ועידת עלייה שרנסקי ח"כ אדלשטיין
(צילום: אורי דוידוביץ', משי בן עמי, סטס קפולו)
בשנת 1986 נחת בישראל אנטולי שרנסקי, שנה אחריו הגיע יולי אדלשטיין. השמות שלהם היו שגורים בפי בני ובנות נוער ישראלים, שהפגינו למען שחרורם של שניים מאסירי ציון הנודעים יותר, אי-אז בשנות ה-80. העשורים חלפו, אנטולי מוכר יותר בשמו העברי, נתן, ויולי (יואל) נשאר יולי, ושניהם עשו חיל בשדה העשייה הציבורי-ישראלי במגוון תפקידים בכירים. אבל לעולם יישאו עמם את השנים שבהן שהו בכלא הסובייטי – שרנסקי תשע שנים, ואדלשטיין שלוש.
המאבק לשחרורו של שרנסקי חצה יבשות, וממשלת ארה"ב הייתה מעורבת בעסקת שחרורו, ובריאיון בוועידת "עולים מכל הלב" של "ידיעות אחרונות", ynet ו"ווסטי", בשיתוף משרד העלייה והקליטה והסוכנות היהודית, שנערך בשבוע שעבר לרגל יום העלייה, סיפרו שרנסקי ואדלשטיין על הנכונות לשלם את המחירים הכבדים. "כמו מיליונים של יהודים בברית המועצות חיינו בלי זהות ובלי חופש", מספר שרנסקי. "כשגיליתי זהות דרך הגאווה על ישראל, אחרי 1967, גיליתי שיש לי היסטוריה שאני רוצה להיות חלק ממנה, יש עם ויש מדינת ישראל. זה נותן לך כוח להילחם עבור הזכויות שלך וזכויות של אחרים, ואתה הופך לאיש חופשי.
"אז כן, גם בבית הסוהר ידעתי שכל עוד אני ממשיך במאבק שלי, אני איש חופשי. לא הסכמתי לחזור להיות עבד. אתה מבין די מהר שאתה חלק ממאבק היסטורי, וכל מילה שלך וכל מה שאתה עושה תלויים בתוצאות של המלחמה הזאת. אם לא תחשוב בכל רגע איך לצאת חופשי, אז אתה מפסיד. כי זה לא תלוי בך אם תצא או לא, מה שתלוי בך זה אם תישאר איש חופשי, יהודי גאה גם בבית הסוהר".
"אשתי שאלה, אבל מה נאכל?"
שרנסקי (73) ואדלשטיין (63) הגיעו כ"סלבים של עלייה", ולא עברו את דרך החתחתים שעוברים לעיתים עולים חדשים. "אולי לא טוב שלא עברתי תהליך", אומר שרנסקי. "עד היום יש לי בעיות עם העברית. הצטרפתי כאן לאשתי, אביטל, שעלתה ארצה 12 שנה לפניי, יום אחרי הנישואין שלנו, ובכל 12 השנים האלו היא גייסה את כל העולם למען שחרורי. אז היא הייתה, כמו שיולי אומר, 'כמעט צברית'. מסתכלים עליה ואומרים, 'אין לה מבטא אפילו'. הצטרפתי פשוט לבית יהודי-ישראלי מסורתי לכל דבר. קיבלתי הכול במחיר אחד: גם חופש, גם ישראל".
אבל כמעט 35 שנים אחרי, ועם רזומה ישראלי מפואר למדי, שרנסקי עדיין מרגיש עולה חדש: "עד היום אני מאוד גאה בעלייה, בישראל, אני כל הזמן מרגיש את עצמי עולה. כשאני מסתובב בתפוצות - והייתי בכל הקהילות בעולם גם כיו"ר הסוכנות - אז אני ישראלי מאוד גאה בישראליות שלי".
חוויית הקליטה של אדלשטיין זכורה לו מעט אחרת, ועל אף שהיה עולה חדש מוכר מאוד, "סלב עלייה", כאמור – מצא עצמו אבוד אחרי זמן קצר: "בימים הראשונים בארץ כולם חיבקו, ביקרנו בכנסת והכול היה טוב ויפה, אבל אני זוכר איך אשתי ז"ל אמרה לי אחרי איזה שלושה-ארבעה ימים, "תשמע, יולי, זה נורא נחמד שהולכים לפה ולשם, אבל מה נאכל? אין גרוש בבית. לא היו אז סלי קליטה. היו דמי כיס שסירבו לתת לי כי דיברתי עברית ולא נרשמתי לאולפן, אז הפקיד במשרד הקליטה אמר לנו 'לא'".
את העברית שלו רכש אדלשטיין במחיר החופש שלו בברית המועצות, אבל זה לא סייע לו. "התחלנו עם 270 דולר, כי היינו משפחה של שלוש נפשות, והיה מותר להוציא מברית המועצות 90 דולר לאדם. זה היה כל רכושנו, ואני מבטיח לך שלא שמיר ולא פרס, אף אחד מהם לא נתן לי מעטפות בפגישות איתי. נתנו הרבה כבוד, נתנו כוס קפה, אבל היינו צריכים לבנות את עצמנו".
"אפשר לקלוט עולים טוב יותר"
אדלשטיין ושרנסקי הגשימו את החלום, אבל מצאו עצמם ללא עשייה, "ורצינו להמשיך את זה. הרי על מה נלחמנו? שיעלו אנשים בצורה חופשית", אומר אדלשטיין. "אבל מי חשב על מיליון? גם שרנסקי, איש החזון, דיבר פעם על 400 אלף איש שיעלו, ואני זוכר שבאחד מן העיתונים היהודיים כתבו שכנראה הוא קיבל מכות בראש במחנה, והוא לא יודע מה הוא מדבר.
"והנה, החלום מתגשם מול העיניים, ואנחנו מצד אחד לא כל כך שותפים לו, ומצד שני חשים שהוא מתבצע לא נכון מבחינתנו". ההתפתחות הזו, העלייה הגדולה של שנות ה-90, הביאה את השניים להקים את "ישראל בעלייה" בבחירות 1996. "אחת הסיסמאות הייתה, 'תן לשבת ליד ההגה', כלומר, לא להיות רק הנוסע".
שבעה מנדטים גרפה המפלגה, ואדלשטיין סבור כי היא שינתה תהליכים היסטוריים. "היה, בוא נגיד את האמת, סוג של קרע בין המוני העולים שהגיעו, לחלק מהאוכלוסייה הוותיקה. היו אומרים לי, 'שמע, אני דוקטור ואני עובד בתחנת דלק, והשכן שלי אומר לי 'רוסי מסריח' ועוד דברים כאלה'. ברגע שהיו נציגים לעלייה הזאת, הייתה כתובת לכעסים".
אתה חושב שמדינת ישראל יודעת לקלוט עלייה?
אדלשטיין: "מדינת ישראל יודעת לקלוט עלייה. עובדה, מיליוני אנשם נקלטו. האם אפשר לעשות דברים יותר טוב? אפשר. אנחנו יודעים לקלוט, כנראה טוב יותר ממדינות אחרות".
שרנסקי: "ישראל היא כבר לא איזו מדינת פרובינציה מוכה, אבל מאוד חשוב שמדינת ישראל תמשיך עם המסר שלה שזה בית לכל יהודי. אנחנו רוצים אתכם עם הרבנים שלכם, עם הקהילות שלכם, עם התפילות שלכם. אני חייב להגיד שאנחנו מפספסים לפעמים גם בגדול". כדוגמה הוא נותן את העלייה הגדולה מצרפת שהחלה לפני שש שנים, ובה לדבריו חזרה מדינת ישראל על טעויות שעשתה עם העלייה מרוסיה, כולל להקשות על החיים במישור המקצועי עם אי-הכרה בדיפלומות מקצועיות.
