11 צפייה בגלריה
הכניסה לביתו של ביאליק באודסה. התגורר עם מניה בקומה השנייה, ככל הנראה
(צילום: עמית שאבי)
"הימים היו אז ימי סערה גדולה באודסה, ימי מרד פוֹטיוֹמקין, והאוויר היה מחושמל מאוד. הרוחות היו סוערות ומדרגת החום הייתה גבוהה, ואולי גם זה גרם להוציאני מן השקט. הייתי כולי נסער ליריות התותחים, לשמועות המנסרות בחלל בכל היום. אי-אפשר היה לשבת אז בשלווה. ועם זה מצאתי לי שעה פנויה בתוך מהומה זו להימצא בחדרי ולעסוק בכתיבה".
(חיים נחמן ביאליק על נסיבות כתיבתה של הפואמה "מגילת האש")
יום שני, 2 במאי 2022. קצת אחרי השעה שש וחצי בערב החריד פיצוץ עז את אודסה. כמה שניות אחר כך החלו פעמוני הכנסיות בכל רחבי העיר לצלצל, מתערבבים בקולם המונוטוני של צופרי האזעקה. ברגע הראשון חשבנו שהדף הפיצוץ הוא שהרעיד את פעמוני הנחושת הכבדים, אבל אז התברר שמערכת ההתרעה מפעילה אותם באופן אוטומטי, למקרה שמישהו מהתושבים לא שמע את הסירנה. הקונצרט הסוריאליסטי הזה היה חסר תועלת, כי עוד לפני שנשמעה האזעקה כבר פגע הטיל הרוסי בבניין מגורים בתוך בסיס צבאי בפאתי העיר וקבר תחת ההריסות נער בן 15. לכוחות ההצלה לא נותר אלא לקבוע את מותו.
- אלוהים – האביר הנבגד שכמעט רצח את אשתו/ רוחמה וייס
יום רביעי, 14 ביוני 1905. על סיפונה של הפוטיומקין, ספינת המערכה של הצי הרוסי בים השחור, פורץ מרד. המלחים משתלטים על האונייה, הורגים את רוב הקצינים וכולאים את הנותרים. הם מניפים על התורן את הדגל האדום ומפליגים אל נמל אודסה, שם מקדמים את פניהם כאלף פועלים בהפגנת תמיכה. הממשלה הרוסית דורשת מהמורדים להיכנע, אחרת תטביע את האונייה, וההפגנה הופכת להתנגשות אלימה בין חיילי הצאר הרוסי למתנגדיו. בשיאו של העימות נורים מתותחי הפוטיומקין שני פגזים לעבר מפקדת הצבא הרוסי באודסה.
11 צפייה בגלריה
פסגה תרבותית באודסה. מימין: לוינסקי, ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, קלוזנר, אחד העם, רבניצקי, לילנבלום וברכיהו
(באדיבות ספריית בית אריאלה, תל אביב)
למרות שאיש לא נפגע, הירי הותיר רושם עז על המשורר, הסופר והמו"ל היהודי הצעיר שהתגורר באותה עת בדירה שכורה ברחוב מָלָאיָה אָרְנָאוּטְסְקָה 9. הוא היה אז בן 32, עדיין לא הוכתר כמשורר הלאומי, אבל כבר נחשב לעילוי בסצנה התרבותית של אודסה היהודית ולחביבם של גדולי רוח כמו אחד העם ומנדלי מוכר ספרים, אף הם תושבי העיר.
בכניסה לבניין שבמרכז אודסה קבוע שלט הנצחה ממתכת בצורת ספר ועליו כתוב: "חיים נחמן ביאליק, 1934-1873, מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, משורר התחיה הלאומית, איש התנועה הציונית. התגורר בבית זה בשנת 1907".
המידע אינו מדויק: ככל הידוע התגורר כאן ביאליק תקופה ארוכה יותר, כנראה בין השנים 1911-1903, ובמהלכה כתב כמה מיצירותיו הקאנוניות ובהן "מגילת האש", השירים "לא ביום ולא בלילה", "יש לי גן", "מנהג חדש בא למדינה", "בין נהר פרת ונהר חידקל", הסיפורים "ספיח" ו"מאחורי הגדר". כאן גם עסק, יחד עם ידידו יהושע חנא רבניצקי, בפרויקט המונומנטלי של "ספר האגדה". האגדה גם מספרת שבבניין הזה, בקומה הרביעית, התגורר רבניצקי עצמו, אבל אין לכך הוכחות.
תיבת דואר שהיא הלצה
שער הברזל בכניסה לבניין נעול באמצעות קודן ואנחנו מחכים שמישהו מהדיירים ייצא או ייכנס. זו שעת מלחמה ותנועת התושבים ברחובות אודסה דלילה, אבל כעבור כמה דקות אנחנו מצליחים להיכנס. מבואה אפלולית מובילה לעבר חצר פנימית רחבת ידיים ויפהפייה. על הקיר תיבות דואר מחלידות מהתקופה הקומוניסטית. על התיבה של דירה מספר 14 נכתב בעברית: "חיים נחמן ביאליק".
בתיבה מספר 14 נכתב בעברית: "חיים נחמן ביאליק". הלצה של חוקר היהדות פרופ' דוד אסף. "ב-2008 רשמתי בטוש 'ביאליק' על אחת התיבות. השמועה אומרת שמדריכי תיירים מספרים לקבוצות שזו אכן תיבת הדואר שלו"
זו לא באמת תיבת הדואר של ביאליק, אלא הלצה של פרופ' דוד אסף, חוקר יהדות מזרח אירופה. "בשנת 2008 ביקרתי בחצר ביאליק, וברוח שטות לקחתי טוש ורשמתי על אחת מתיבות הדואר את השם 'ביאליק'", הוא כותב בבלוג "עונג שבת". "נו, חשבתי לעצמי, מי כבר ייקח את זה ברצינות? האם מישהו יעלה על דעתו שכאן קיבל ביאליק את הדואר? האם היה דוור רוסי בראשית המאה ה-20 שידע לקרוא עברית? איכשהו הכתובת לא דהתה והיא עדיין ברורה ומאירה כביום כתיבתה. השמועה אומרת שמדריכי תיירים מספרים לקבוצות מבקרים שזו אכן תיבת הדואר של ביאליק..."
במרכז החצר הפנימית צייר מישהו בגיר על הרצפה לב עם חץ ולידו הכתובת "טניה, אני אוהב אותך". הציור הזה חדש יחסית, ואין שום קשר בין אותה טניה אלמונית לבין מניה, רעייתו של ביאליק.
מכל צדדיה של החצר דלתות עתיקות ומסוגננות – וכולן נעולות. ככל הידוע, ביאליק ומניה התגוררו בקומה השנייה, מעל הסככה שבאחת מפינותיה של החצר. אבל איך מגיעים לשם? בסוף, אחרי כמה ניסיונות של המלווה המקומי שלנו, ולנטין, ושל דימה הנהג, אנחנו מצליחים לפתוח את הדלת הרלוונטית.
אם תיבות הדואר הן שריד מהתקופה הקומוניסטית, חדר המדרגות נראה כאילו הזמן בו קפא מלכת מאז ימיו של הדייר ביאליק: מעקה העץ עם פיתוחי המתכת, עיטורי הגבס על התקרה הגבוהה, הקירות הצבועים תכלת והחלונות הגבוהים. אנחנו מטפסים במדרגות – כמובן שאין מעלית – ודופקים על דלת הדירה שבה התגורר כנראה המשורר הלאומי. אין קול ואין עונה. מצלצלים בפעמון. אין תשובה. אולי הדיירים עזבו בגלל המלחמה.
ממשיכים לקומה הרביעית, שבה לפי השמועות התגורר רבניצקי, ההוא מ"ספר האגדה". אישה מבוגרת פותחת את הדלת. היא קוראת לבן שלה, בחור בשנות ה-20 לחייו עם ציור של גולגולת על החולצה. לא, אין לו מושג מיהו רבניצקי, אבל הוא יודע שביאליק אכן התגורר בבניין הזה – בכניסה אחרת ובקומה הראשונה. איזו כניסה? איזו דירה? הוא לא יודע. לכו תמצאו עכשיו.
מאוחר יותר יתברר שהיינו במקום הנכון. "ביאליק התגורר כאן", יצביע על התמונה ההיסטוריון ד"ר יואל רפל, מומחה ליהדות מזרח אירופה וחוקר בכיר במכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן. עד פרוץ הקורונה, בין שלל עיסוקיו הוא הדריך מסעות בעקבות יהודי אוקראינה, וכבר ביקר בבית הזה עם קבוצות מטיילים לא פחות מ-35 פעם. "קיבלתי מאחד השכנים את קוד הכניסה לבניין ומאז הוא שמור אצלי בטלפון כ'קוד ביאליק', כך שאני יכול להיכנס בקלות", הוא מספר כשאנחנו יושבים בסלון ביתו בגבעת שמואל העמוס בכ-6,000 ספרים, מהם יותר ממאה העוסקים באוקראינה. חבל שלא ידענו קודם.
היפהפייה הדרומית והירוקה
"עיר חביבה, עיר עליזה, עיר 'גנבית' הייתה העיר. אודסה לא התעמקה בשום דבר, אבל הודות לכך גם לא 'חיטטה'. היא לא ידעה מסורת, הודות לכך לא חששה מפני צורות חדשות של חיים ופעילות. היא הכניסה בנו יותר טמפרמנט ופחות תאוות; יותר ציניות אבל פחות מרירות. אילו שאלוני, לא מסכים הייתי בשום פנים להיוולד בעיר אחרת".
(זאב ז'בוטינסקי, "אודסה שלי")
שלא כמו ביאליק, שנולד בצפון-מערב אוקראינה והגיע לאודסה בשלב מאוחר יותר של חייו, ז'בוטינסקי נולד כאן. את הבניין שבו התגורר מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית קשה לפספס. על הקיר החיצוני של הבית ברחוב Bazarnaya 33 מתנוסס ציור קיר ענק של ז'בוטינסקי בצעירותו, מחזיק בידו ספר שבתוכו חלון הבית ועליו המילה "ציון" בעברית.
11 צפייה בגלריה
זאב ז'בוטינסקי הצעיר, על קיר בית הולדתו. האמנית לסיה ורביה, שציירה אותו, מגייסת היום בניו-יורק תרומות לחברים באוקראינה
(צילום: עמית שאבי)
זהו חלק מסדרת ציורי הקיר של האמנית והמוזיקאית הצעירה לסיה ורבה, שגדלה באודסה. היא ציירה אותו לפני כשנה במסגרת הפרויקט האוקראיני-ישראלי "אמנות מדברת היסטוריה". "המטרה הייתה להצביע על אנשי מפתח בהיסטוריה של מדינת ישראל שעלו מאוקראינה ולהציג את ציוריהם במקומות שבהם נולדו וגדלו", סיפרה בראיון לאתר "מומנט". "הייתי צריכה לשנות את הסקיצה כך שתתאים בצורה הרמונית לחלון הבית שבו התגורר. כעת החלון הוא חלק מהתערוכה. האורות דולקים שם בערבים והדיירים שגרים בו הפכו לדמויות חדשות, כך שציור הקיר שלי חי".
לסיה חיה כיום בניו-יורק, אבל אחותה ואחייניה נותרו באוקראינה. "אני שומרת איתם על קשר ומתפללת למענם כל יום", סיפרה. "אני עוזרת ותומכת באוקראינה ככל יכולתי. משתתפת באירועי צדקה, קונצרטים ותערוכות. אירגנתי עכשיו אוסף כרזות למכירה של אמנים אוקראינים שצוירו במהלך המלחמה כדי לתמוך בהם כספית".
אנחנו עומדים למרגלות הקיר עם דמותו של ז'בוטינסקי ותוהים האם תושבי השכונה יודעים מי האיש בציור. "בוודאי", אומר גבר בגיל העמידה שחולף במקום, "זה ולדימיר ז'בוטינסקי והוא היה סופר ומשורר יהודי מפורסם". קוראים לו סרגיי טרטצ'וק והוא אינו יהודי, אבל יודע הכול על תולדות יהודי עירו. ואז הוא מפתיע אותנו שוב: "בואו, אני אראה לכם גם את הבית שבו גר ראש העירייה הראשון של תל אביב".
אנחנו באים. באותו בלוק, ממש מעבר לפינה, שלט ועליו תחריט של מפת מדינת ישראל עם נקודה המסמנת את מקומה של תל אביב. "בבית זה התגורר בין השנים 1905-1897 הפעיל הציוני מאיר דיזנגוף, לעתיד ראש העיר של תל אביב".
"אני שכן, גר לא רחוק מכאן", מספר סרגיי. "מתגוררת פה משפחה יהודית, אבל הם עזבו כשפרצה המלחמה ונמצאים עכשיו ברומניה". אנחנו מבקשים מאחת הדיירות שתאפשר לנו להיכנס לבניין, אבל היא מסרבת: "יש מלחמה עכשיו וזה מסוכן, אני לא יודעת מי אתם".
ד"ר יואל רפל: "אודסה היא עיר חדשה יחסית, שהייתה בינלאומית. זו אגב הסיבה שז'בוטינסקי ידע הרבה שפות. חסידים כמעט לא הגיעו אליה, כי אורח החיים והאווירה לא התאימו להם. היא נחשבה למקום מופקר"
דיזנגוף נולד בכפר קטן במולדובה, אך עבר לאודסה לאחר שירותו בצבא הרוסי והצטרף לאגודת חובבי ציון לצד פינסקר, אחד העם ואחרים. "דיזנגוף ראה באודסה מודל לתל אביב הצעירה", מספר ד"ר רפל. "לכן לא נבנו בתל אביב בתים גבוהים, כמו באודסה של אז, לכן נמתחו בתל אביב רחובות ישרים וארוכים, כמו באודסה, והפארק המרכזי של אודסה היווה מודל לגן מאיר בתל אביב. יהודה מגידוביץ', שהיה מהנדס העיר הראשון של תל אביב, הגיע בעצמו מאודסה. תחשוב על זה: מצד אחד מצודת זאב, על שמו של ז'בוטינסקי. מהצד השני רחוב טשרניחובסקי, ובתווך גן מאיר, על שמו של דיזנגוף. וכולם אודסאים. המיקום של גן מאיר נקבע בגלל קרבתו לבניין העירייה הישן ברחוב ביאליק, גם הוא מאודסה". על פי אחת הסברות, הבניין ההוא נבנה בהשראת בית האופרה של אודסה.
ביאליק עצמו המליץ לפרנסי העיר העברית הראשונה ללמוד דבר או שניים מאודסה. במאמרו, "מה לעשות לשכלולה של תל אביב" (1933) כתב: "ובכלל, צריכה העירייה להקפיד על ריבוי העצים בעיר. הכול יודעים שפרסומה של אודסה בתור 'היפהפייה הדרומית' היה בעיקר משום ריבוי השדרות והאילנות שבה. בייחוד זקוקה לכך עירייה צעירה כתל אביב, כי אוי ואבוי לנערה צעירה שהיא קירחת".
ביאליק, ז'בוטינסקי, טשרניחובסקי, אחד העם, מנדלי מוכר ספרים, פינסקר, שינקין, שלום עליכם, דובנוב, אוסישקין, לוינסקי, לילנבלום, דיזנגוף ועוד רבים אחרים שהפכו מאז לרחובות בתל אביב נולדו או חיו באודסה. "אם קייב היא ירושלים, אודסה היא תל אביב של אוקראינה", מסביר ד"ר רפל. "היא עיר חדשה יחסית, שהייתה בינלאומית ודיברו בה בכל השפות. זו אגב הסיבה לכך שז'בוטינסקי ידע הרבה שפות. העיר הזאת הייתה משוחררת ממורשת העבר ומהכבלים ההיסטוריים, ולכן הייתה גם נקודת מפנה בתולדות עם ישראל. באודסה נולדה הספרות העברית החדשה, וגם הציונות. לא בכדי הוקם שם הוועד האודסאי, שפעל לביסוס ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל עוד לפני הסוכנות וההסתדרות הציונית. על הבניין שבו ישב הוועד האודסאי נקבעה לפני מספר שנים הכתובת: 'ישראל המודרנית נולדה כאן'. ואכן, זהו ערש לידתה של המודרניזציה בעם ישראל.
"ומי לא הגיע לאודסה? כמעט שלא הגיעו חסידים וליטאים, כי אורח החיים והאווירה בעיר לא התאימו להם. היא נחשבה למקום מופקר". רפל מראה לנו קטע מ"ספר הקבצנים" של מנדלי מוכר ספרים שממחיש זאת: "הבט וראה איך הגברים הולכים שם בפרדס שלך שלובי זרוע עם נקבות. אוי לאותה בושה! היהודים מגולחים והיהודיות מגדלות שיער... ארבעים מיל סביב אודסה בוער הגיהינום, אמרי אנשי, ודבריהם אמת וצדק".
הנכד של הצימרמנים
"ולפי כבודי כבר לשבת בבית הקפה של פאנקוני (...) ליד שולחנות השיש הלבנים, ולהזמין מנה גלידה; כי אצלנו באודסה יש מנהג כזה: רק מתיישבים, מיד ניגש אליך מלצר בפראק ומזמין אותך שתזמין אצלו גלידה. אי-אפשר להיות חזיר, וחייבים להזמין. וכשגומרים לאכול את מנת הגלידה, מזמין הוא שתזמין אצלו עוד מנה".
(שלום עליכם, "מנחם מנדל")
בבית הקברות "הר הכרמל" בניו-יורק, על הגבול שבין ברוקלין לקווינס, טמון הסופר היהודי הדגול שלום בן מנחם נחום רבינוביץ', הלוא הוא שלום עליכם. כשהלך לעולמו ב-1916, בעיצומה של כתיבת הספר "מוטל בן פייסי החזן", קיוו מכריו כי בבוא היום יוכלו לקיים את צוואתו ולהעביר את עצמותיו מאמריקה לקייב, עיר הולדתו. הנסיבות ההיסטוריות לא איפשרו זאת ושלום עליכם נותר קבור בעיר שבה התגורר בערוב ימיו, אבל באוקראינה יש כיום שלושה אתרי הנצחה לזכרו: בקייב, בלביב ובאודסה.
בפתח הבניין שבו התגורר, ברחוב 26 Kanatnaya, נקבע שלט ביידיש ובאוקראינית: "הסופר העברי הדגול שלום עליכם, שלום נחומוביץ' רבינוביץ', גר כאן משנת 1901 עד 1903". מתחת לשלט ציור קיר של דגל אוקראינה. רבים כמוהו מתנוססים על קירות העיר מאז הפלישה הרוסית. ולצידו – חנות למוצרי ניקיון ולאביזרי טיפוח. על חלון הראווה צילום פרסומת של אישה מנקה אבק.
אנחנו מחכים שהשער ייפתח ונכנסים פנימה. גם כאן, כמו בבית ביאליק, יש מבואה המובילה לחצר פנימית ותיבות דואר חלודות מהעידן הקומוניסטי. במרכז החצר נדנדה צהובה. קירות המבואה מכוסים בגרפיטי. אחת הדלתות נפתחת ומתוכה יוצאות שתי נשים צעירות. ולנטין שואל אותן אם הן יודעות באיזו דירה התגורר שלום עליכם, אבל השם הזה לא אומר להן כלום.
אגב, כמה שנים אחרי ששלום עליכם היגר לארצות הברית, עזבו את אודסה זוג יהודים אלמונים – אנה צימרמן ובעלה זיגמן, והשתקעו גם הם באמריקה. בשנת 2017 נערך באודסה מופע מחווה מיוחד לנכד של אותה גברת צימרמן. קוראים לו רוברט אלן צימרמן, אבל הוא ידוע יותר בשם בוב דילן.
על חורבות הבית של אחד העם הוקם בניין משרדים מודרני. בפתחו שלט בערבית ובאוקראינית: "אללה אכבר". הבניין שייך לעדנן קיוואן, אוליגרך יליד סוריה שהונו נאמד ב-240 מיליארד דולר
מבית שלום עליכם אנחנו ממשיכים לבית שבו התגורר המשורר והרופא שאול טשרניחובסקי. השלט בכניסה לבניין נקבע לפני כארבע שנים, אחד מתוך 24 שלטים המציינים את מקום מגוריהם של גדולי היהודים באודסה. "שאול טשרניחובסקי (1943-1875), משורר ומתרגם עברי, מגדולי היוצרים בשפה העברית, התגורר בבניין זה בשנים 1922-1919". יואל רפל ורעייתו, דורית רום-רפל, השתתפו בטקס קביעת השלט בנוכחות סגן ראש העירייה היהודי של אודסה ואנשי לשכת הקשר (נתיב) וההסתדרות הציונית. "צמד ילדים מישראל שר את 'שחקי שחקי', את 'אומרים ישנה ארץ' ואת 'הוי ארצי מולדתי'", הם נזכרים.
ליד הבית אנחנו פוגשים את גרגורי בָרַץ. "אני יהודי – אמא, אבא, סבתא, סבא", הוא מתגאה. ברץ הוא מנהל "המועדון העולמי של יוצאי אודסה", השוכן באותו בניין. הוא מזמין אותנו להיכנס ואנחנו יורדים בעקבותיו למרתף. על הקיר שתי תערוכות צילומים. האחת מוקדשת לאתרים השונים בעיר, והאחרת לחתולי אודסה. על מפת העולם מופיעים סניפי המועדון, ובהם שלושה ברוסיה, שלושה בצפון אמריקה (הסניף הניו-יורקי יושב בברייטון ביץ', הידועה גם בשם "אודסה הקטנה"), סניף בתל אביב ואפילו סניף באוסטרליה. אנחנו שואלים את גרגורי אם הוא בקשר עם הסניפים ברוסיה מאז תחילת המלחמה והוא משיב באמצעות המוטו של המועדון: "כל האודסאים יחד".
אנחנו ממשיכים לבית שבו התגורר אחד העם. הבית כבר לא קיים ועל חורבותיו הוקם בניין משרדים מודרני וסתמי למראה. בפתחו שלט בערבית ובאוקראינית. "אללה אכבר" נכתב בו. הבניין שייך לעדנן קיוואן, אוליגרך אוקראיני יליד סוריה שהונו נאמד על פי "פורבס" ב-240 מיליון דולר, הבעלים של העיתון "אודסה טיימס" באנגלית.
ליד הבית של טשרניחובסקי פגשנו את גרגורי ברץ, מנהל "המועדון העולמי של יוצאי אודסה". כששאלנו האם הוא בקשר עם הסניפים ברוסיה מאז המלחמה, השיב במוטו של המועדון: "כל האודסאים יחד"
קיוואן רכש את הבניין הישן שהיה מיועד לשימור, אבל שריפה מסתורית שפרצה בו הפכה אותו מסוכן למגורים, ולעירייה לא הייתה ברירה אלא לתת לו אישור להרוס אותו ולהקים בניין חדש. איש אינו יודע מדוע פרצה השריפה דווקא בעיתוי הזה, אבל עיתונאים אוקראינים מספרים על שיטה נפוצה בקרב יזמים מקומיים: "רוכשים בניינים המיועדים לשימור, שולחים מישהו שיצית אותם, ומקבלים מהרשויות אישור לבנות במקומם בנייני משרדים מכוערים אך מכניסים. היו כמה חקירות משטרה בנושא, אבל הן הסתיימו ללא תוצאות".
טילים מעל פוטיומקין
"חן מיוחד היה לה לאודסה, שלִבּהּ תמיד מלא שמחה ואורה מתוך שפע אור של חמה נוחה לבריות. היתה יפה ביום – שקועה-שטופה בעסקים, עייפה עם ערב שקט, ובלילה – בין אורות וצללים. אבל חן של אשה צעירה, נעורה ומתפנקת היה לה – השכם בבוקר. והיתה קשה הפרֵדה ממנה דווקא בבוקר, לעת צאת שתי הספינות – האחת לחרסון והשנייה לניקולייב. והכרכרה הזולה הקלופה מוציאה אותך מתוך הרחובות המרכזיים כדי להביאך אל החוף, ובאה היא בין המצרים במורד תחת הגשר מול 'מלון הקרמאי'. הסוס מזדרז והולם בפרסותיו, חוצב לפעמים ברקים פזיזים מאבני המרצפות, עובר מתחת לאֶסטוקָדה המכבידה, ובא ועומד כנגד הספינה".
(שאול טשרניחובסקי, "להתראות אודסה")
למרגלות פסלו של אלכסנדר פושקין, מול בניין מועצת עיריית אודסה, מונח מחסום של שקי חול מכוסים ברשת הסוואה. שני חיילי המשמר הלאומי בודקים את תעודות העיתונאי שהנפיק לנו משרד ההגנה האוקראיני. מתברר שזה לא מספיק. שדרת העצים המובילה אל מדרגות פוטיומקין הפכה לשטח צבאי סגור, וכדי לבקר במונומנט המפורסם ביותר של העיר צריך אישור מיוחד של הדרגים הגבוהים ביותר. אודסה היא מטרה לטילי שיוט קטלניים, וכל אדם הוא מרגל רוסי בפוטנציה. גם חוף הים הסמוך נמצא מחוץ לתחום. רצועת החול מתוחמת בסרט סימון אדום-לבן ובשלטי "זהירות מוקשים", ברוסית ובאוקראינית.
אבל גם במציאות הבלתי-נתפסת הזו, בין האזעקות שמרעידות את פעמוני הכנסיות, ברחובות הריקים בשעות העוצר, מול המחסומים הצבאיים וחופי הים הממוקשים והבניינים ההרוסים, אפשר להבין מדוע כינה ביאליק את אודסה "היפהפייה הדרומית", מדוע ראה בה דיזנגוף מודל לעיר העברית הראשונה, ומדוע יוצאי אודסה, מלוס-אנג'לס ועד לסידני, עדיין רואים בה את ביתם.
