את ברכת 'הגומל' על שיצאנו מאזור הסכנה, ועל זה שאנחנו פה בתוך קהילה חמה ומחבקת שמארחת אותנו".
"עם זאת, יש בנו צער גדול על כך שנאלצנו לעזוב את חרקוב", הוא אומר. "היה כבר מסוכן מדי להישאר שם, הפיצוצים בעיר לא פסקו ומקומיים – יהודים ולא-יהודים – לא הפסיקו לזרום בהמונים לבית הכנסת שלנו כדי לקבל מקום מחסה, תרופות ואוכל. כשטיל נפל על בית הספר היהודי שלנו, הבנו שאין ברירה וחייבים להתפנות".
כך התחיל פינוי הקהילה. "היה קשה להעביר שבת ראשונה מחוץ לחרקוב, מבלי לדעת מה קורה שם, מתי נחזור ומה יקרה עם שאר חברי הקהילה", מסכם מוסקוביץ'.
מדניפרו להולנד: "לסייע לפליטים ככל הנדרש"
הרב מנחם קורצוויל, שליח חב"ד בעיר דניפרו ב-22 שנה האחרונות, נמצא בזמן הריאיון כבר במחנה מעבר לפליטים בהולנד, שאליו הגיע עם אשתו הרבנית דליה ושלושה מתוך שמונת ילדיהם. הם השאירו מאחור את הקהילה הגדולה ("45 אלף יהודים בעיר, בקהילה שלי כ-7,000 חברים") לשלוחים האחרים שעוד נמצאים בעיר, ונסעו לאמסטרדם כדי לסייע לפליטים דוברי האוקראינית שהגיעו לשם.
"הייתה לי נסיעה מתישה של ארבעה ימים, למעלה מ-12 שעות נהיגה בכל יום. כבישים כבר יוצאים לי מהעיניים", מספר קורצוויל. "עכשיו סיימתי תפילת שחרית עם הקהילה היהודית פה באמסטרדם. יש כוננות שיא, הן בקהילה והן מצד הממשל שמסייע ונערך לקראת הפליטים הרבים שעוד צפויים להגיע".
"התקווה היא שהמלחמה תסתיים ונוכל לחזור לשם, לקהילה ולחיים היהודיים. בינתיים עושים מעשים טובים מאמסטרדם", הוא אומר. "כואב הלב שאני לא יכול לעזוב הכול ולהגיע לישראל, אבל יש פה הרבה עשייה והרגשתי שלא נכון לעזוב לגמרי ולומר שאת נפשי הצלתי. אני פה כדי לסייע ככל שאדרש.
"לגבי הקהילה שלי אני רגוע – ככה זה כשנמצא שם השליח הראשי בדניפרו, הרב שמואל קמינצקי – ששלח משם את כל המשפחה שלו ונשאר מאחור בתוך כל הקרבות, כדי לראות שלא נשאר יהודי אחד מאחור. הוא כמו הקפטן על הספינה שלא עוזב כל עוד יש שם מישהו. הוא בעל השפעה גדולה באוקראינה ויש לו קשרים נרחבים, והוא פועל הרבה בגלוי ובסתר".
איך דוחסים 22 שנים במזוודות?
"דוחסים ומהר. כל אחד מאיתנו ארז מזוודה קטנה, לקחנו את המינימום. לשלושת ילדינו שאיתנו באוקראינה, בני שבע, תשע ועשר, אין הרבה בקשות לעצמם – רק לעזור ולסייע. כמו כל ילדי השלוחים. הם מבינים שהם חלק מסיפור היסטורי. כל אחד לקח פריט שיקר לו. הבן הכניס למזוודה מחבט טניס שולחן וכדור, אחת הבנות לקחה את הספר 'כה עשו חכמינו' עם סיפורי הצדיקים. מישהו אמר לנו בצחוק, 'שהילדה שלך תוסיף פרק נוסף בספר, ותספר על עצמה'".
על חוויותיו ממחנה המעבר הוא אומר כי "צריך לראות מה קורה שם בשטח כדי להבין. הלב נפתח מכל האנשים הטובים שיש באמצע הדרך. אלפי הפליטים שמגיעים מקבלים אוכל כשר כיד המלך, מקום חם, הרגשה טובה, חדרי אירוח ושינה נעימים, פסיכולוגים לילדים שעברו דרך קשה עם כל הטראומות שהיו להם בחרקוב, בקייב, בחרסון ובשאר ערי אוקראינה. יש הרבה אהבה ואכפתיות".
פולטבה: "הבנו שהטנקים לכיווננו"
דינה סגל, שליחת חב"ד בפולטבה, הייתה בטוחה שהם לא יתפנו מהעיר, אבל המצב הפך לבלתי אפשרי ולא נותרה להם ברירה אלא לעזוב לפני כמה ימים את אוקראינה.
דינה, שנולדה וגדלה בכפר חב"ד, הגיעה עם בעלה הרב יוסף סגל מישראל לעיר האוקראינית לפני 21 שנים בשליחות החסידות, ומאז הם ניהלו שם יחד את בית חב"ד. הם חיים באוקראינה עם ילדיהם המשותפים.
שניים מהילדים לומדים בימים כתיקונם בישיבה בדניפרו, שם היו בתחילת הלחימה אזעקות ופיצוצים, ולכן החליטו להחזיר אותם הביתה. בתה הנשואה הגיעה אליה עם תינוקה בן חמשת החודשים מקייב. "היא הייתה לחוצה, כי שמעו אזעקות ופיצוצים. היה מחסור בדלק והעיר הייתה פקוקה, אבל הם הצליחו לצאת ולהגיע אלינו", מספרת סגל. "המחותנים שלנו מקייב יושבים במקלט ומספרים שאין להם הרבה אוכל. היה לנו מזל שהבת שלי עם בעלה והתינוק הצליחו ברגע האחרון לצאת. עד שהם הגיעו אלינו לא הצלחתי לנשום".
ריאיון עם שליח חב"ד בקייב, הרב יוסי אסמן, שחצה את הגבול לרומניה
(צילום: אבי חי)
היא מספרת שבעקבות המלחמה גייסו את הגברים לשירות צבאי, ואפילו נשים גויסו ללחימה. אחד מהמגויסים הוא תלמיד של בעלה, ולפני שגויס הוא החליט להגיע ולהניח תפילין. "גייסו אותו ואת אבא שלו למלחמה. ראיתי מתחת לבית אנשים שנערכים להגנה עצמית. הייתה שבת מרגשת, אנשים הגיעו והתפללו, ישבנו יחד לסעודת שבת".
גם אם לא האמינו שהאיומים יהפכו למציאות, הם דאגו להכין אספקה של תרופות, מזון, מים, וגנרטור למקרה הצורך, והצטיידו בטלפון לווייני. "הקהילה בפולטבה חמה מאוד ויש לה קשר עמוק ליהדות ולארץ ישראל. לכל אחד כמעט יש קרוב בארץ", לדבריה. "הנוכחות שלנו הייתה משמעותית ונתנה להם כוח, שלווה וביטחון. הבנו שהטנקים לכיווננו, אבל קיווינו והתפללנו שיהיה בסדר, עד שיצאנו משם".
סיוע גם בישראל
כעת, עם זרם הפליטים העצום של יוצאי אוקראינה המגיעים לישראל, פתחו באגף הקליטה והעלייה של צעירי אגודת חב"ד, בראשות הרב אהרונוב, מוקד חירום מיוחד שתפקידו לסייע בקליטתם של העולם המגיעים חסרי כול: "נפתחה לה כבר חזית חדשה, כאן בארץ".
"מאות הפליטים, שאוטוטו יהיו אלפים, נוחתים בארץ מאוקראינה בלי כלום. הם זקוקים ללינה, בגדים, גן ילדים דובר רוסית, תרופות, לדעת איפה קונים פה לחם ועוד. הדבר היחיד שהם מכירים משם ויש גם פה זה חב"ד", מסביר הרב איצה ווגנר, המנהל את האגף. "הקמנו מוקד חירום מיוחד וקיבלנו כבר מאות רבות של פניות, כמעט בכל נושא אפשרי. אנחנו מחברים את הפונים ליותר מ-700 בתי חב"ד הפרוסים בארץ, עם דגש מיוחד לכ-30 בתי חב"ד שמיועדים גם בימי שגרה לעולים ממדינות חבר העמים לשעבר".
מספר המוקד לפניות: 050-6000307 או 054-3512801
