ביום ראשון בבוקר, 24 שעות אחרי הזוועה בעוטף עזה, בשעה שעם ישראל עוד לא התחיל לעכל את ממדי האסון שלתוכו הוכנסנו כולנו, קיבלתי טלפון ממכר באלעד. "תגידי, יש איזה התנדבויות? יש פה אנשים שרוצים לעזור ולא יודעים איך". קישורים להתארגנויות שכבר החלו לצוץ בכל רחבי הארץ הועברו בקבוצות השונות. נשים חרדיות החלו "להעמיד סירים", הגברים הלכו להעמיס את האוכל והתרומות והלכו לתרום דם.
אפשר להגיד שהציבור החרדי בישראל נמצא בימים אלה על סף פרשת דרכים. במזלג שלפניו יש שתי אופציות. אופציה אחת מובילה לתהליך השתלבות בלתי נמנע. תהליך שיבוא לידי ביטוי במספר היבטים – תעסוקתי, חינוכי וגם צבאי. במסגרת התהליך הזה החלה לצוץ בקבוצות החרדיות מודעה הקוראת לגברים חרדים בני 26 ומעלה להתגייס. לעבור תהליך חיול מהיר ולשרת כתומכי לחימה, במתן סיוע רפואי, לוגיסטי ועוד. הגיל אינו מקרי, זהו גיל שמבחינת רוב החרדים אפשר לשרת בצבא ללא חשש מעזיבת הדת או החרדיות. מיד לאחר מכן קיבלתי בקשה מתוכנית "הדסים" – מסגרת של אזרחיות עובדות צה"ל שבה 200 נשים חרדיות עובדות בתפקידי מחשוב רגישים במודיעין ובחיל האוויר. היה מי שביקש לדאוג להן לארוחות ערב, כי הן בתשע בערב עוד לא זזות מהמסכים וממשיכות בתפקידן הרגיש והחשוב אל תוך הלילה.
בימים אחרים, התוכנית זוכה להתקפות תדיר וסדיר מצד ביטאוני המפלגות החרדיות, בוודאי על ידי הזרמים הקיצוניים. הפעם, התגובות שקיבלתי על השיתוף מחרדים היו המילים כמו "מרגש" ו"איזה יופי". משהו אחר נישא באוויר, וכל מילואימניק חרדי שנשלח לחזית נישא על גלי הערצה שכונתית. כן, אותה השכונה שבעבר נמנע מלהסתובב בה במדים.
בינתיים על הגדר נמצאים הרוב. הרוב הלא-דומם אבל "הממושמע", זה שקרוע בין מפעלי השליחות והסיוע שהחרדים יודעים לעשות בצורה מדהימה, ובין הסתגרות בד' האמות של הקהילה החרדית. ציבור שנע בין מאמץ להריץ ספרי תהילים ולקיים "טקסי חיזוק" שבהם הסיוע למאמץ המלחמתי מתורגם להשלכת בגדים "לא צנועים" וניתוץ מכשירים חכמים, ובין חסידים מהקהילות הכי שמרניות שלקחו את המעדרים והלכו לחפור קברים למתים, ואלה שקשרו ציציות בגופייה צה"לית תקנית עבור החיים.
הניתוק ממסך את הזעקות והאזעקות
הצד השני של המזלג, הצד המתבדל, מזהה את התהליך וחרד ממנו מאוד. אותו צד דאג להחזיר ומהר את בחורי הישיבות והילדים אל ספסלי מסגרות החינוך, הרחק מהשפעות הרחוב החרדי. אנשים מתוכו אף דואגים לצייד את אותם בחורי ישיבות במשלוחי מזון ועוגות משל היו חיילים, כדי שחלילה וחס לא יורגש ולו לרגע אחד שאולי יש כאן בכל זאת הבדל כלשהו. ושם, אולי, ייתכן שדרושה חשיבה מחודשת בסוגיה. שם, במחוזות המסתגרים האלה, דבר לא השתנה. קהילה כמנהגה נוהגת. הניתוק ממסך את הכול – גם את האזעקות והזעקות.
חרדים תופרים ציציות לבגדים צה"ליים
מושב החורף של הכנסת היה מיועד לעסוק כולו בנושא גיוס בני הישיבות. אני מניחה שקולות שהתרגלנו לשמוע כמו "לא צריך אותם" או "למה לא צבא מקצועי קטן וחכם?" כבר ייגנזו אל בין דפי ההיסטוריה לנוכח המתחולל כעת. אבל הסוגיה תמשיך להיות על השולחן, ואולי לנוכח המאורעות הקשים שחווינו ועוד אלה שנכונו לנו בתקופה הקרובה, היא תהדהד ביתר שאת. גם אצל הציבור הישראלי הרחב, אבל גם וביתר שאת בתוככי הציבור החרדי פנימה, שהשאלות על "מלחמת מצווה" בואכה "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" כבר צפו ועלו בו, והן כאן כדי להישאר. לא אצל המנותקים, אולי גם לא אצל הממושמעים, אבל אצל הגרעין הביקורתי והחושב השאלות ימשיכו להדהד. בפרט אצל מי שכבר החל את צעדי ההשתלבות בחברה הישראלית בצורה כזו או אחרת.
כל ריפוי של החברה הישראלית לא יכול לפסוח על השאלה הזו. לצערי אני צופה שגם כעת, אחרי הכול, יהיו מי שינסו לדחות את הטיפול בנושא ולהמשיך לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה הלאה כפי שעשינו כבר עשורים רבים. תצטרך לצאת מתוכנו אמירה ברורה שלא עוד. כי את הריפוי אנחנו חייבים למתים אבל גם, ואולי בעיקר, לחיים. חברה מאוחדת ומשגשגת היא כבר לא שאלה של חזונות נבואיים ופנטזיות; היא שאלה פשוטה של הישרדות במרחב העוין הזה. ועל זה, גם כן, נצטרך להילחם.
