קסמן של תבניות ספרותיות
אני שמחה לחלוק איתכן סוד קטן ומועיל בלימוד אגדות חז"ל: בכל פעם שאת נתקלת באגדה תלמודית, חפשי את התבנית שלה באגדה מקראית. ניסיוני מלמד אותי שכל אגדה תלמודית קשורה בשורשים, במבנה ובתוכן שלה לסיפור מקראי: לפעמים היא חוזרת עליו ולרוב היא מגיבה אליו, "משחקת" איתו, באירוניה, בביקורת עצמית או בכאב.
זה לא שחכמי התלמוד ישבו בישיבת מערכת, והגיעו להחלטה שכל אגדה שהם יוצרים חייבת להיקשר בשורשיה לאחד מסיפורי המקרא. הם לא בהכרח היו מודעים לכך, אבל הספרייה שלהם הייתה מצומצמת מאוד. רובם הכירו רק את התנ"ך, ואותו הם הכירו בעל-פה. הם הכירו גם אגדות מהתרבויות שסביבם, אבל התנ"ך היה ה-ספר. כיוון שהם ידעו את התנ"ך בעל-פה, הם לא היו יכולים להתנתק ממנו. הוא היה אבן השתייה של החשיבה והיצירה הספרותית שלהם.
לימוד בעל-פה – לא מה שחשבנו
בכל פתיחת שנת לימודים ב"סוגיות חיים", או בכל קורס אחר בתלמוד, אני מבקשת מהסטודנטיות ללמוד בחברותא, בעל-פה, את המשנה הפותחת של הסוגיה. בהתחלה זה נראה מוזר וגם קצת מאיים ("אני לא טובה בזה", "יש לי זיכרון גרוע", "אמאל'ה, מה החברותא שלי תחשוב עליי?") – אבל הלימוד הזה יקר מפז ויש לו לפחות שני יתרונות שלא יושגו בצורת לימוד אחרת.
היתרון האחד, הוא שבדרך הזו הלומדות מתחילות באמת להבין את החוויה הלמדנית של חז"ל, חוויה שלפיה הטקסט בוחר אותך ולא רק את בוחרת אותו. בעידן הספרים (והאינטרנט) אני חווה את עצמי כמי ששולטת על הידע שלי. אני בוחרת איך ומתי לקרוא משהו, אני בוחרת איך לצבור ידע (זו כמובן אשליה שחברות הפרסום מתעשרות ממנה, אבל זו החוויה שלי כלומדת).
לעומת זאת, בעולם של לימוד בעל-פה, הטקסט כבר חי בתוכנו, והוא קופץ לתודעה באופן אינטואיטיבי ובלי שליטה. לפעמים הטקסט בוחר אותי; אני מבשלת במטבח, ופתאום שורה מהמשנה מתיישבת לי באמצע התודעה ופרשנות חדשה נולדת. תורה שבעל-פה מנהלת מערכת יחסים עשירה עם הלא-מודע, והחיים הרוחניים שלנו מתעשרים מהלימוד בעל-פה.
כשהמורה לתורה הכריחה אותנו ללמוד בבית בעל-פה את "שירת הים", ולמחרת בחנה אותנו מול הכיתה, היא החמיצה את היתרון השני, היקר מפז, של הלימוד בעל-פה החז"לי: את לא לומדת בעל-פה לבד. זו אינטראקציה אינטימית בין שתיים, שהרי בעולמם של חז"ל חכם אחד ידע את הטקסט, והחכם השני עדיין לא. הגוף האנושי היה הספר, והלימוד נעשה מגוף לגוף. הלימוד הזה כרך מבוכה, שמחה, סקרנות, יצירתיות ואחריות תרבותית.
חברותיי למקצוע, דִרשו מהתלמידות והתלמידים שלכן ללמוד טקסטים בעל-פה – אבל לא בבית, אלא בזמן השיעור ובזוגות. אחת מחזיקה ספר ומלמדת, והשנייה לומדת. אחר כך מתחלפות (וכבר אין צורך בספר, כי אחת כבר יודעת בעל-פה). לימוד בעל-פה צריך להיעשות תוך כדי תנועה והליכה, כיוון שהגוף זוכר. נסו ותראו נפלאות.
נשים וגברים, אתונות וחמורים
למה אני משתפת אתכן בעניין התבניות המקראיות המשוקעות באגדות תלמודיות? גם בגלל אגדה תלמודית מטורפת על גבר, אישה, אתון וכשפים (סנהדרין סז ע"ב, בתרגום מארמית לעברית): "ינאי הגיע לאכסניה. אמר להם: 'השקו אותי מים', הביאו לו משקה. ראה ינאי ששפתיה (של המארחת) לוחשות. שפך מעט מן המשקה והפך המשקה לעקרבים. אמר להם ינאי: אני שתיתי שלכם, שתו אתם משלי. השקה אותה והפכה לחמור. רכב עליה ונכנס לשוק. באה חברתה והתירה לה את הכישוף, וראו כולם שינאי רוכב על אישה בשוק".
המכשפות, נשים העוסקות ברקיחת כישופים מרפאים וכתיבת קמעות, הן אחת החבורות שמציעות אלטרנטיבה לעולם הרוחני של החכמים – לכן החכמים תופסים אותן כמאיימות. לינאי יש גרסאות שקוראות 'רבי ינאי', כשמו של החכם הארץ-ישראלי החשוב, ויש הרוצים לשנמך את מעמדו של גיבור האגדה המביך, ועל כן קוראים לו ינאי בלבד, והופכים אותו לדמות לא רבנית.
כך או אחרת, ינאי מתארח ודורש מהמארחים להשקות אותו במים. אולי בשל הסגנון חסר הנימוס ואולי בגלל הרצון לאתגר את האורח מהמעמד המתחרה, מגישה לו המארחת משקה בעל מראה עכור, ובאותו זמן היא לוחשת מילים. לא צריך להיות גאון כדי להניח שלא כדאי לשתות מהמים האלה, ואכן ינאי, שכבר בשלב זה מתגלה כמבין בעולמות הכישוף, עורך את מבחן המשקה המכושף – הוא שופך מעט מהמשקה על הקרקע, והמשקה הופך לעקרבים.
את שפיכת המים ובוודאי את העקרבים, ראו כל הנוכחים והנוכחות, ובכל זאת האגדה ממשיכה בתיאור התמים, המטופש אפילו, של הדמויות. רבי ינאי – האורח, נזכיר – מציע למארחת שלו משקה: "אני שתיתי את שלכם, שתו אתם את שלי". המארחת מוצגת כפתיה שלא מבינה את הבור שהיא נופלת אליו. ינאי משקה אותה במים, והופך אותה לאתון (בלשון חז"ל השמות חמורה ואתון משמשים בערבוביה).
הטיפשות עוברת צד
אלא שכאן מתגלה הפתי האמיתי של הסיפור, והוא רבי ינאי. לכאורה לפנינו גרסה מוגזמת של הסיפור הפורימי (המוגזם כשלעצמו) על המן המוליך את מרדכי על הסוס. ינאי היהיר, חכם לא זהיר, יוצא לשוק כשהוא רכוב על גבה של מכשפה-אתון. אופס, ינאי לא לקח בחשבון את אחוות האחיות של המכשפות.
בניגוד לתחרות שהיא החמצן של הלמדנות הבית-מדרשית, המכשפות מפגינות אחוות אחיות. אחת המכשפות רואה את המחזה הגרוטסקי, ובהרף כישוף קצר היא הופכת את התמונה, חושפת ומגחיכה את רבי ינאי, וכולם רואים אותו רכוב על גב אישה בלב השוק.
כך חולפת תהילתו של רבי ינאי, ותמונת האגדה מתהפכת. הטיפשות עוברת צד – והיא כבר לא ניצבת ליד המכשפה. חכמים, אל תתעסקו עם מכשפות.
האגדה על רבי ינאי, המכשפה והאתון רוכבת על האגדה על אודות בלעם והאתון מפרשת השבוע. ההבנה של היחס בין האגדות, מסייעת להעמיק את ההבנה במגמת האגדה על רבי ינאי, וגם בפרשנות החז"לית לפרשת השבוע. הביקורת על רבי ינאי מתגברת, שהרי הוא דומה לבלעם הרשע. והמכשפה? היא אתונו של בלעם.
אגדות מגדריות
בשתי האגדות הגברים הם מכשפים וגם "עפים על עצמם". הם בטוחים שהם נמצאים על גג העולם, או לפחות על גב האתון. שתי האגדות נותנות כוח למעמד הנשי המוחלש. כן, עוד אלפי שנים גברים ימשיכו לרכוב על גבן של נשים, ולראות בהן אתונות נבערות מדעת. הם ימשיכו להכות אותנו במקום להקשיב לנו. למשל, רק במאה ה-20 הם יסכימו להבין שיש לנשים מספיק דעת כדי לבחור ולהיבחר לשלטון (ועדיין, גם במדינת ישראל, יש מפלגות שמסרבות להפסיק לרכוב על גבן של הבוחרות).
הקריאה המגדרית מציעה פשר לדרשה חז"לית נועזת (ויש לומר – גסה), שלפיה אתונו של בלעם קובלת בפניו על כך שהיא נאלצת לספק לו שירותי מין (סנהדרין קה): "ולא עוד אלא שאני עושה לך מעשה אישות בלילה..."
האתון מסמלת את הנשים החכמות והמנוצלות, שהידע המקצועי שלהן נלעג והן מוכות ביום ונאנסות בלילה. ובלעם הוא נציג הפטריארכיה: יש לו הרבה כוח ומעט מאוד תבונה. ההיבריס, הבחירה להתנשא על האתון, היא האסון שלו. תמונה זו הופכת ברורה כשסיפור בלעם וסיפור רבי ינאי נשזרים יחד.
אנחנו רוכבים על הנשים, אומרים החכמים – אבל אנחנו יודעים שברגע שזה יתאפשר הנשים יפתחו את פיהן, ומעשי האיוולת והרשע ייחשפו לאור השמש.
חברות וחברים, זה קורה עכשיו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על אלימות הורית, ואלעד ביקש לקשור את דבריי לסוגיית ההפלות: "אלימות של הורים לילדיהם זה ממש רע. גם הפלה שזה בעצם רצח עובר זה סוג של אלימות, פשוט העובר לא יכול לדבר אז פחות מקשיבים לו. מה תגידי לגבי זה?"
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerאלעד יקר, אני רוצה להעלות שתי שאלות לגבי טענתך שכל עובר הוא ילד/ה ולכן כל הפלה היא אלימות. האחת – ממתי ילד/ה נהיה ילד/ה? מרגע המפגש בין הזרע לביצית? ואולי קודם (כפי שטוענות מסורות רבות), ולכן גם אוננות של גבר היא רצח, ונאסור בחוק גם אותה? שנית – לשיטתך, לא יכולה להיות שום הצדקה, כולל סכנת חיים לאם, לביצוע הפלה. שיטה זו מעמידה אותך בניגוד למיטב פוסקי ישראל לדורותיהם, שלא רואים בעובר אדם ומעדיפים תמיד את טובת האם (גם אם לא מדובר בסכנת חיים).
שבת שלום!
