הבחירה המוסרית
פעמים רבות זה מתחיל מרצון פשוט ואישי לחיות חיים טובים וישרים. אלא שאנחנו מוטרדות מהמחשבה שאנחנו לא יודעות מהו הדבר הנכון (ואולי סיפרו לנו שאנחנו לא יודעות). בשלב זה, נוסחה דתית או פוליטית מתלבשת על הרצון הפשוט, והוא מופקע מרשות הפרט והופך למשאב קהילתי.
בפרשת השבוע, "ראה", ובמקומות נוספים בתורה, משאלת הלב המוסרית מקבלת אופי של צו דתי: "תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". שלוש המילים החותמות את התביעה המוסרית הופכות אותה לצו אוניברסלי. ואם עולה השאלה: הכיצד נדע מהו הטוב והישר בעיני ה'? הרי שלשם כך יש לנו חמישה חומשי תורה, כהנים ונביאים.
כאשר המקרא דורש לעשות "הישר והטוב", הוא לא שולח אותנו למסע חיפוש מוסרי-אישי. הדרישה לעשות "הישר והטוב" היא דרישה להבעת נאמנות לשליט, וראיה לכך נמצאת בסיפור הגבעונים.
זוכרות את הגבעונים המבוהלים שהתחזו לעם שהגיע ממרחק ומבקש לכרות ברית עם בני ישראל? כשתרמית הגבעונים התגלתה, הם פנו ליהושע בהרכנת ראש ואמרו: "הִנְנוּ בְיָדֶךָ כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה". אם כן, "הטוב והישר" הוא ביטוי לרצונו של בעל הכוח. ההסכמה לעשות "הישר והטוב" היא חתימה על כתב נאמנות לשליט.
כתמיד, המהפכה של חז"ל
חז"ל, שתורתם הניחה את האדנים התרבותיים של הקריאה החתרנית, שמו לב לסכנה שבדרישה לעשות "הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" – הסכנה שבאיבוד האחריות האנושית לטובת תלות מוחלטת ב"דבר האל". הם ראו (לפחות חלקם ראו) כיצד הדרישה היפה "לעשות הישר והטוב" עלולה להוביל אותנו לגיהינום מוסרי. דאגה זו הצמיחה מחלוקת אמיצה: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' – הטוב בעיני שמיים, והישר בעיני אדם – דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר: אף הישר בעיני שמיים".
רבי ישמעאל קורא את המקרא כפשוטו. החתרנות המרגשת והנועזת מנוסחת על ידי רבי עקיבא, שמפריד בין שני המושגים – "ישר" ו"טוב". ה"טוב" שייך לאלוהים וה"ישר" לקהילה האנושית. כל אחת מאיתנו צריכה להקפיד לחיות חיים שיזכו לאישור לא רק מידי שמיים אלא גם מידי בשר ודם.
הקריאה של רבי עקיבא יכולה לשמש סייג לקנאות. חשבו על האלימות הרצחנית נגד הקהילה הגאה, או על בית הכנסת (שלא לומר בית המקדש) שבן גביר וחבר מרעיו רוצים להקים על הר הבית. חשבו על כל סוג של קנאות. הדרישה של רבי עקיבא יכולה למתן קנאות דתית שפוגעת בחיי הקהילה. אם הקהילה לא שבעת רצון מהמעשים הדתיים שלנו, אם הקהילה תינזק מהם – הרי שהם פסולים.
באותה מידה מסייג רבי עקיבא גם את הכניעה לדיקטטורה קהילתית, שהרי על מעשינו לקבל אישור לא רק מידי הקהילה אלא גם מידי שמיים (או אם נרצה לתרגם את דבריו ל"חילונית" – מהמצפון). פיצול רשויות הוא רעיון עם פוטנציאל למתינות.
בתבונה שלאחר מעשה, אני חושבת כמה עצוב שרבי עקיבא שכח את ההנחיה שלו בעניין טובת הקהילה כשבחר לתמוך במרד בר כוכבא.
הגיהינום והכוונות הטובות
והנה אגדה תלמודית שאם היא לא הייתה מבהילה מאוד, היא הייתה מצחיקה מאוד. סיפור על עיר ששמה הארמי הוא קושטא, ובעברית – אמת (האגדה מתורגמת מארמית): "אמר רבא – בתחילה הייתי אומר: אין אמת בעולם. אמר לי אחד מהחכמים ששמו רב טבות, ויש אומרים ששמו טביומי, שאם היו נותנים לו את כל חללי העולם לא היה משנה בדיבורו. יום אחד הגיע למקום ששמו קושטא (אמת) והם לא היו משנים בדיבורם ולא היה מת אדם מהם בלא זמנו.
"נשא אישה מהם והיו לו שני בנים ממנה. יום אחד הייתה יושבת אשתו וחופפת את ראשה. באה שכנתה, דפקה בשער. חשב: אין זו דרך ארץ. אמר לה: אינה כאן. מתו לו שני בניו. באו אנשי המקום לפניו אמרו לו: מה הדבר? אמר להם: כך היה מעשה. אמרו לו: במטותא ממך, צא ממקומנו ולא תסכסך את המוות באותם אנשים (בנו)".
רבא, האמורא הבבלי המפורסם, מספר סיפור על חכם ששמו רב טבות או רב טביומי (כך או אחרת שמו קשור ב"טוב") שחי חיים מופלאים, שכולנו חולמות עליהם מדי פעם – מציאות שבה אין לשקר קיום. רב טבות טוען שהוא מעולם לא "שינה בדיבורו", כלומר מעולם לא שיקר. האמת, שהייתה נר לרגליו של הרב הטוב, הובילה אותו לעיר מופלאה, עיר שלה מאפיין אחד בלבד: תושביה מעולם לא אמרו דבר שקר.
מה טבעי יותר משידוך בין הרב הטוב והישר לבת קושטא? מר טוב וגברת אמת נישאו והביאו לעולם שני בנים (קל לנסות ולנחש את שמות הבנים).
הרייטינג המוגזם של היושר
הדרמה באגדות מגיעה ב"יום אחד". אז ביום האחד והנורא של האגדה שלנו, הצטלבו שני אירועים: אשת הרב חפפה את ראשה ושכנתם באה לביקור בביתם. שני אירועים תמימים שמסיבה לא מובנת הכניסו את הרב למלכודת שממנה לא הצליח להיחלץ: אם יאמר שאשתו חופפת ראש – הוא יפגע בצניעותה; אם לא יאמר את האמת – הוא יפגע ביסוד הקיום של קושטא.
הרב הטוב בחר לשקר, והתוצאות האיומות מיהרו להגיע: שני הבנים מתו והוא גורש מהעיר. ואשתו? לא נדע מה קרה לה, שכן היא לא גיבורת הסיפור. היא רק אשתו של הרב הטוב שלא הצליח להגן על משפחתו.
מה האינטרס?
למה רבא בחר לספר את הסיפור הזה ומדוע דורות על גבי דורות של למדנים שמרו אותו בחיבור היהודי היוקרתי – התלמוד? אפשר לציין בוודאות מה רבא לא רצה לומר; הסיפור של רבא לא בא לתמוך בדביקות עיוורת בערכים, ראויים ככל שיהיו. רבא מציג אדם שבעודו מקפיד לא לשקר, הוא נלכד בבוץ הטובעני של אמונותיו הפשטניות. הוא לא רואה בעיניים, הוא מחפיץ ומחמיץ את המשמעות האמיתית של החיים בעודו רודף בקנאות אחר "הטוב והישר".
קריאה בסיפור מעוררת שאלות רבות: מדוע הוא מתערב בקשר בין אשתו לשכנה? מדוע הוא מרגיש שעליו לענות לשכנה? מדוע הוא מחליט שחפיפת הראש של אשתו היא אירוע סודי? ועוד, אם רב טבות מעולם לא שיקר, מדוע הוא הרגיש צורך לנדוד לקושטא? אם גם במציאות הסוערת האמת היא נר לרגליו, מדוע עליו לגלות ל"מנזר דוברי האמת"? איך לא הבין רב טבות את הסיכון שבחיים בעיר הדבקה בעיקרון אחד? איך הוא לא הבין שההגליה העצמית מחמירה את תנאי החיים שלו ולא משפרת אותם?
אמור לי מי האלוהים שלך ואומר לך מי אתה
בתרבות קנאית, החיים הם מוצר זול. הדבר היקר הוא הערך הקדוש. לא חשוב מה הערך אבל הוא תמיד יהיה המטרה והחיים יהפכו לכלים חד-פעמיים על שולחנו. בעיניים פקוחות נכנס רב טבות לגור בעיר שנאמר לו עליה שני דברים בלבד: שמעולם לא שיקרו בה ושמעולם לא מת בה אדם טרם זמנו. כל מה שהיה עליו לעשות הוא לחבר את הנתונים ולהבין שיש סיכוי שאם הוא ישקר הוא יגרום למוות מוקדם. והנה, ילדיו שילמו בחייהם את מחיר הערכים של אבא. מכיוון שאלוהים נברא בצלמנו, חברה קנאית מייצרת לעצמה אל קנאי. מות הבנים, שהיה מקבל הסברים אחרים בקהילה אחרת, מקבל הצדקה רוחנית שהדעת לא יכולה לסבול.
רבא מפורסם בחריפותו. קנאות וחריפות מחשבתית הן לא זיווג מוצלח. החכם החריף שמח על סתירות שהוא פוגש. הוא מאותגר מהצורך ליישב ביניהן. הקנאי רוצה לראות עולם שיש בו רק שכבה אחת של קיום, עולם של שחור ולבן, עולם שמוכר אשליה שלפיה לכל בעיה יש פתרון ותמיד אפשר לעשות את "הטוב והישר".
האגדה מדגישה את המחירים שמשלמים הנשים והגברים הקרובים ביותר אל הקנאי. בעקדת יצחק שילמו יצחק ושרה את מחיר קנאותו של אברהם. גם בסיפור על רב טבות, האישה והבנים הם אובייקטים שישלמו את מחיר הקנאות של הגבר, שכמובן יישאר בחיים.
סורו מאיתנו
מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, בתקופה הקשה בתולדותיה, נתונים בידיים של קנאים. יש צורך דחוף שנבהיר להם שקנאות היא פתרון פחדני, חסר אחריות וגם טיפשי, ונפשנו נקעה. כבר מזמן.
סורו מאיתנו אנשי קנאות, אינטרסים ודמים. השיבו הביתה את כל החטופים והחטופות שעוד בחיים, ותנו לנו להתאבל ולקבור את מתינו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר הגיב על דבריי חברנו המכנה את עצמו "ישעיהו הנביא" (אהבתי את הבחירה): "אגדות חז"ל הן משלים ולא נועדו לפרופסורים רציונליסטים. דעות אפשר גם לרשום ללא קשר אליהן".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerתודה, ישעיהו. במידה מסוימת אני מסכימה איתך. אגדות חז"ל (ככל אגדה וסיפור חיים) אפשר לקרוא גם כמשל. ועוד נמצא זמן לדון בשאלה מהו משל. אני לא יודעת מהו הרציונליזם שאתה מדבר עליו, אבל נדמה לי שאני בכל מקרה לא עונה על הקריטריון. ובקשר להערה האחרונה, בוודאי שאני יכולה לכתוב את דעותיי במנותק מהמסורת, אבל למה לי?
שבת שלום, שבת של שיבת בנות ובנים לגבולם.
