הכֹּל אודות אמא
הכול מלבד שמה. נשים כמעט לא מוזכרות בתלמוד, וכשהן מוזכרות, לרוב ניטל מהן שמן הפרטי. הן "אמא של", "בתו של" או "אשתו של" ואת העוול הזה אין דרך לתקן. מהסיפורים המעטים על אודות אימו של רבי אלעזר אני לומדת שהיא הייתה אישה חזקה שידעה לאהוב את בנה ולא חששה "מה יגידו". את האגדה שלפנינו אפתח בדברי תודה לאישה שהעניקה לעולם שיעור באימהות, ושמה נעשק.
ילד טוב משאיר תנור ריק
נפתח באגדה (פסיקתא דרב כהנא, יא. מתורגם מארמית):
חמרים (בעלי חמורים, רוכלים) הגיעו למקום מגוריו של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון, לקנות תבואה מאביו. ראו החמרים שאלעזר יושב לפני התנור, אימו מוציאה והוא אוכל, אימו מוציאה והוא אוכל, עד שכילה את כל הפת. אמרו: "וי, נחש רע נמצא במעיו של זה". שמע אלעזר את דבריהם. מה עשה להם? נטל את חמוריהם והעלה אותם לראש הגג. הלכו החמרים ואמרו לאביו. אמר להם: "שמא דבר רע אמרתם לו?" אמרו: "ראינו אותו יושב לפני התנור, אימו מביאה והוא אוכל, עד שכילה את כל הפת, ואמרנו: וי, נחש רע נמצא במעיו של זה". אמר להם: "האם משלכם הוא אכל?! מי שברא אותו ברא לו את מזונו. אף על פי כן, לכו ואמרו לו משמי והוא יוריד אותם למענכם". הלכו ואמרו לו, והנס האחרון היה גדול מן הראשון. כאשר העלה אותם, העלה אותם אחד, אחד. וכאשר הוריד אותם, הוריד אותם שניים, שניים.
האגדה נפתחת בבועה של חום ואהבה שבונה האם לה ולבנה. התנור מדמה את הרחם שבה "נאפה" העובר (אני מודעת לכך שיש מי שהחליטו ש"רחם" הוא לשון זכר; חברותיי ואני מסרבות להשלים עם האבסורד) והחמרים צופים ברחם שמחוץ לרחם, באם שאופה לבנה מלוא פי תנור לחם רך וחם.
1 צפייה בגלריה
אימהות של חטופים במחאה מול הכנסת. בועות האהבה והחמלה התנפצו ברגע אחד
(צילום: עמית שאבי)
הוא יזדקק לרגעים האלה
החיים של רבי אלעזר לא יהיו תותים או פיתות חמות. בעתיד הוא ישלם מחירים כבדים על הקנאות של אביו, רבי שמעון בר יוחאי, שידבר סרה ברומאים וייאלץ להתחבא שנים ארוכות במערה. אל המערה (הרחם של אבא?) ייקח רבי שמעון את בנו, ושם הם ישבו ללא הלחם החם של אמא וילמדו תורה. לאחר היציאה מהמערה, אלעזר ימשיך את דרכו הקנאית של אביו, עד שיבצע פנייה חדה ויהפוך למשתף פעולה עם הרומאים. לאורך כל הדרך שתרחיק את אלעזר מאמא, הוא יהיה עסוק באוכל; ברעב ואחר כך בהשמנה קיצונית ובייסורים שיביא על עצמו. הוא אפילו יבצע ניתוח להסרת שומן. הקשר לגופו יסתבך ולבסוף הוא יהפוך לזומבי יהודי שלא ישתחרר מהגוף אפילו במוות. אבל הרעות האלה לפניו וכרגע הוא בחוויה מתמשכת של חיי רחם. הוא ואמא בעולם משלהם, היא אופה והוא אוכל.
אל תתפרצו לבועות אם-ילד
אין דרך להתבונן באדישות בתמונת אם-ילד-תנור. החמרים, שבאו לעשות עסקים עם אבא (כן, בעולם של חז"ל לומדי תורה נדרשו לפרנס את עצמם), רעבים לכל מה שהבית הזה מציע: לניחוחות הלחם הנאפה בתנור, לאם שרודה לחמים ומגישה אותם לבנה ולילד שאוכל בלי חשבון או ביקורת. הסוחרים רוצים ביס מהחוויה שלפניהם, וליבי איתם. אין דבר מפתה יותר, ואין טעות גדולה יותר, מפריצה לבועת אם-ילד. לא נברא הסוחר שיוכל לרכוש את החום, הביטחון והמתיקות שהבועה הזו מציעה.
הקנאה הופכת לכעס
הקנאה המובנת של החמרים הופכת לכעס שהופך לדימוי מכוער: "נחש רע נמצא במעיו של זה". איך ילד יכול לזלול את כל האהבה ולא להשאיר להם ביס? איך יכולה אמא לתת את אהבתה לבנה בלי להשאיר פירור לאורחים? החמרים מכונים על שם החמורים שעליהם הם רוכבים ובהם הם סוחרים, אבל האסוציאציה לעולם החומר ברורה.
גברים מנסים לייצר חלופות ליכולת ההולדה הנשית. מסחר, מנהיגות, מלחמות ולמדנות הן חלופות פופולריות. הסוחרים הנודדים רוכבים על עולם החומר, והם יכולים לרכוש מזון, אבל אין תחליף לחמימות הטרייה שנרקמת בין אם לבנה. הקנאה הופכת את האהבה ל"נחש רע".
מרד בסיפור גן העדן
הנחש ש"דחפו" החמרים לבטנו של הילד שולח אותנו לסיפור גן עדן, לדיאלוג המפותל בין חוה לנחש הרע שמפתה אותה לאכול מפרי העץ האסור. בעקבות האכילה נגזר על חוה עונש: "בעצב תלדי בנים".
תמונת הפתיחה של האגדה חותרת תחת החטא והעונש שבסיפור גן עדן מהתנ"ך. האם והילד לא חווים את האכילה כחטא והיחסים ביניהם לא כרוכים בעצב.
לחם, חמל, מחל
האותיות ל', ח' ו-מ' מביאות לשפה העברית עושר של משמעויות. לחם, מלחמה, חמלה ומחילה, והאגדה שלנו עסוקה בכל אלה. הילד הפגוע לוחם ונוקם את עלבונו, את הניסיון לחבל בקשר בינו ובין אמא. הוא לוקח את עולם החומר הגברי ומעלה אותו לגג. שם (אם נרצה: בעולם הסופר-אגו) תחיה התרבות הגברית שמאיימת על תמימותו. הוא משתמש בכוחות שקיבל מהתזונה האימהית וכמו מבקש: "רק עוד רגע אמא, רק עוד רגע קט" של ילדות ותום.
החמרים מלשינים לאבא. אולי הם חושבים שהאב לא מודע לסוד הקשר בין אשתו לבנו. אבל האב, שיצא ללימודיו או למלאכתו, מודע לבועה הרחמית שמתקיימת בביתו ומגבה אותה (בהמשך, למרבה הצער, הוא יפגע בגסות בקשר הזה, אבל כרגע הוא מאפשר). כשרבי שמעון שומע על המלחמה שהכריז בנו על החמרים, הוא מתייצב לצד הילד, ולמעשה לצד היחידה אם-ילד: "שמא דבר רע אמרתם לו?"
זה הרגע שבו אני נוהגת לעצור את קריאת האגדה למען המטפלות והתזונאיות שבחבורה הלומדת: הנה מופת להורים שמכבדים את הצרכים של ילדיהם. אין נחשים רעים, אין ילדים שמנים ואין צרכים לא ראויים. הילד, על צרכיו, עטוף בחום של אבא ואמא. את התא הבריא הזה עלינו לשמור בעדינות ובנחישות.
האב מצרף את אלוהים להגנה על בנו: "מי שברא אותו ברא לו את מזונו". הלוואי שכל הילדים והילדות בעולם ישמעו מהוריהם מילים תומכות כאלה.
עינב צנגאוקר, אימו של מתן, בתגובה על מניעת כניסתה לכנסת
לבסוף יתקיים פיוס בין הילד של אמא למשימות הגבריות, והוא יזכה להצלחה מרשימה הודות ללגיטימציה שנתן האב ליחסי האם והבן. בשלב זה יכול הילד לעכל את הסופר-אגו ולהעביר אותו מהגג לקומת הכניסה, ואף לעשות זאת ביתר עוז: "כאשר העלה אותם, העלה אותם אחד, אחד. וכאשר הוריד אותם, הוריד אותם שניים, שניים".
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןחמלה, מלחמה, לחם ומחילות בזמן הזה
אי אפשר שלא לחשוב על מאה גברים, נשים וילדים שנמצאים במחילות של רצועת עזה. בועות האהבה והחמלה של חייהם התנפצו ברגע אחד, באוקטובר 2023. אין להם לחם, אין להם זמן ולרוע המזל חייהם נתונים בידי ממשלה נטולת חמלה, שמעדיפה מלחמה חסרת תכלית על פני השבתם הביתה. הלב מתנפץ לרסיסים מהמחשבה על האימהות, האבות והמשפחות שרוצות להציע לאהובי ליבם לחם וחמלה, ואין להם מושיע.
כל כך הרבה יחידות משפחתיות נפרצו על ידי נחשים רעים, האדמה שעליה אנו חיות מלאה מתים, סבל, רעב ומשפחות קרועות מאימה. סיימו את המלחמה הארורה ותנו לנו ללקק את הפצעים.
ואחרי כל זה נמצא את הכוח הנדרש להוריד את החמורים מהגג.
שבת שלום.
Ruhamaweiss1966@gmail.com
