ביום קום המדינה, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), יצא רחמים מזרחי לבדוק שתריסי ביתו מוגפים. הבית ברובע היהודי בירושלים היה ממוקם בפינת רחוב היהודים ורחוב תפארת ישראל. ליגיונר ירדני שהבחין במזרחי, ירה לעברו והרג אותו.
מזרחי היה בתחילת שנות ה-40 לחייו. חתנו ניסים, בעלה של בתו הבכורה, מזל, הגיע מיד למקום, ומצא אותו מתבוסס בדמו כשהוא לבוש במעילו ובו סכום כסף רב, שנועד לבני המשפחה. הוא היה אחד מבין 69 הרוגי הרובע במלחמת השחרור.
רק כחצי שנה לפני כן, ב-12 בנובמבר 1947, אשתו שרה נפטרה בלידה של אחרון בניה, והיא בת 34 בלבד. כך נותרו 12 ילדים יתומים – ביניהם יצחק אילת, שהיה אז בן תשע בלבד. באותה תקופה, כילד צעיר, ראה יצחק את חברו הטוב, בן גילו, נהרג מאש הלגיונרים הירדנים. הצרות לא פסקו גם בהמשך חייו, וכשהיה בן 15, נחטף בידי חיילי הפדאיון.
מי שלקחה על עצמה לספר את סיפורם של אנשי הרובע היהודי באותם ימים, ואת סיפוריהם של חללי הרובע, היא אורלי אסיה (53), בתו של יצחק אילת ונכדתו של רחמים מזרחי. חשוב לה לדייק בפרטים ולהשלים את אלה החסרים של המתים הקבורים במוזיאון חצר היישוב הישן, ברובע היהודי בבירה. "יש הרבה עיוותים בפרטים היסטוריים חשובים של החללים", היא אומרת.
"עם כל המורכבות, זה סיפור חיי. עד היום אני ממשיכה ללקט פרטים על חייו של אבא, על חיי סבא ועל החללים, באמצעות חוקרים והיסטוריונים, ופועלת לעדכון פרטים על חייהם. חשוב לי שיזכרו את המתים. אלה לא רק מתיי – זה סיפורה של מדינת ישראל כולה. בלעדיהם לא היינו פה, ואנחנו חבים להם חוב היסטורי".
כולם השתתפו במאמץ המלחמתי
רחמים מזרחי היה בעלים של באר מים בשכונת מאה שערים, והתפרנס ממכירת מים שחילק מחוץ לחומות העיר העתיקה. הוא חזר לרובע היהודי עם פטירת רעייתו. באותה תקופה החל המצור הירדני על העיר העתיקה, וכתוצאה מכך עזבו רבים את הרובע. האוכלוסייה שנותרה לגור בו הייתה מורכבת ברובה מקשישים וממשפחות מעוטות יכולת. כל מי שנשאר, ילדים ומבוגרים, התגייס להגנה על הרובע, אף שהיה ברור לכול כי הוא עתיד לעבור לידי הירדנים.
לדברי אסיה, סבה היה בין החיילים הראשונים של צה"ל, ודאג לחלוקת מזון לכ-2,500 התושבים שנותרו ברובע היהודי. הילדים הקטנים היו שותפים גם הם במאמץ המלחמתי ושימשו קשרים, שהעבירו ידיעות ללוחמים בעיר הנצורה.
לאחר שמזרחי נהרג, הובאה גופתו עם גופות שאר חללי הרובע למשגב לדך – אך לאחר שעלה מספרם של ההרוגים ל-48, הוחלט להביאם לקבורה זמנית בכיכר בתי מחסה ברובע, במקום שהיה סוד שמור רק למעטים.
ב-27 במאי עזבו כל התושבים את הרובע היהודי, שנכבש סופית בידי הירדנים. בחלקה הצבאית שבהר הרצל הוקמה אנדרטה לזכרם, כיוון שהירדנים סירבו לאפשר לבני משפחותיהם להיכנס לעיר העתיקה. כך זה היה במשך 19 שנה
התקווה הייתה שהירדנים לא יפגעו בגופות החללים, עד שיזכו לקבורה מסודרת. ב-27 במאי עזבו כל התושבים את הרובע היהודי, שנכבש סופית בידי הירדנים. בחלקה הצבאית שבהר הרצל הוקמה אנדרטה לזכרם, כיוון שהירדנים סירבו לאפשר לבני משפחותיהם להיכנס לעיר העתיקה. כך זה היה במשך 19 שנה – עד שצה"ל שחרר את ירושלים במלחמת ששת הימים.
לאחר שהצבא השתלט על הר הבית, הוחלט להעביר את חללי הרובע היהודי לקבורת ישראל. ב-4 באוגוסט 1967 נערך טקס צבאי ממלכתי בהשתתפות אלפים, עם הרב הצבאי הראשי דאז שלמה גורן. החללים נטמנו יחד בקבר אחים בבית הקברות הצבאי שבהר הזיתים, ובהם רחמים מזרחי ז"ל. סמוך לקבר האחים מצוי קבר יחיד של משה רוסנק ז"ל, שהיה המפקד הצבאי של העיר העתיקה והציל אלפי יהודים.
יתום בן תשע
"זה דבר לא שגרתי – לגדול במשפחת שכול, להיוולד 20 שנה אחרי שאב המשפחה איבד את אביו ואמו בעודו בן תשע בלבד, בימים הראשונים של קום המדינה", משתפת אסיה, "להכיר כל פרט ופרט בסיפור חייו של מי שמעולם לא זכית להכיר, לכאוב את מותו ולהקדיש לו חלק ניכר מהחיים. לא הבנתי את זה אז, אבל מסתבר שיש לי משימת חיים חשובה בעולם הזה".
היא מספרת כי היא מרגישה שקיבלה את הזכות והחובה להנציח לדורות הבאים, ולספר לא רק את הסיפור המשפחתי שלה – אלא גם את "סיפורם של כל הלוחמים שקבורים בחלקת חללי הרובע היהודי, שנהרגו על המדינה ועל הדגל. דווקא בימים אלה, של הזיכרון והעצמאות, אני מרגישה גאווה גדולה – לא רק על היותי ישראלית, אלא גם על זה שאני הנכדה של סבא והבת של אבא".
בעודו מעביר ידיעות ללוחמים, אביה יצחק ראה כילד את חברו הטוב, ניסים גיני ז"ל, נהרג מירי הלגיונרים הירדנים, סמוך לקום המדינה. גיני נותר החלל הצעיר ביותר במערכות ישראל, והיה בן 10 בלבד. "זה הרג את אבא, לראות את חברו הטוב שנלחם לצידו מת לא רחוק ממנו, מבלי שהייתה לו היכולת להציל אותו", משתפת אסיה. "הוא מעולם לא דיבר על זה, אבל אפשר היה להבין שזה שינה אותו".
נחטף בידי הפדאיון
אסיה היא ירושלמית, אם לבת ("היא הנכדה הראשונה של אבא ואני הנכדה הבכורה לסבא. לשמחתי, המחלה של 'לשמור בבטן' לא קיימת אצלה"), יועצת שיווק אסטרטגי לעסקים. פרטי תולדות משפחתה, בחלקם, עמומים. רחמים, סבה, נולד בשנת 1900, ככל הנראה באיראן או באזור המזרחי של רוסיה, ועלה לארץ – כך משערים – בשנת 1908. לא ידוע דבר על בני משפחתו. בשנת 1927 הוא נשא לאישה את שרה, בת למשפחה ותיקה ברובע היהודי בירושלים, ונולדו להם 12 ילדים, נוסף על שני תינוקות שנפטרו עם לידתם.
שלוש האחיות הגדולות במשפחה שירתו בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, כשהיו בנות 16 בסך הכול. האם נפטרה בלידת בנה האחרון. המשפחה עברה חיים לא פשוטים לאחר האובדן. "בהתחלה גרו האחים אצל האחות הגדולה מזל בת ה-18, שרק התחתנה. שני התינוקות הועברו למשפחות אומנה ולא היה קשר איתם, אלא רק 30 שנה מאוחר יותר. שאר הילדים פוזרו לקיבוצים שונים ברחבי הארץ".
יצחק נשלח לכפר חסידים, וניסה פעמים רבות לברוח משם אל בית אחותו, בירושלים. באחת הבריחות, בשנת 1954, בעודו בן 15, חיילי הפדאיון הערבי חטפו אותו בדרכו לירושלים ותכננו לרצוח אותו. "למרבה המזל, נשות הכפר הערביות הצילו את חייו והעבירו אותו לידי הירדנים, שהיו רחמנים מעט יותר", מספרת אסיה. "הוא הועבר לשבי בעמאן, ואז שהה במשך חצי שנה בתא מבודד בקישלה, בית המעצר בעיר העתיקה".
גיני נותר החלל הצעיר ביותר במערכות ישראל, והיה בן 10 בלבד. "זה הרג את אבא, לראות את חברו הטוב שנלחם לצידו מת לא רחוק ממנו, מבלי שהייתה לו היכולת להציל אותו"
הודות לערבי מבית צפאפא שדאג לו, נכלא יצחק בחדרון שכיום הוא הקיוסק של הקישלה. הוא שוחרר בידי כוחות צה"ל, התגייס לנח"ל המוצנח, נפצע בלחימה ולימים הכיר את רעייתו, רות. במלחמת ששת הימים עלו שניהם על הגג כדי לראות את היריות באוגוסטה ויקטוריה שבא-טור, שם לימים ייקבר בחלקה הצבאית אביו, רחמים, סבה של אורלי. מיד עם שחרור הרובע במלחמת ששת הימים, רץ יצחק לכותל כדי לחפש את המקום שבו היה קבור אביו.
"אבא היה פגוע מהמדינה"
אסיה ינקה מילדותה את סיפורו ההרואי מאביה, יצחק אילת ז"ל – שהיה גיבור בפני עצמו. לפני 16 שנה היא פעלה לבקשת אביה לשינוי תאריך הפטירה השגוי שהיה חקוק על המצבה של סבה, ולהוספת סמל צה"ל על גבי המצבה.
רק אז הסכים אביה להגיע לטקס הממלכתי בכותל המערבי בערב יום הזיכרון, שממנו הדיר את רגליו במשך שנים. "הוא פשוט נפגע מכך שהמדינה אינה מוקירה את זכר אביו וזכר חבריו וחברותיו לנשק, שנהרגו ברובע היהודי בירושלים. הוא עד כדי כך לקח את זה קשה", אומרת אסיה.
לדבריה, "גם בימי הזיכרון, שהיו לו ימים קשים במיוחד, אבא – כמו אביו לפניו – לא נהג לדבר על הדברים. הם תמיד מיעטו במילים והדחיקו את הקושי. הם היו ילדים שנהפכו לגברים מוקדם מדי, בעל כורחם. כשכבר דיברו, תמיד זה היה בקלילות, רק לא על הדברים החשובים והכואבים באמת – כמו מותו של גיני, שהיה ונותר החלל הצעיר ביותר מבין חללי הרובע, וסיפורם של חללים נוספים שנטמנו שם. על הכאב הזה של אבא אני גדלתי".
רק אחרי שמצבת סבה תוקנה, הסכים אביה להגיע לטקס הממלכתי בכותל המערבי בערב יום הזיכרון, שממנו הדיר את רגליו במשך שנים. "הוא פשוט נפגע מכך שהמדינה אינה מוקירה את זכר אביו וזכר חבריו וחברותיו לנשק, שנהרגו ברובע היהודי בירושלים"
כמדי שנה בשנים האחרונות, אוספת אסיה סיפורים על הלוחמים ועל החיים ברובע. בכל שנה הולך ופוחת הדור, ובמקום הילדים של החללים מגיעים הנכדים והנינים שלהם לטקס ביום הזיכרון.
הנינים שלא ידעו על קיומם
בשנה שעברה עמדו שני נינים של סבה רחמים, שלא הכירו זה את זה, ותוך כדי תשאול לגבי מיקום החלקה בהר גילו שהם צאצאיו – ולמעשה קרובי משפחה. "פתאום הגיע חייל ושאל אם אנחנו מכירים במקרה קבר של אחד מחיילי הרובע. שאלנו מה השם, והוא אמר שאמא שלו ביקשה ממנו למצוא את הקבר של רחמים מזרחי. היינו בהלם כולנו. שאלנו מה לה ולרחמים מזרחי, והתברר שהיא הנכדה שלו, והוא הנין".
"הגעתי עם מצלמת וידיאו באותו היום. מיד צילמנו את הרגע הזה, כדי לתעד", היא מציינת. "זה היה מחזה כל כך סוריאליסטי, שיכול לקרות רק במקומות כאלה, ובמשפחה שלא ממש מחוברת. התחלו לספר לו מה קרה ואיך קרה. זה היה מרגש עד דמעות. מי היה מאמין שזה יקרה? החיים מביאים אותנו למקומות מדהימים. זה נשמע אולי קצת הזוי, אבל זו הייתה המציאות המשפחתית שלנו".
6 צפייה בגלריה
"על הכאב הזה של אבא אני גדלתי". אורלי אסיה עם צילום של הבאר של סבה רחמים ועם תמונה של כריכת ספרה החדש
(צילום: פרטי)
היא זוכרת כילדה איך ביום הזיכרון היו כל הדודים ובני הדודים מגיעים אליהם הביתה. "אבא אמר שאנחנו משפחה שכולה, אבל לא ממש הבנתי מה זה אומר. ככה זה היה עד שיום אחד הלכתי עם אבא לחלקת חללי הרובע, ושמעתי את הסיפורים ליד הקברים. הכול היה פתאום מוחשי כל כך".
ספר השירה השלישי של אסיה, "צבע האהבה", יוצא לאור בימים אלו במהדורה דיגיטלית (הוצאת ספריאפ), ומוקדש לזכר אביה יצחק ז"ל. בשנת 2017 התפרסם השיר "מחלק המים", שאותו כתבה לזכר סבה רחמים, באנתולוגיה לספרות "תמונה קבוצתית – ספרות ישראלית במאה ה-21" שיצאה לאור בהוצאת כרמל.
"אבא לא היה איש של מילים ורגש"
יצחק אילת נפטר לפני 6 שנים, בגיל 77, כתוצאה מסיבוך של ניתוח שעבר לפני 15 שנה. "דווקא הוא, ששרד כל כך הרבה זוועות, נפטר בעקבות עצב שנפגע במהלך ניתוח פשוט לכאורה", היא אומרת. "לקחנו אותו לרופאים מומחים מגדרה עד חדרה, וכלום לא עזר. לשמחתי הוא הספיק לראות את הגרסה הראשונה של הספר שלי.
"הקראתי לאבא את אחד השירים על סבא, וזה ריגש אותו מאוד. הוא אמר לי, 'זה שיר טוב. מרגש'. זו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל מאבא שלי, שלא היה איש של מילים ורגש. כמו סבא, גם הוא היה איש טכני, מופנם וסגור. אבל בתחושה שלי, הם מרוצים מאוד ממה שאני עושה.
באחת הבריחות, בשנת 1954, בעודו בן 15, חיילי הפדאיון הערבי חטפו אותו בדרכו לירושלים ותכננו לרצוח אותו. "למרבה המזל, נשות הכפר הערביות הצילו את חייו והעבירו אותו לידי הירדנים, שהיו רחמנים מעט יותר"
"בכלל, בשליחות הזו, אני מרגישה שיש עוד הרבה אנשים שעומדים מאחוריי ומצדדיי בזמן שאני מדברת על אלה שכתבו לנו את ההיסטוריה – אלה שכבר אינם בחיים וראויים לאזכור. נטלתי על עצמי את המשימה להיות הפה שלהם, ואני מקווה שאני מביאה להם כבוד".
