ח"י שנים
במשך 18 שנים זכיתי לדרוש כאן בפרשת השבוע. החל משבת זו, אדרוש מדי שבוע באגדות חז"ל. נקרא באגדות באופן מסורתי וביקורתי, נקרא ונחפש משמעות. כתמיד, אתן מוזמנות להגיב בטוקבקים וגם להמליץ על אגדות שתרצו שאנתח במדור החדש – "מדרש אגדה".
דרש
לשורש דר"ש יש במקרא משמעויות תובעניות. הדרישה המקראית הראשונה היא דרישת החיים: "מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם". הדרשה האנושית הראשונה היא נשית: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ (של רבקה) וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'". דרשה היא בירור ותביעה.
המונח "מדרש אגדה" מצביע על אגדות שמקורן בלימוד מפסוקי התורה. אולם במדור זה אדרוש את אגדות חז"ל במובן המקראי. התובעני. כדי לשאול "למה זה אנוכי" ולחפש משמעות.
מורידי הגשמים
האקלים הארץ-ישראלי מאתגר (גם הבבלי מאתגר בדרכו). משום כך האקלים הפך לשפה דתית. גשם בעיתו מעיד על יחסים טובים עם אלוהים. שנת בצורת מעידה על כעס אלוהי ועל צורך לפייסו. במעמד דתי מתעתע נמצאים מורידי גשמים. גברים (ולפעמים נשים) שיכולים לגרום לאלוהים לשנות את החלטתו ולהפוך שנה שחונה לשנה ברוכה.
מה המשמעות הרוחנית של היכולת הזו? מדוע מסכים אלוהים לייצר מעקפים לתהליך התשובה, והאם יש לאלוהים ברירה או שמורידי הגשמים יכולים לכפות על אלוהים את רצונם? ומה שלום האגו של מורידי הגשמים? האם יכולתם גורמת להם להרגיש "מורמים מעם" (והאם אפשר שלא)?
לקראת החורף ובתקווה שיביא ברכה, נקרא אגדה על מוריד גשמים. לא על חוני המעגל, אלא על איש אחר.
נקדימון בן גוריון
על פי כמה אגדות, נקדימון בן גוריון היה מעשירי ירושלים בשנים שלפני חורבן בית שני. אם כך, עלינו לדמיין את נקדימון בירושלים של המאה הראשונה לספירה, לקראת סוף ימי הבית השני (בשנת שבעים לספירה). ואכן, אגדת הגשם שלפנינו מתרחשת בזמן העלייה לרגל.
האגדה מובאת בתלמוד הבבלי (מסכת תענית, דף יט עמוד ב – כ עמוד א (מקבילה נמצאת באבות דרבי נתן א, ו). האגדה מובאת כאן במלואה אך פרוסה לפרוסות לשם הצגת פרשנות:
"פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן גוריון אצל הגמון אחד (רומאי נכבד, אולי בעל תפקיד), אמר לו: הלוויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים, ואני אתן לך שתים עשרה עינות מים. ואם איני נותן לך הריני נותן לך שתים עשרה כיכר כסף. וקבע לו זמן".
האגדה נפתחת בכאב רוחני. ישראל עולים לרגל ואלוהים לא גומל להם. עולי הרגל, שעלו למרות השנה השחונה, עלולים למות בצמא. האתגר הדתי מחריף: יש מים במאגרים באזור ירושלים, אבל הם לא שייכים ליהודים אלא להגמון. האתגר הדתי שב ומחריף כשלתמונה מצטרף נקדימון, שרוצה לתמוך בעולי הרגל ויש לו די כסף כדי לרכוש מים מההגמון.
נקדימון לא רוכש את המים, ותחת זאת מעמיד את יחסיו עם אלוהים במבחן: הוא ייתן להגמון כסף רק אם אלוהים לא ימלא את מאגרי המים.
"כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי זמן, כל היום כולו שלי הוא. בצהריים שלח לו: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום. במנחה שלח לו: שגר לי מים או מעות שיש לי בידך. שלח לו: עדיין יש לי שהות ביום. לגלג עליו אותו הגמון, אמר: כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים?"
מי בוחן את מי, אלוהים את נקדימון או נקדימון את אלוהים? ההתעקשות של נקדימון נוגעת ללב. הוא דומה לילד שהתבגר והתעשר ובכל זאת מצפה שההורים יתמכו בו. לא לכסף הוא זקוק, אלא להרגשה שההורים דואגים לו. נקדימון רוצה ליטוף אלוהי.
יש עניין נוסף
"יש לי זמן", "כל היום כולו שלי הוא", "יש לי שהות ביום": לפנינו גם שיחה על שליטה וכוח. האם היום והזמן שייכים לאלוהים, לנקדימון או אולי להגמון? ולמי "שייך" אלוהים? אם לא ירדו גשמים, הוא ייתן מתנה חומרית ורוחנית להגמון. אם ירדו גשמים, נקדימון יוכתר כבן הנבחר של אלוהים. למרות שיש מספיק מים, יש צמא.
שלישייה מבהילה
"נכנס לבית המרחץ בשמחה. עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצוב. נתעטף ועמד בתפילה, אמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שיהו מים מצויין לעולי רגלים. מיד נתקשרו שמים בעבים, וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו. עד שיצא אדון מבית המרחץ נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש. כשפגעו זה בזה אמר לו: תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך. אמר לו: יודע אני שלא הרעיש הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשבילך. אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי, שכבר שקעה חמה, וגשמים ברשותי ירדו.
חזר ונכנס לבית המקדש, נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו: ריבונו של עולם, הודע שיש לך אהובים בעולמך. מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה. באותה שעה אמר לו האדון: אילו לא נקדרה החמה היה לי פתחון פה עליך שאוציא ממך מעותיי".
ההגמון טען שהיות שהגשם ירד בלילה לאחר זמן פריעת החוב, נקדימון בן גוריון צריך לשלם את החוב, למרות התמלאות המעיינות. נקדימון בן גוריון התפלל וביקש מהאל להחזיר את הזמן לאחור, כך שהשמש תשוב משקיעתה והוא לא יצטרך לשלם את החוב. המדרש מספר שהאל נענה לבקשה והשמש חזרה, כך שהיום עוד לא הסתיים.
דברים רבים יש לומר על חתימת האגדה, ואציין רק כמה: השמות הגמון, נקדימון ואדון/ריבון דומים. האם יש כאן תחרות שאלוהים הוכנס אליה שלא בטובתו? לרגעים נדמה שנקדימון מנסה להשיג שליטה על אלוהים. מורידי הגשמים חביבים על העם, מסיבות מובנות, אבל מאתגרים את התאולוגיה של החכמים. מה לנו מתפילות, תעניות והלכות הקשורות לימי הבצורת, אם יש אנשים שיכולים לעקוף את הפרקטיקות של החכמים ולהוריד גשמים? נקדימון מאיים לא רק על השליטה האלוהית, כי אם גם (ואולי בעיקר) על מעמדם של החכמים.
אלוהים מרעיש את עולמו
יש ללמוד את האגדה על רקע סיפור בריחת אליהו לחורב. אליהו מביא בצורת על שומרון, הוא הורג את נביאי הבעל, ולבסוף בורח למדבר. אלוהים לא מתלהב מהמופעים הרצחניים של אליהו ומנסה ללמדו: "לא ברעש ה'". אליהו לא לומד את שיעור השקט הרוחני, ואלוהים מרחיקו מהנבואה.
באגדה אומר ההגמון לנקדימון: "לא הרעיש הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשבילך". הדרשן שם בפיו של ההגמון ביקורת נגד נקדימון שכופה על אלוהים מופע רעש וראווה. נקדימון היה יכול לפתור את הבעיה בכסף ובשקט, אבל הוא רצה כמו אליהו. הוא רצה לנצח את ההגמון, ועל הדרך הוא "ניצח" את אלוהים.
נתניהו בטקס האזכרה הממלכתי לנרצחי טבח 7 באוקטובר. אנחנו בידיים רעות
(צילום: לע"מ)
ואם לא די בכך
בסוף נקדימון מתמקח עם ההגמון ועם אלוהים על גשם וכסף, וכופה על אלוהים לייצר אירוע בסגנון "שמש בגבעון דום" כדי להוציא כסף מההגמון.
דרושה תאולוגיה חדשה
שאלה דתית עתיקה שלא פסקה להיות אקטואלית ועולה בימינו היא: "מה עושה הקדוש ברוך הוא בשעה זו?" האגדה מלמדת שאת רוב הצרות האנושות מביאה על עצמה. תבונה, מנהיגות וצניעות הם כלים לפתרונן של רוב הבעיות. לא היה צורך באלוהים כדי למנוע את שבעה באוקטובר או להשיב את החטופות והחטופים. זה בידיים שלנו, אלא שאנחנו בידיים מנהיגותיות רעות.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןמעבר לכך, התאולוגיה של אל שמתגמל ומעניש את מאמיניו בהתאם למעשיהם מעולם לא הלמה את המציאות, ובימינו היא נעשית פוגענית. היא יוצרת דמות נקמנית של האל, וגורמת למאמינות לבוא עם עצמן חשבון מיותר ופוצע. אני לא חילונית, אבל אני לא מוכנה להחזיק באמונות דתיות שגורמות לסבל. לאט, בתבונה, מתוך נכונות לשאול שאלות קשות ולהסתכן במחשבות מקוריות, נצטרך לבנות אמונה דתית שתתמוך באהבה ובחיים, ולא באלימות ובשנאה עצמית.
שבת שלום!
אפשר לפנות אליי גם בדוא"ל: Ruhamaweiss1966@gmail.com
