מה שומר על הקשר שלי לתרבות היהודית?
בכל שנה כשהחמסינים מתחילים והקריאה בתורה מגיעה אל פרשת "נָשֹׂא", אני מתאמצת להזכיר לעצמי מה שומר על הקשר שלי לתרבות היהודית. בכל שנה, כשהקריאה בתורה מגיעה אל פרשת "נָשֹׂא", אני שבה ומשננת לעצמי שאין לי תרבות אחרת, ואילו הייתה לי, גם איתה הייתי מנהלת מלחמות.
אני מזכירה לעצמי שאין תרבות מתוקנת, יש תרבות שצריכה תיקון. התרבות קשה ופוצעת מכיוון שהיא נוצרה וחיה בעולם קשוח ופוצע. המשימה שלנו היא לתחח את האדמה, לרכך את המציאות ולדעת שעם המציאות תתרכך גם הפרשנות, והתרבות תהפוך לתורת חיים.
בכל שנה, כשהקריאה בתורה מגיעה אל פרשת "נָשֹׂא", אני חושקת שיניים ומזכירה לעצמי שהמשימה הרוחנית היא "תיקון עולם". גם השנה, במיוחד השנה, אין מנוס מטיול ברגליים חשופות בשדה הקוצים של פרשת "נָשֹׂא".
מנהיג שלא יודע להיות הורה
שני הפסוקים הראשונים בפרשה מקפיצים אותי, ואני תוהה אם הם צבטו את ליבו של משה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם". "בני גרשון לבית אבותם", מציינת התורה פרט טכני במפקד הכהני, אלא שלפרטים טכניים יש יכולת מיוחדת לדוג כאבים. לא רק ללוי היה בן ושמו גרשון (שאליו מתייחסת התורה במפקד הנוכחי); גם למשה היה בן בשם זה, אלא שבניו של משה, בדיוק כמו ציפורה אשתו, נעלמו מהתורה.
משה לא ידע לתחזק קשרים משפחתיים, ופעמיים הוא הפקיר את משפחתו בשולי הדרך. האם נצבט ליבו של משה בזמן שהוא חילק משימות לבני גרשון? האם הוא התגעגע לבנו? לבניו? האם הוא הרגיש חרטה ואשמה על נטישתם? ואולי הוא התייחס אל הרשימה הטכנית בקור השמור למי שמופקדים על הצדדים הפרקטיים של החיים, למי שנושאים בתפקידי מנהיגות ופוחדים מסנטימנטים שיסיטו אותם ממשימתם?
אי אפשר שלא לתהות על אופייה של תרבות המונחלת על ידי גבר שלא יודע להיות אב ובן זוג. ואנחנו לא עוסקות כאן במי שבחר לא להינשא או לא להביא ילדים לעולם. התמונה שהתגנבה בעל כורחנו לפרשת השבוע היא של מנהיג שבחר לעשות את המעשה הבלתי-הפיך של הבאת ילדים לעולם, ולא לקח אחריות על התוצאות.
תיקון תרבות
אני לא המצאתי את הצורך לתקן את התרבות. הצורך הזה עתיק כימי התרבות. רגע ההולדת של תרבות הוא גם רגע ההפצעה של מלאכת התיקון שלה. כבר המקרא מנסה להציע תיקון להיעלמות בני משה. ספר "דברי הימים", הידוע בחיבתו לרשימות גנאלוגיות, מצרף את בני משה לרשימת הלוויים ששרתו את דוד המלך: "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ... וַיָּמָת אֶלְעָזָר וְלֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וַיִּשָּׂאוּם בְּנֵי קִישׁ אֲחֵיהֶם". בהמשך יסופר שדוד המלך מינה את שבואל, נכדו של משה, לנגיד על האוצרות: "וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן מֹשֶׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת".
הנה מעשה התיקון: בניו של משה לא סולקו לשולי הדרך, להפך; הם היו עם אבא במדבר וזכו לאריכות ימים מפליגה. עד כדי כך מפליגה, שנכדו של משה חי ופעל בימיו של דוד המלך. נכדותיו, מן הבן השני, זכו לזיווג מיוחס.
שמות של בדידות
בניגוד לחלק מהזוגות המקראיים, שבהם האם מעניקה לילדים את השמות, בזוגיות של משה וציפורה, משה היה אחראי על הענקת השמות – והשמות שהעניק לשני בניו הבליטו את בדידותו ולא לקחו בחשבון את העבודה שאלו גם הילדים של אשתו. השם גרשום הוא שם של זרוּת – "גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה". מאוחר יותר הוא יעניק לבנו השני את השם אלעזר: "כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה". גם השם הזה מספר את ההיסטוריה של משה בבדידותו. הוא לא רואה את ציפורה ולא את אלוהיה. ואחר כך? הוא נעלם מחיי הילדים שנושאים בשמם את הביוגרפיה העצובה של ראשית חייו.
האם השם שבואל הוא מענה ותיקון לשם גרשום? האב קרוי על שם הזרוּת, והבן על שם השיבה. המקרא משיב את ילדי משה מהבדידות וההיעלם אל חיק הקהילה.
תיקון שהוא קלקול?
חכמי המשנה מציעים תיקון נוסף להיעלמות בני משה. בספר שופטים מסופר על הפסל שהקימו בני שבט דן: "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ". חכמי המשנה מציעים "לתלות" את האות נ' שבשם מנשה ולקרוא "משה" במקום "מנשה". הנה נכד של משה שהאריך ימים, אומנם לא עד ימי דוד המלך, אבל עד ימי השופטים. אליה וקוץ בה – יונתן, נכדו של מ(נ)שה, היה לכהן עבודה זרה. לכן, מסבירים החכמים, הוא מיוחס למנשה המלך החוטא ולא למשה אביו. התיקון הזה, החז"לי, הוא תיקון ביקורתי. הוא לא מבקש לגהץ את סיפור הניתוק של משה ממשפחתו, אלא להבליטו, וללמדנו על חטאו של משה ועל התוצאות האפשריות של אב שלא מגדל את בניו.
מה עניין סוטה אצל רשימות כהונה?
פרשת "נָשֹׂא" מסיימת למנות את רשימת המשימות של בני לוי ועוברת לארבעה חוקים שהקשר ביניהם מעורר מחשבות: נידוי המצורעים והמצורעות מהמחנה, עונשם של מועלי מעל ברכוש הדתי, דין אישה סוטה (אישה שבעלה חושד שבגדה בו) וחוקי הנזיר. מכאן שבה הפרשה לענייני הכהנים והמשכן.
יש אפשרות לראות בארבעת החוקים האלה, שנתחבו בין ענייני נשיאת המשכן להקמתו, חוקי בגידה ונאמנות בפטריארך שלמענו נבנה המשכן ולמענו מוקמת המשפחה. המצורעים נתפסים כחוטאים, והראיה לכך היא מרים שדיברה נגד הפטריארך ונענשה בצרעת. הבגידה השנייה היא בגידתם של המשתמשים בכספי הקודש, והבגידה השלישית ממשיכה אותו קו – החשד לבגידתה של אישה בבעלה, המקבילה לבגידה של העם באלוהים.
אישה היא רכושו של הפטריארך הביתי כפי שהעם שייך לפטריארך הדתי. זה ההיגיון: בגידה במשפחה שווה למעילה במשכן.
את רשימת החוקים חותם חוק העוסק בהיפוך המעילה והבגידה – בנזיר המבקש להקדיש את חייו לאלוהים, וממנו אפשר לעבור לברכת כהנים ולהקמת המשכן.
חוק ה"סוטה" הוא השיא
בכל שנה, כשהחמסינים מגיעים וחוק האישה הסוטה נקרא בבתי הכנסת, אני נדרשת לכוחות שטיבם לא ברור לי, כדי לא לשבור את הכלים ולצאת מהמחנה. חוק האישה הסוטה, במקרא ובגלגוליו המאוחרים, הוא דכאני, נצלני ומשפיל. הוא מסמן יותר מכל חוק אחר את עליונות הגבר ואת שליטתו באישה. חוק האישה הסוטה הוא הברית שבין הפטריארך השמיימי לפטריארך הביתי. חוק האישה הסוטה מבהיר לכל אישה שאין דרך לברוח מהשליטה הגברית: כלפי הגבר שבבית תידרשי להפגין נאמנות מוחלטת, והאל גם הוא גבר – ולכן בעלך יהיה בראש סולם העדיפויות שלו. תשכחי מצדק.
שילוב בין אבל להפגנה
שנים רבות שאני מקפידה ללמוד וללמד, לכתוב, לפרסם וליצור מתוך התכנים של חוק הסוטה המקראי ומסכת סוטה בתלמוד. הלימוד והיצירה הם הדרך שלי לשלב ימי אבל ושבעה על החלקים המיזוגיניים, האלימים וההרסניים בתרבות שלנו, ובאותו זמן הם גם הזדמנות להבליט את התרבות הזו כדי למחות נגדה. אם נחריש לגבי אלימות נגד נשים, ואלימות בכלל, לא נגיע לתיקון. ההבלטה של החלקים החולים והפוצעים של המסורת היא הדרך לריפוי שלה.
להפוך את כיוון הקריאה של התורה
אפשר לקרוא את המקרא בכיוון הכתיבה שלו, ולדבר על משה כעל איש האמונה המופתי ועל הנאמנות למנהיג, לאל ולבעל כעל מופתים חברתיים ודתיים. קריאה ביקורתית, קריאה מתקנת, תקרא את הסיפור בכיוון ההפוך: הורה שלא משכיל לגדל את הילדים שהביא לעולם ולא לוקח אחריות על האישה שנשא, מייצר דת חשדנית בתחום הנאמנות. ככל שהאל-הורה מתקשה להציע נאמנות, הוא תובע נאמנות כלפיו. חוסר הנאמנות של האישה-נתינים מאיר את הבחירות שלו באור בלתי נסבל מבחינתו, שמוביל לפרץ אלימות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על החסד במגילת רות. "אורח" בבית המדרש שלנו טען שהחסד שאני רואה אינו יותר ממניפולציות שנעמי עושה ברות: "רק לדייק, בֹּעַז מתמוגג מהחסד של רות. אבל החסד שהוא מייחס לרות, הוא לא באמת חסד, עם כל הכבוד. רות באה ללקט שבולים בשדה של בעז ותופסת את תשומת ליבו. לאחר מכן לפי התוכנית של נעמי (!) במהלך הקציר היא נצמדת לנערות ולא הולכת עם הבחורים. בסיום הקציר, לפי התוכנית של נעמי (!) רות מתרחצת ומתלבשת במיוחד, ובאה לשכב בגנבה למרגלותיו של בעז. והוא מתמוגג מצניעותה, נו טוב, הכול היה לפי תוכנית של נעמי, כדי לזכות בחסות של גבר בעל מעמד, שידאג לשתיהן".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerאורח יקר, טוב שבאת וגם כתבת. האמת היא ששתי הפרשנויות אפשריות (ועוד רבות אחרות), ולפעמים אני קוראת את המגילה פחות או יותר בדרכך. פרשנות היא עניין של זווית ראייה. נקודות המבט שלנו משתנות בהתאם לחוויות החיים.
שבת שלום!
