ביקור פרטי בתיבת נח
ביום שבו פרץ האסון ו"מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" סיימתי ביקור בתיבת נֹחַ מודרנית. בימים שבין ראש השנה לשמחת תורה, התארחתי בבית חברים בחלק הקפריסאי של העיר ניקוסיה. הוא, פנסיונר שעבד כל חייו בכוחות השכנת השלום של האו"ם, ועל כן נדד במקומות נידחים בעולם, ואשתו עיתונאית נודדת ממזרח אירופה. כיום הם גרים בבית גדול ועתיק בניקוסיה ובו הם מגדלים תריסר חתולים ושישה כלבים. זכיתי להתארח בחדר גדול ממדים, שהיה החדר היחיד שממנו הודרו החיות. בשאר הבית הייתה תחושה של בית חיות שמוכן בטובו לארח יצורים אנושיים. חוויה מרתקת שרחוקה מאזור הנוחות שלי.
המארחים, האנושיים ובעלי החיים, היו מקסימים אליי, ולא הפסקתי ללמוד. את השיעור המרגש ביותר העניק לי זוג כלבים; כלב תחש חום עם רגליים קצרות ומצחיקות וכלבה גדולה, זקנה ועיוורת בשתי עיניה. הכלבה הרבתה לרבוץ ובכל פעם שכלב התחש עבר לידה הוא נעמד ליד ראשה וליקק באיטיות את עיניה. דקות ארוכות הוא היה עומד ומלקק את עיוורונה, והיא התמסרה.
כנראה בשביל הרגעים האלה הגעתי עד לעיר העתיקה, הטורקית, של ניקוסיה. כדרכם של כלבים הוא ידע לזהות את החולי של הכלבה הזקנה. אומנם לא היה בכוחם של הליקוקים לרפא את עיני הכלבה, אבל שניהם רצו בדיוק את זה – מגע חומל במקום הפצוע.
מבול ובלבול
ביום ראשון נפרדתי מתיבת נח וביום שלישי הגעתי אל המבול. באתי לחבק את משפחתי, ללטף את הכלב שלנו ולבקש ממנו ליטוף במקום של הפצע. אבל לפצע הזה אין מקום אחד בגוף ובנפש. הכול פצוע. הכול אחוז בבהלה, הכול מדמם. אני מצמצמת את תפילותיי למינימום; שיינתן לנו זמן ללקק את הפצעים. שכבר יהיה מותר לבכות.
לתת כבוד לחיות
לכבוד כלב התחש והכלבה הזקנה, ולמען האהבה והשפיות, אני מבקשת לחלוק כבוד לפרשה שנותנת כבוד לחיות. אני אוהבת את הציוריות של פרשת "נח", ומכל הסיבות שבעולם, חבל לי שהילדות והילדים לא היו השנה בבית הספר והחמיצו את ההזדמנות לצייר את הפילים והג'ירפות נכנסים אל התיבה. ציורים אלה זכורים לי כאחת מחוויות הילדות האהובות: "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת". ההנחיה שמקבל נח מעניינת. בתחילה נאמר שהוא צריך להיות אקטיבי באיסוף החיות – "תביא אל התיבה", ובהמשך נאמר שהאירוע יתרחש מעצמו: "יבואו אליך". אני מנסה לדמיין את נח אוסף את כל סוגי הזוחלים, מוודא שיש לו זכר ונקבה מכל סוג (אולי הוא מתחכם ומנסה להכחיד זנים מגעילים במיוחד) ומכניס אותם אל התיבה שלו.
אין חיות-אדם
בשבוע שעבר כתבתי נגד השימוש בתארים "חיות אדם" או "בהמות" למעשי הזוועה של החמאס, וזאת לא מתוך רצון להקל במעשי האימה, אלא בציפייה שנפסיק להשליך את הטרור האנושי על ברואים אחרים ונסכים להבין את האמת המחרידה של המין האנושי.
בספרה פורץ הדרך של קרול אדמס, הקושר בין פמיניזם וצמחונות (The Sexual Politics of Meat – A Feminist-Vegetarian Critical Theory), היא מתייחסת לדימויים של חיות בדיבור היומיומי שלנו. הדימויים שבהם אנו בוחרות להשתמש בבואנו לתאר את האלימות האנושית חשובים, כיוון שהם מלמדים על נקודות מוצא תרבותיות ומעידים על השקרים שאנו מספרות לעצמנו. כשאנו אומרות: "אדם לאדם זאב" או "חיות אדם", אנו מבקשות להכחיש עובדה שאין ערוך לחשיבותה, והיא שהיצורים שמסוגלים לאלימות, לסדיזם ולרשעות הם אלו המכונים "אדם", כלומר אנחנו.
להודות ברוע האנושי
אם דימויים היו מסתכמים בציורים תמימים של ילדה בכיתה א', אולי לא הייתי מקדישה זמן לנושא זה (ואולי דווקא כן), אבל דימויים משקפים את הנורמות שלנו ומשפיעים עליהן, ומכאן כוחם. התואר "חיית אדם" מאפשר לנו להמשיך להתכחש לאכזריות המיוחדת שמאפיינת את האנושות, לא לחקור את שורשיה ולא לבנות תרבות שתגן עלינו מעצמנו. רק אם נודה ביכולת האנושית לרוע, נדע לבנות מנגנוני חינוך, שמירה, מחקר ובקרה שלא יאפשרו לאכזריות האנושית להתפרץ.
כפי שמלמדים אותנו ימים אלה, האנושות מסוגלת להגיע לפסגות של אכזריות ולפסגות של חמלה. את שני אלה עלינו להבין כדי לברוא את הקהילה שבתוכה אנו רוצות לחיות ולגדל את הדורות הבאים.
שחיטה, הפשט
באחד הבקרים, כשעשיתי את הדרך מבית ידידיי, מ"תיבת נח" הקפריסאית, אל אזור בתי הקפה הטורקיים, ראיתי התרחשות משפחתית מפתיעה. אמא ישבה עם בנותיה ובניה הקטנים על המדרגות שלצד החנות המכולת שבקצה הרחוב שלנו. בחלקת האדמה המוזנחת שממול עמד הבן הגדול, סכין קטנה ואדומה בידו, ועל הקרקע היה מוטל צרור נוצות צבעוני. צעדתי כמה צעדים קדימה והבנתי שלמזלי החמצתי אירוע משפחתי של שחיטת תרנגולת. בעודי מנסה להבין וגם שופטת את הבחירה המשפחתית לשחוט תרנגולת שעד לאותו רגע הסתובבה בחצר ושעשעה את ילדי המשפחה, נזכרתי בטיול משפחתי שהיה לי עם ילדיי בעודם פעוטות.
כדרכן של משפחות ישראליות נסענו לצימר בצפון. לבעלי הצימר היה גם לול תרנגולות, והם הזמינו אותנו לבלות בלול ולאסוף ביצים. בחדווה הסתובבתי עם הפצפון והפצפונת בין לולי המתכת, מספרת להם סיפורים על התרנגולות ועל מתנות הביצים שהן נותנות לנו.
עברו שנים עד שהבנתי את השקר ששיווקתי לילדיי בלי טיפת מחשבה ביקורתית. לול התרנגולות שבו טיילתי אכזרי פי כמה משחיטת התרנגולת שבה צפתה המשפחה הטורקית. התרנגולת שלהם לפחות גדלה בתנאי חופש.
כשאנחנו מייחסות אלימות לחיות, אנחנו אומרות לעצמנו, בין השאר, שזה בסדר להתאכזר אליהן, לגדלן בסבל ולאכול אותן. הרי הן "אחרות", הן לא טובות כמונו, להן מגיע לחיות ולמות במפעל בשר אכזרי.
לשקר אין רגליים
ועוד סיפור מהימים הרחוקים שבהם הייתי אמא צעירה – חברה סיפרה לי שהסייעת בגן של בתה נשאלה על ידי אחד הילדים איך מכינים שניצל והיא, בתמימות או תעוזה, סיפרה את האמת: שניצל הוא תרנגולת שהרגו ובישלו, ועכשיו אנחנו אוכלים אותה. ההורים דרשו את פיטוריה.
לשקר אין רגליים, אבל הקהילה בונה לו פרוטזות. הסיפור עם השניצל והסייעת הוא משל לבחירה התרבותית העמוקה בהונאה עצמית. רוצות להאכיל את בנותיכן בחיות? לכו על זה, אבל אל תשקרו להן. ראשיתה של בניית תרבות מוסרית הוא בהחלטה לראות את העולם כפי שהוא. התרבות שלנו שקועה עד צוואר באמונות שקריות ובמניפולציות. האמת מתחבאת מאחורי עננים כבדים ואנחנו מחונכות לא להפעיל שיקול דעת. אז כן, ילדות וילדים יקרים, שניצל הוא תרנגולת, ואף פרה לא מעניקה לנו את החלב שלה, אנחנו לוקחות אותו בכוח. ועכשיו, תקבלו החלטות.
3 צפייה בגלריה
מתנדבים אוספים תרומות וציוד למפוני העוטף. האנושות מסוגלת גם להגיע לפסגות של חמלה
(צילום: Gil Cohen-Magen / AFP)
בלי כל השוואה
אני כותבת בטור אחד על אכזריות אנושית קיצונית ועל אכילת חיות, ואין לי חלילה כוונה להשוות בין השניים, ובוודאי לא לטעון שהאחד הוא תוצר של השני (טענה מטופשת שאין לה אחיזה במציאות), אלא רק לדון בשקרים שאנו מספרות לעצמנו ובהשלכות שלהם על האמונות שלנו.
הכול מתחיל בבית
גדולתה של פרשת "נח" בכך שהיא לא מסתיימת ברגע הדרמטי של היציאה מהתיבה, אלא בשגרת החיים שאחרי המבול. ומה קורה ל"איש צדיק תמים" לאחר שחייו ניצלו? "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה, וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו". נח יוצא מהתיבה, נוטע כרם, מכין יין, משתכר, ואופס, גילוי עריות.
דווקא בזמנים של מבול עולמי, כשעיני העולם ממוקדות באימה אחת שמלכדת אותנו, פרשת "נח" דורשת מאיתנו לזכור שמעשי אימה מתרחשים מדי יום בבתים רבים מספור. בעודי כותבת את הטור הזה, ניהלתי שיחת זום עם אישה צעירה שמסתובבת באופן קבוע עם מספריים בתוך החזייה, כיוון שביתה הוא אסונה. אני חושבת על טרוריסטים כמו אביעד משה, שהתעלל בשירה איסקוב ובבנו, ורק בזכות שכנה אמיצה נמנע הרצח. אני חושבת על אלירן מלול, שהתעלל שעות ארוכות במיכל סלה ז"ל ובבתה ואז רצח את מיכל. אני חושבת על נשים שישנות כל לילה, ממש כל לילה, עם סכין מתחת הכרית או בתוכה. ואני חושבת על ילדות וילדים שאפילו את זה הם לא יכולים לעשות. אני נזכרת בחבר טוב שאמר לי פעם: "תפילת 'ונתנה תוקף' שבה נאמר 'מי במים ומי באש' נכתבה עליי; אבא שלי ניסה לרצוח אותי שלוש פעמים – פעם באש, פעם בסכין (הצלקות הוותיקות מעידות על עומק החתכים) ופעם בים. מסיבות לא מובנות אני עדיין בחיים".
המשרד למיגור האלימות והמשרד לעידוד החמלה
ההנחיות של פרשת "נח" ברורות: האלימות הקשה ביותר היא האלימות האנושית, והאמת היא הצעד הראשון בהתמודדות עם אלימות. עלינו להפסיק לעטוף את חיינו בעננים של סוד והבלים. שני משרדים ממשלתיים חשוב ודחוף להקים (לצד סגירתם של רבים אחרים): המשרד למיגור האלימות והמשרד לטיפוח החמלה. לצד זאת יש לפתוח במחקרים אקדמיים, עצמאיים, בסוגיות האלימות האנושית והחמלה האנושית. הבחירה שלנו להפריד בין סוגי אלימות (צבאית, משטרתית, טרוריסטית, משפחתית, זוגית, מגזר ערבי, מגזר יהודי) לא מועילה להבנת התופעה ולא פועלת למיגורה.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
מתוך רצון לשאוב כוח ממילים ומנגינות, אני מצרפת דברים יקרים, אמיצים ומנחמים שכתבה חברתנו דליה שחם, רבה, מוזיקאית ואקטיביסטית, וקישור ללחן וביצוע מיוחד במינו לשירו של שאול טשרניחובסקי שהוא המנון לימים אלה, "אני מאמין" ("שחקי, שחקי") –
"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, ובשל תמימותו – ניצל. לא פשוט להישאר תמים מול הדורות, כשכולם יודעים כל כך טוב שמה שהיה הוא שיהיה, ויש להם הוכחות משנות דור. מאז שעמדתי על דעתי הפוליטית (וזה היה מוקדם למדי), קראו לי תמימה. עם השנים ומה שעבר על בני דורי ובנות דורי, התמימות הפכה כבר להאשמה.
ואני בשלי. מאמינה.
"לפני שבע שנים פגשתי מחדש, בתמימות, את 'אני מאמין' של שאול טשרניחובסקי. בתמימותי העזתי להלחין אותו מחדש כדי שהמילים ימשיכו להדהד. בתמימותי נשאתי את האמונה שהשיר הזה יכול לשנות תודעה. בתמימותי, ובעזרת כישרונם של עוד תמימים כמוני, הקלטתי אותו; ובתמימותי, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה הנוראה הזו, שלחתי את לחמי ושחררתי אותו אל ענן הכבוד של המדיה הדיגיטלית. ועכשיו הוא עלה. תמים מאי פעם. אפילו אני רואה את ההזיה שבתמימות בשעה זו –
ובכל זאת, בוחרת בה.
אני מקדישה את השיר באהבה לכל מי שכמו שאול טשרניחובסקי בן ה-19, עוד מאמין
ומזמינה את המאמינים והתמימים כמוני לשתף, להאמין, לשחוק, לבכות
ולהאמין שוב".
שבת שלום וימים שקטים.
