כיהודי אוסטרלי, הדבר האחרון שאני מצפה מהקהילה הבינלאומית הוא סימפטיה כלפי ישראל. בזמן שלישראל יש תומכים רבים במערב, קשה מאוד להתעלם מההטיה האנטי-ישראלית בתקשורת הבינלאומית לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן, אחרי הטבח של 7 באוקטובר, נדהמתי לראות את גלי האהדה כלפי ישראל והיהודים בעולם כולו. מחזות הזוועה של חמאס ורצח האזרחים היממו את העולם.
תמונות האימה, הרצח והברוטאליות של חמאס, נתנו לצד הישראלי כלי שהוא מעולם לא רצה בקרב על הנרטיב. הלוגיקה היא פשוטה: אם רק נראה לעולם את הזוועות, מה הם עשו לסבתות ולתינוקות, כולם יבינו שחייבים לבער את חמאס. חלקנו אף העזו להאמין, שאחרי שהרוע של חמאס נחשף במלואו, דעת הקהל העולמית סוף-סוף תיטה לטובת ישראל.
אבל ככל שהתגברו התקיפות על רצועת עזה, ומספר ההרוגים הפלסטינים עלה לאלפים, התקוות שלנו התרסקו. פעם נוספת, נאלצנו לראות עולם שמוכן בקלות לקבל את הנרטיב של ישראל כתוקפנית ומדכאת.
יש סיסמה באנגלית שמתארת היטב את העיסוק האינטנסיבי בסבל הפלסטיני: If it bleeds, it leads. עבור חלק מהעיתונאים, העובדה שקוראים נמשכים לסיפורים מזעזעים, מצדיקה את האובססיה שלהם לגבי מותם של פלסטינים. הטיעון הוא שהם אלה שסובלים הכי הרבה מהקונפליקט, וחדרי חדשות רואים בהם כותרות "קלות" בדרך לעניין ולליבם של הקוראים.
אבל כל זה יכול להסביר רק חלק מהסיפור. כפי שכתב בעבר מתי פרידמן, הכתב לשעבר בירושלים של סוכנות הידיעות AP: "האמונה שבמידה מסוימת, היהודים של ישראל הם סימבול לחוליים של העולם, הפכה לדעה קדומה מקובלת ומעין 'מבחן כניסה' עבור עיתונאים שבאים לסקר את האזור. כתבים רבים מחויבים לנרטיב שישראל היא המדכאת והפלסטינים הם קורבנות פסיביים".
הכחשת האירועים – כמו הכחשת שואה
זה לא אמור להפתיע סטודנטים להיסטוריה יהודית. במשך דורות, חברות מערביות שידרו שאין לתת אמון ביהודים ושכל רוע בעולם קשור בסופו של דבר אליהם. הרעיון הזה נטוע ב-DNA המערבי, ורואים את זה פעם אחר פעם כאשר הם "בולעים" בקלות האשמות נגד ישראל על פשעי מלחמה. אין דוגמה טובה יותר מאשר התגובה הבינלאומית לסיפור של הפיצוץ בבית החולים בעזה. שר הבריאות העזתי, שנשלט על ידי חמאס, אמר לכתבים שישראל הפציצה את בית החולים והרגה מאות פלסטינים, וכלי התקשורת בעולם פשוט לקחו ופרסמו את הגרסה הזאת, בלי שום בדיקה או סייגים. זה לא קרה רק מפני שכתבים מאמינים לחמאס, אלא כי הם מאמצים בקלות שקרים נגד ישראל והיהודים, וכך גם קוראים רבים.
2 צפייה בגלריה
זירת פגיעת הרקטה בבית החולים בעזה. מאמצים בקלות שקרים נגד ישראל והיהודים
(צילום: AP / Abed Khaled)
בינתיים, בעוד העולם מקבל בלי שום הוכחות את ההאשמה נגד צה"ל בכך שהפציץ לכאורה את בית החולים, ישראל בעצמה ניצבת מול ספקנות הולכת וגוברת לגבי הפשעים שחמאס ביצע נגד אזרחים. הספקנות הזאת הכריחה את ישראל לכנס אירוע מדיה גלובלי שבו הציגה לכתבים סרטונים של הטבח ב-7 באוקטובר – תיעודים שנלקחו ממצלמות הגוף של המחבלים עצמם. התיעודים כללו חומרים קשים ביותר לצפייה, ודובר מטעם הממשלה אמר שישראל לא רצתה לפרסם אותם, אך היא הרגישה מחויבת לעשות זאת נוכח תופעה של הכחשת האירועים, בדומה לנרטיב של הכחשת השואה.
בעוד ישראל ויהדות התפוצות חולקות את הכאב על סיפורי האימה של 7 באוקטובר, ומקוות שהעולם כולו ישתכנע שהצדק נמצא בצד שלנו, אנחנו חייבים לקבל את האמת המרה. הקרב על הנרטיב הוא לא לגבי האמת, והוא מעולם לא היה. לאלה שקיבלו בשמחה את הידיעה שישראל הפציצה כביכול בית חולים לא אכפת מהאמת. גם לא לכתבים שדורשים "הוכחות" שחמאס ערף ראשי תינוקות. אף סרטון, אף תיעוד ואף הודאה של אנשי חמאס לא תשכנע אותם אחרת.
ג'וש פלדמןצילום: באדיבות המצולםכל זה לא אומר שאין לישראל חברים מעבר לים, ויש לה תומכים רבים במערב. אוסטרליה למשל, שם אני מתגורר, מחזיקה במדיניות א-מפלגתית של תמיכה בישראל, ויש גם סנטימנט כללי של אהדה בקרב הציבור שאינו מעורב רגשית או דתית בסכסוך במזרח התיכון וקורא רק את הכותרות בתקשורת. למרות גלי האנטישמיות בעולם מאז המתקפה, אוסטרליה נותרת מקום בטוח יהודים, אולי אחד המקומות הבטוחים בעולם.
בעוד הקרב על הנרטיב נמשך במקביל לתקיפות בעזה, אסור לנו להשלות את עצמנו שאפשר לשכנע את העולם לתמוך בישראל. אלה שתמכו לאורך השנים בישראל ימשיכו לעשות זאת, אבל זאת מלחמה שישראל לא יכולה לנצח בה. במשך זמן רב מדי הנטייה של חלק גדול בעולם היא להאשים את היהודים בכל מה שמקולקל, ושום דבר שנעשה לא ישנה את זה.
