יהדות - 60 שניות על חנוכה
הכול יודעים שחנוכה הוא חג הניצחון במלחמת החשמונאים ביוונים, שבו התרחש נס פך השמן עם טיהור המקדש. אך לחנוכה יש היבטים נוספים ושורשים עתיקים עוד יותר. נמנה שמונה טעמים לחג החנוכה והדלקת הנרות, מן המאוחר אל המוקדם:
נס פך השמן
התלמוד הבבלי מספר את סיפור נס פך השמן כך: כאשר שחררו החשמונאים את המקדש וטיהרו אותו, מצאו רק פך אחד שלא נטמא. השמן שבפך הספיק ליום אחד, והיה צורך בשמונה ימים עד להפקת שמן טהור חדש. בדרך נס, הספיק השמן לשמונה ימים, ולזכר הנס קבעו חג בן שמונת ימים. נס פך השמן מסמל את כוחה של הרוח לגבור על מגבלות החומר, וכוחם של הטהרה והצדק לגבור על הטומאה והרשע, מן הימים ההם ועד לזמן הזה.
הניצחון במלחמה
לפי נוסחאות התפילה וההודיה הנאמרות במהלך החנוכה: "הנרות הללו" שאומרים אחרי הדלקת נרות, ו"על הנסים" שמוסיפים בתפילות ובברכת המזון - חג החנוכה נקבע לרגל הנס של נצחון המעטים על הרבים. ממלכת יהודה הקטנה גברה על האימפריה היוונית הגדולה, ניצחון המסמל את יכולתו של עם ישראל לגבור, בעזרת ה' ובכוח הרוח, על אויביו הקמים עליו בכל דור ודור. תפילת ההלל הנאמרת בכל יום מימי החנוכה היא ההודאה על התשועה במלחמה.
טיהור המקדש וחנוכתו
ספרי המקבים מתעדים בפירוט כיצד התנהלה המלחמה בהנהגת יהודה המקבי ואֵחיו בני מתתיהו החשמונאי. את המקדש טמאו היוונים, ליתר דיוק: הענף הסלווקי-סורי של האימפריה, תחת מלכותו של אנטיוכוס אפיפנס, בשיתוף עם המתייוונים מבני ישראל.
בכ"ה בכסלו שנת 167 לפני הספירה, נטמא המקדש, וכעבור שלוש שנות מרד ומלחמה זכו יהודה המכבי ולוחמיו לשחרר את המקדש ולטהרו. בו ביום, בכ"ה בכסלו שנת 164 לפני הספירה - הם חגגו את חנוכת המקדש והמזבח במשך שמונה ימים, וקבעו אותו כחג לדורות, בהלל והודאה. כיוון שמנורת הזהב לא נמצאה, הדליקו נרות בשבעה שיפודים של עץ מחופה בבדיל. לימים העשירו והתקינו את מנורת הזהב. החנוכיות שלנו הן זיכרון למנורת שבעת הקנים של המקדש, אך יש בהן שמונה נרות, כמניין ימי החנוכה.
חנוכת בית שני
לפי עדותו של ספר חגי, מנביאי בית שני, שבי ציון חנכו את המזבח והשלימו את ההכנות להתחלת העבודה במקדש בראשית ימי בית שני, בכ"ד בכסלו. הדלקת הנרות הראשונה הייתה בערבו של אותו היום, אור לכ"ה בכסלו. נמצא שיום זה, "יום היווסד היכל ה'", היה ידוע כיום חנוכת המקדש מתחילת ימי בית שני, מאות שנים לפני מלחמת החשמונאים.
חג הסוכות והאש
ספר מקבים ב' מספר שני פרטים מחודשים שאינם מופיעים במקורות האחרים הידועים על חנוכה. האחד מתקופת החשמונאים: כאשר טיהרו את המקדש בכ"ה בכסלו, ציוו יהודה ואחיו הכהנים לחוג את חג הסוכות, מכיון שבאותה שנה לא יכלו לחוג את הסוכות במועדו, שכן המקדש היה בידי מטמאיו - והארץ כולה במלחמה. הם חגגו חג שמונת ימים, ובו גם נטלו את ארבעת המינים! זכר לחג זה נקבע לדורות חג שמונת ימים – כמובן, מבלי המימד ה"סוכותי" של החג הראשון.
סיפור אחר שמספר בעל ספר מכבים ב', הוא מימי שיבת ציון: בסוף ימי בית ראשון הטמינו גולי יהודה אש מן המזבח במקום מסתור, על מנת ש"אש התמיד" תהיה מוכנה למזבח כשישובו. שבי ציון לא מצאו את האש הזאת, אולם מצאו שם "מים סמיכים" שאותם שפכו על המזבח המחודש, וכאשר זרחה עליו השמש - התלקחו המים ואש בערה על המזבח! מכאן זכר קדום לחגיגת האש והנרות בחנוכה.
סוף מסיק השמן
המשנה במסכת ביכורים קובעת שחנוכה הוא סוף זמן הבאת ביכורים. הפירות שאפשר עדיין להביא מהם ביכורים בתקופה זו של השנה, הם הזיתים – שכן זמן מסיק הזיתים בארץ הוא בתחילת החורף, עד עצם היום הזה.
הזיתים הם אחד משלושת המינים החשובים של יבולי הארץ: דגן, תירוש ויצהר. דגן – ללחם, תירוש – ליין, ויצהר – לשמן. מכאן, שיש בחנוכה גם מימד מחגי הטבע והחקלאות הארצישראליים – חג אסיף השמן! מרכזיותו של השמן בחנוכה מתחילה מן השמן של מנורת המקדש, פך השמן ונרות החנוכה, ומגיעה עד למאכלים החביבים של החג: הסופגניות והלביבות רוויות השמן.
השלמת המשכן
לפי המדרש, גם המשכן שעשה משה במדבר הושלם בכ"ה בכסלו. אמנם חיכו לחנוך אותו עד ראש חודש ניסן באותה השנה, אולם יום כ"ה בכסלו שיכול היה להיות יום החנוכה, זכה לפיצוי כעבור דורות בחג החנוכה של בית שני והחשמונאים.
מפנה השנה החורפי
התלמוד במסכת עבודה זרה מתאר חג שקבע אדם הראשון בזמן הזה: אדם נברא וחטא בתשרי, ובראותו את הימים הולכים ומתקצרים - חשב שהעולם הולך ומחשיך בשל חטאו. כשהגיע מפנה החורף והיום התחיל להתארך, קבע חג על האור. חג זה הפך להיות חג של עובדי אלילים, ואילו בישראל הוא חג לשם שמים.
בתרבויות רבות בכל רחבי תבל, נהוג לחגוג חגיגות של אש בעיצומו של החורף, בסביבות ה-21 בדצמבר, היום הקצר ביותר. נמצא, שחג האש של אמצע החורף הוא חג אוניברסלי קדום, שבעם ישראל קיבל צביון מיוחד ההולם את אמונת הייחוד ותורת ה'.
