הרב שאול פרבר מספיד את רוז-רייזל, שבחרה להיקבר בקבורה יהודית בישראל, כשקרוביה משתתפים בזום בשל סגר ה
(קרדיט: עתים)
טקס ההלוויה בבית העלמין הישן שליד מודיעין, לפני כשנה, היה יוצא דופן. ניצולת השואה, רוז גרובס, הובאה למנוחת עולמים כשאיש מבני משפחתה הקרובה אינו מלווה אותה. מגפת הקורונה סגרה את השמיים ואת האפשרות לפרדה. בני משפחתה המתגוררים בבריטניה נאלצו להסתפק ב"זום", כאשר הרב שאול פרבר, ממייסדי עמותת "עתים", מספיד ומתפלל לעילוי נשמתה של הקשישה האנגלייה, שנולדה בשם רייזל רחל, למשפחה חרדית, עברה את תופת השואה, נישאה לנוצרי ובחרה לשתוק - עד שלא יכלה עוד.
11 צפייה בגלריה
"היא שוב הייתה בין בני עמה. אמנם אלה לא היו יהודים, אבל היא פגשה חברים ולא הרגישה כל כך בודדה". רוז גרובס
(באדיבות המשפחה)
רייזל-רחל נולדה בעיר בקשצ'אבה שבהונגריה, ב-28 באוקטובר 1924, לישראל דב ודינה-אידל גליק. לאב היה עסק מצליח לייצור טקסטיל, ובשנת 1928 החליטו ההורים להגר אל מארה-אוראדיה, סמוך לגבול שבין הונגריה לרומניה. במקום הייתה קהילה יהודית גדולה ומפוארת, שקראה למקום "גרויסווארדיין" (ביידיש). למעשה, באותה תקופה הפכה העיר אבן שואבת ליהודים, לאחר שהאדמו"ר רבי ישראל הגר מוויז'ניץ, היגר אליה עם חסידיו במהלך מלחמת העולם הראשונה.
כיום נמצאת אוראדיה ברומניה, אבל ב-1940 סופח האזור להונגריה. רכושם של בני משפחת גליק ושל שאר היהודים באזור, הוחרם. הם אולצו לענוד טלאי צהוב, והתמודדו עם שכנים אנטישמים שקיללו אותם והשליכו עליהם אבנים.
לצריף הניסויים של מנגלה
בקיץ 1941 החלו לגרש וגם לרצוח יהודים שלא יכלו להוכיח שהם בעלי אזרחות הונגרית במשך דורות רבים. באוגוסט של אותה השנה שולחו מהאזור גברים יהודים רבים לעבודות כפייה, ובהם אנדור וארמין, אחיה של של רוז. הדבר נעשה במסגרת הסיוע של ההונגרים לנאצים.
11 צפייה בגלריה
"הבאתי עדים ובהם רב שהכיר את הוריי. זה היה הרסני. הגרמנים תחקרו אותי כמו פושעת, ככה הרגשתי. זה היה 'עונש נוסף'. זה היה מאוד מטריד". רוז גרובס - רייזל-רחל גליק
(באדיבות המשפחה)
ב-19 במרץ 1944 פלשו הנאצים להונגריה, והיהודים הועברו הועברו לגטאות. כעבור חודשיים החלו השילוחים. כ-450 אלף מיהודי הונגריה גורשו לאושוויץ, ובהם בני משפחת גליק. הוריה של רוז, אחותה שרה (שפרינצה) ואחיינה בן השלוש, טיבי (טיבור), בנה של שרה - נשלחו ישר לתאי הגזים.
רוז ואחיותיה לילי וארז'בט נלקחו לצריף הניסויים הרפואיים האכזריים של יוזף מנגלה. ארז'בט שהייתה אז רק בת 14, נחלשה מאוד במהלך הניסויים - ונשלחה למשרפות. את רוז העבירו הנאצים למחנה העבודה זלצוודל (Salzwedel) שבגרמניה, שם עבדה בבית חרושת לפגזים.
לילי הצליחה לשרוד עד לתום המלחמה, ואז חזרה לאוראדיה, שם פגשה את ארנו, גיסה שנותר אלמן לאחר שבנו טיבי ורעייתו שרה נרצחו. בלב כבד החליטו לילי וארנו להינשא זה לזו. האח אנדור, שגוייס בכפייה על ידי ההונגרים, שרד ואף עלה לישראל, כאן התחתן – אך היגר עם רעייתו לאוסטרליה, וחי ליד ארנו ולילי וילדיהם.
גם ארמין שגויס בכפייה על ידי ההונגרים, ניצל, אך הרוסים היו משוכנעים כי הוא גרמני ולכן שלחו אותו לסיביר לשנתיים, שם פגש את אילונה ונישא לה. ב-1961 הצליחו השניים לצאת את מסך הברזל, נטולי כל, וקבעו את ביתם בבוסטון.
"הרגשתי מהקהילה היהודית קור"
במאי 1945 שחררו האמריקנים את מחנה זלצוודל שבו שהתה רוז. זמן קצר לאחר מכן היא הכירה את סמל ג'ון גרובס, מגדוד הסיור של הארמייה השמינית, שעבד במחנות העקורים באזור, מטעם הצבא הבריטי. למרות שהצעירה הנאה גדלה בבית חרדי, ואילו סרג'נט גרובס גדל במשפחה נוצרית - האהבה פרחה.
במאי 1946 השניים התחתנו בהאנובר שבגרמניה, אחר כך הפליגו ללונדון, ומהר מאוד הפכו הורים לשני ילדים - רוזמרי וסטיבן. בארכיון אתר "The British Library" נמצא קטע מוקלט של רוז משנת 1989, במסגרת תיעוד סיפוריהם של שורדי שואה. רוז סיפרה למראיינת כי למרות שדאגה למול את בנה, החיבור שלה ושל ילדיה לקהילה היהודית היה מוגבל.
"קיבלתי החלטה שלעולם לא ארצה שילדיי ייסבלו, ואתן להם לבחור בעצמם", אמרה אז. "לא יכולתי לחוש מעורבות עם הקהילה היהודית. הרגשתי מהם קור, הרגשתי שהם לא חשים את היהדות שלי והם לא חשים את הצער שלי. זה היה קשה. מאוד קשה".
הגרמנים דרשו הוכחת יהדות
אם לא היה די בניתוק מהקהילה היהודית ומהשורשים, גם מצבו הבריאותי של בעלה הידרדר, בעקבות מחלת השחפת שבה לקה במהלך שירותו הצבאי - והוא שוחרר. רוז העידה כי הסיבה היחידה לשחרורו מהסנטוריום שבו שהה כשנתיים, היה מצבה הנפשי המתערער והולך, עד שנזקקה לעזרה.
ג'ון עבד בעבודה משרדית במשרה חלקית, ורוז נדדה אף היא בין עבודות מזדמנות - במפעל, בחנות ממתקים ובמלצרות. מהר מאוד הבינה שכדי לשרוד מבחינה כלכלית, היא מוכרחה לקבל קצבת פיצויים מהגרמנים, אלא שהדבר הצריך הוכחה כי היא יהודייה שסבלה מהנאצים.
"כתבתי לאחותי שחיה אז ברומניה", סיפרה רוז. "הבאתי עדים ובהם רב שהכיר את הוריי. זה היה הרסני. תוחקרתי כמו פושעת, ככה הרגשתי. זה היה 'עונש נוסף'. זה היה מאוד מטריד. זה קרע אותי למאה חתיכות. הסיוטים והזכרונות חזרו".
11 צפייה בגלריה
האחים לבית גליק, לפני השואה. משמאל לימין: ארז'בט (נרצחה באושוויץ), רוזי, אנדור, לילי, ארמן, שרה (נספתה באושוויץ עם בנה) ובעלה ארנו, שנישא לאחר המלחמה ללילי
(באדיבות המשפחה)
בהקלטה מספרת רוז, בבכי, על העלבון שחשה באותה תקופה, כאשר נציג מרשויות הרווחה הגיע בעקבות דיווחים על צרחות. הוא הביע חשש כי האם מכה את ילדיה, למרות שזו הכחישה את הדברים בתוקף, והסבירה שוב ושוב כי היא אוהבת את ילדיה ואת בעלה. "אהבתי אותו", מספרת רוז בהקלטה, "אבל הנישואים מבחינתי נגמרו".
ממרום 75 שנותיה מדברת הבת רוזמרי בסלחנות, אפילו בהבנה, על העובדה שהוריה לא ממש הסתדרו - וגם לא היו מסוגלים לגדל את ילדיהם. "אמא הייתה אישה אינטליגנטית ביותר, שניהלה בוטיק מתנות מצליח בלונדון עד שיצאה לפנסיה מוקדמת ב-1972. לצערי, הנישואים של ההורים שלי לא שרדו. הם גרו בנפרד, וב-1992 אבי מת מהתקף לב. למעשה, מי שגידלה אותי ואת אחי היא סבתא - אמא פשוט לא היתה מסוגלת לטפל בנו".
ידעתם על מה שהיא עברה בשואה?
"תמיד ידענו וזה תמיד היה 'שם'. כילדה אני זוכרת את אמא שלי סובלת מחלומות בלהה. לפעמים היא הייתה מתעוררת בהיסטריה אחרי שחלמה כיצד היא רואה באושוויץ ערימות של גופות".
הפליטים ששינו אותה
באופן מפתיע, מה שעזר לרוז להיחלץ מהמשבר הנפשי העמוק שבו שקעה באותן שנים, הוא "המרד ההונגרי" של 1956. באותה שנה החלה מרידה עממית של אזרחים הונגרים נגד אחיזת החנק מצד ברית המועצות. הצבא האדום דיכא את המרד באלימות, וכ-250 אלף הונגרים ברחו מהמדינה. חלקם הגיעו לבריטניה, שם הוקם עבורם מחנה פליטים לא רחוק מהבית שבו גרה רוז. היא מיהרה למקום והציעה את שירותיה כמתרגמת.
"זה שינה אותה", מספרת רוזמרי, "היא שוב הייתה בין בני עמה. אמנם אלה לא היו יהודים, אבל היא פגשה חברים ולא הרגישה כל כך בודדה. היא החלה לנסוע בעולם".
רוז נסעה לאוסטרליה, שם ביקרה את אחיה. בהמשך ביקרה רוז מספר פעמים בישראל, ואיתרה מספר בני דודים. לרוזמרי, שמתגוררת בקנט שבדרום-מזרח אנגליה, יש שלוש בנות ושלושה נכדים. לפני מספר שנים החליטה לעשות בדיקת די-אן-איי כדי להכיר טוב יותר את עברה. הבדיקה אישרה שהיא 50% יהודייה-אירופית.
11 צפייה בגלריה
"אמא הייתה מתעוררת בהיסטריה אחרי שחלמה כיצד היא רואה באושוויץ ערימות של גופות". רוזמרי עם אמה, רוזי
(באדיבות המשפחה)
כשהיא נשאלת האם היא חשה קשר ליהדות, רוזמרי משיבה בדיפלומטיות: "למרות שלא חונכתי על פי עקרונות האמונה היהודית או הנוצרית, אני מכבדת את השורשים שלי".
"אם לא הקורונה, היא הייתה איתנו"
בשנים האחרונות הידרדר מצבה הבריאותי של רוז. היא כבר לא הייתה מסוגלת לעמוד או ללכת וגם סבלה מדמנציה. בשנת 2019 עברה לבית אבות, לא הרחק מבתה. "אם לא הקורונה היא עוד הייתה איתנו", אומרת רוזמרי בצער. "למרות שנדבקה בנגיף והצליחה להחלים, אמא הפסיקה לאכול וסירבה לקחת תרופות. לא יכולנו לבקר אותה בגלל מגבלות המגפה, ולמעשה לא יכולנו לעשות כלום".
בשנה שעברה, במהלך חול המועד פסח, הלכה רוז-רייזל לעולמה והיא בת 96. בני המשפחה זכרו כי ב-2006 רכשה חלקת קבר בבית העלמין הישן של מודיעין, וגם ביקשה מילדיה להיקבר על פי כללי ההלכה היהודית. אבל השמיים בישראל היו סגורים בגלל המגפה, ובני המשפחה התקשרו לבני הדודים, מגדה ונתן רותם, שיצרו קשר עם הרב פרבר. "בכל שנה מגיעות כ-8,000 פניות למוקד הסיוע של 'עתים'", הוא אומר, "אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהתקבלה פנייה מהסוג הזה, של שורדת שואה, ממשפחה חסידית, שעברה את התופת של אושוויץ.
"היא אמנם לא דיברה על עברה היהודי, אבל מעולם לא שכחה מאיפה באה - וחלומה היה להיקבר בישראל. זה היה בשיא הקורונה, אבל לא ויתרנו. לאחר מאמצים רבים הצלחנו להביא את גופתה למנוחה אחרונה בישראל, כשבני המשפחה צופים ב'זום'. מאוד התרגשנו כשהצלחנו לסייע לה להגשים את משאלתה האחרונה - להיקבר בישראל".
כעת מצפה רוזמרי לבקר בישראל "בהקדם", כדבריה. "בקיץ הקרוב בני הדודים שלנו בישראל עושים חתונה לילד, ואנחנו מקווים שהמגבלות יוסרו ונוכל לחגוג איתם וגם להגיע לבית העלמין, אל מקום מנוחתה האחרונה של רוז".
11 צפייה בגלריה
הרב שאול פרבר, בהלווייתה של רוז ששודרה ב"זום" למשפחתה בבריטניה, בזמן סגרי הקורונה
(עתים)
