"יקום זה בו אנו חיות, מה אופיו?"
בשנת 1902 יצא לאור הספר "החוויה הדתית לסוגיה" שכתב הפסיכולוג והפילוסוף ויליאם ג'יימס. ספר זה משפיע עד היום על חקר חוויית האמונה האישית וההבדלים בינה ובין הדת הממוסדת. יותר ממאה שנים חלפו, והספר עדיין מודפס בארצות ובשפות רבות.
ג'יימס מגדיר את החוויה הדתית כתשובה האישית והשלמה שנותנים כל אחד ואחת מאיתנו לשאלה: "יקום זה בו אנו חיות, מה אופיו?" שכן התשובה הפרטית שלנו "מביעה את הרגשת הקיום הפרטית... בדרך המסוימת ביותר". למרות ש"אחדות מהתגובות האלה הינן 'בלתי דתיות', במובן אחד של המילה 'דתי', הרי בכל זאת שייכות הן אל הספירה הכללית של החיים הדתיים, ומשום כך יש למנותן, לפי סוגן, עם התגובות הדתיות".
4 צפייה בגלריה
לוחם צה"ל ברצועת עזה. יש לדאוג ליוצאי הצבא גם בהיבט הרוחני
(צילום: דובר צה"ל. למצולם אין קשר לנאמר בטור)
תקראו לזה "דת", תקראו לזה "רוחניות", כל הגדרה תהיה מתאימה וגם בעייתית, ועם זאת, החוויה מוכרת. כולנו מתנהגות בהתאם לתשובה שאנו נותנות (מתוך חשיבה מסודרת או בחוסר תשומת לב) לשאלה מה מהותו של העולם שבו אנו חיות; הבאת חיים לעולם, פמיניזם, פציפיזם, לאומנות, גזענות, מינימליזם, תרבות הצריכה, עבודה עד השעות הקטנות של הלילה, מאבק נגד הקהילה הגאה, תמיכה בקהילה הגאה, אדישות לקהילה הגאה – כל פרט ברשימה אקראית זו הוא תוצר של תמונת עולם כוללת.
טלטלה רוחנית
טבח שמחת תורה והמלחמה שאנו נמצאות בשלב לא ידוע שלה (והלוואי שכבר הייתה באה אל סופה) מטלטלים את כולנו. עוצמת הטלטלה לא קשורה רק למידת הקִרבה לזוועות. היא קשורה גם לרקע של כל אחת ולמקורות הכוח והתמיכה שלה. מעבר למהלומה הפיזית והרגשית, אירועים אלה מעוררים גם טלטלה רוחנית ("דתית" בלשונו של ג'יימס). תמונת העולם שהייתה לנו התערערה, אנחנו שוהות בערפל רוחני, מתקשות למצוא נקודות אחיזה ומקוות שיגיע הרגע שבו נוכל לבנות בניין חדש מהלבנים שהתפזרו לכל עבר. כרגע אנחנו מגששות בעלטה, נחבטות בסלעים רוחניים, נופלות וקמות. צועדות כמה צעדים, נופלות ומחפשות כיוון חדש.
אם עולמך הרוחני לא היטלטל, את צריכה לברר מהם החומרים שמהם הוא עשוי. יש חשש שהוא מכיל חומרי שימור שלא באמת בריאים לך. אם את אוהבת להזין את נשמתך במזון טרי שצומח מתוך המציאות, יש לך כרגע עבודה רבה. יש לקוות שבתום הימים הנוראים נבנה תמונת עולם שתהיה מדויקת יותר, מפוכחת יותר וגם חומלת יותר. יש לקוות שמתוך הגיהינום שבו אנו חיות, נצא חכמות וטובות יותר.
הכול היה ידוע ובכל זאת הכול חדש
מצד אחד וברמה העקרונית, לא קרה בעולם דבר שאמור להפתיע אותנו. אנחנו יודעות שיש רציחות סדיסטיות ומעשי התעללות ואונס אלימים ומרושעים באופן קיצוני. העם היהודי שרד את השואה ואנחנו, יותר מעמים אחרים, אמורים לדעת שהמין האנושי מסוגל לכל זוועה. ובכל זאת, החוויה האישית משנה לחלוטין את התמונה. בעולם רוחני חי ועשיר, כזה שצומח בדיאלוג בין הפרט למציאות, יש הבדל מהותי בין חוויה אישית לידע תיאורטי. עכשיו אנחנו חוות את הרוע והאלימות ברמה האישית. תמונת העולם שהייתה לנו לפני השבת השחורה לא אמורה להחזיק מעמד אחריה.
ממסד דתי מול רוחניות אישית
ברגעים כאלה, לממסד דתי ולדתיוּת אישית (חילונית או תאיסטית) יש מטרות הפוכות. שאיפתו של הממסד הדתי, ככל ממסד אחר, היא לשמר ואף להגדיל את כוחו. בשעות משבר הממסד לא מרשה לעצמו לעצור ולשהות באימה, ולהמתין שתתגלה קרן שמש ותמונה חדשה תיבנה. תחת איומי המציאות, הממסד ממהר להלעיט את קהילתו במזון רוחני משומר. הוא שולף מהמזווה תשובות דתיות לא מספקות שנוסחו בעקבות השואה או אסונות אחרים, ומקווה שנסכים להזין את הצרכים הרוחניים שלנו בתשובות שהוא מציע.
4 צפייה בגלריה
כלי רכב שרופים בזירת הטבח הנורא במסיבת הטבע ליד רעים. תמונת העולם התערערה
(צילום: Ilan Rosenberg / רויטרס)
הדת האישית, לעומת זאת, חייבת לחוות את הזעזוע ולשהות בתוכו. היא מבינה את הטלטלה ואסור לה למהר להסתגל. היא עוברת את כל שלבי האבל; כועסת ומתריסה, נבעתת ונעצבת. לבסוף, כשניצני השקט בוקעים, היא מנסה לצאת מהמשבר חכמה ואמיצה יותר. היא עוברת תהליך שינוי. אם לא נשתנה לטובה בעקבות האסון, העולם הרוחני שלנו יהיה דק ודל, אנחנו לא נצדיק את קיומנו ולא נוכל להישיר מבט אל הדורות הבאים.
יש גם ממסד חילוני
כאמור, גם תמונת עולם חילונית יכולה לחסות תחת הכותרת של "רוחניות" (ואם נרצה, "דת"). גם בעולם החילוני יש ממסדים ויש תשוקות רוחניות אישיות, והמתח ביניהם גדול. הפיתוי להזין את עצמנו בתשובות מן המוכן של מחנה זה או אחר, הוא עצום. אנו זקוקות לאומץ רב כדי שלא נתחפר בנתיבים האידיאולוגיים המוכרים ולא נשוב ליפול באותם בורות. אנו צריכות לשהות בכאוס, ורק לאחר שהייה מספקת, לבנות מחדש את תמונת העולם הרוחנית והמוסרית שלנו.
כמו ברגעים האיומים של יציאת מצרים
פרשת השבוע, פרשת "בֹּא", מביאה אותנו אל לב האימה של הימים שלפני יציאת מצרים. מדובר באימה ארוכה; לאחר שנים רבות של עבדות, עם העבדים נדרש להאמין באל חדש, לקבל מנהיגות חדשה ומפתיעה (בנו המאומץ של מלך מצרים, אויב העם), לשאת בסבלנות את התגברות האלימות המצרית, להתארגן לבריחה, לברוח, לקפוץ לתוך ים מתוך אמונה בהושעה של אל לא ידוע ולהתהלך במדבר ללא מקורות מים ומזון.
מהמקום שבו אנו נמצאות היום, קל להזדהות עם הבהלה של יוצאות ויוצאי מצרים. קל לדמיין את האימהות ההרות, את ההורים לילדים הקטנים, את הזקנים ואת המנהיגות השבטית שלא יודעת אם להאמין למשה או להישמר מפניו.
פציעה מוסרית (Moral Injury)
השבוע פגשתי את הרבה ננסי ווינר, עמיתה לעבודת הליווי הרוחני, שהגיעה עם משלחת מארצות הברית כדי ללמוד על חוויית החיים הישראלית, להעיד בעולם על מה שראו ושמעו בישראל ולהביע אחוות אחים ואחיות. ננסי סיפרה לי שבשנים האחרונות היא עוסקת בליווי יוצאי צבא אמריקאים בתחום ששמו "פציעה מוסרית". העיסוק בתחום זה העמיק והתרחב בעקבות המעורבות האמריקאית בעיראק.
פסיכולוגים גילו שחלק מהחיילים והחיילות שחזרתם מעיראק לוותה בתסמינים פוסט-טראומטיים, יצאו אומנם נשכרים מטיפול פסיכולוגי מתאים, אך בליבם נותר עניין עמוק שהטיפול הפסיכולוגי לא נתן לו מענה. אותם חיילים שבו לביתם לאחר שעולמם המוסרי נפגע, ולמען החלמה מהפגיעה הזו, כך הבינו המטפלים, היה צורך לשלב בטיפול נשות ואנשי רוח ודת.
4 צפייה בגלריה
חייל אמריקאי נערך ליציאה מעיראק, 2011. העיסוק בתחום העמיק והתרחב
(צילום: Joe Raedle / Getty Images. למצולם אין קשר לנאמר בטור)
"פציעה מוסרית", מסבירה ננסי, "יכולה להיגרם משני כיוונים. האחד הוא כשהחייל או החיילת מגלים שהמדינה או המפקדים שלהם בגדו בהם. למשל, אם הם שלחו אותם למשימה מוצהרת אחת, אך בפועל דרשו מהם לבצע משימה אחרת. או חיילות שחזרו מהקרב והעידו שהמפקדים שהתחייבו לשמור עליהן פגעו בהן מינית. אלה דוגמאות קשות לפציעה רוחנית של החיילים, כתוצאה ממעילה באמון, ממעשים לא מוסריים שנעשו כלפיהם על ידי מי ששלחו אותם לקרב.
"הצד השני של הפציעה המוסרית הוא כשהחייל או החיילת מועלים באמון של עצמם ומבצעים פשעים, עושים דברים שבימים כתיקונם לא היו מעלים בדעתם לעשות. כשהם מגלים שהם הרגו חפים מפשע, ירו ללא אבחנה, בזזו בתים, הרסו משפחות או פגעו בילדים. קיימת גם קבוצה שלישית והיא של אלה שעמדו מנגד בשעה שחבריהם לשירות ביצעו פשעים".
כאמור, בארצות הברית מבינים שבחלק הזה של ההתמודדות יש צורך בעזרתם של נשות ואנשי דת, שיעזרו ליוצאי הצבא לעבור תהליך רוחני. במקרים שבהם הדבר נדרש, נשות ואנשי הדת עוזרים ליוצאי הצבא לבנות תהליך של תשובה ותיקון, וגם לקיים טקסים דתיים שתכליתם להתמודד עם הפציעות המוסריות ולחזור לחיק הקהילה.
אין ספק שגם בתחום רוחני זה צפויה לחברה הישראלית עבודה רבה בשנים הקרובות. טוב יעשו המנהיגות והמנהיגים הרוחניים בישראל אם יכירו בפציעה זו, ייתנו לה מקום ולא ימהרו לכסותה בדיבורים של הבל ובעצימת עיניים.
מכות מצרים ופציעות מוסריות
פרשת השבוע מזמנת אתגר מוסרי עצום. שלוש מכות מצרים האחרונות מתרחשות בפרשת "בֹּא", והאחרונה שבהן היא "מכת בכורות" האיומה. הסיפור המקראי הופך את משימת קריאת הפרשה לחוויה כמעט בלתי אפשרית. את יושבת בבית הכנסת, שומעת את קריאת התורה, ורוצה להזדהות עם מאבק השחרור של בני ישראל. מצד שני, אלוהי העברים מאתגר את יכולת ההזדהות השבטית שלנו, כשהוא מגביר את המחירים הנגבים מהמצרים. איך אפשר להזדהות עם מכת בכורות? איך אפשר לשאת את זעקות השבר של האימהות והאבות המצרים? במה הם חטאו ובמה חטאו ילדיהם הבכורים, שכך מעולל להם אלוהים? למה אי-אפשר היה לבנות סיפור שלא מעורר קונפליקט אכזרי שכזה?
הכוח של סיפור מכות מצרים הוא בהפעלת בלוטות המוסר שלנו. הכוח של הסיפור הוא באי הנוחות שהוא גורם לנו ובשיקוף המבהיל שמציעה הפרשה למציאות חיינו. פציעה מוסרית היא מרכיב מהותי של כל מלחמה. ככל שהמלחמה תימשך, יתגברו גם העוולות, זעקות האימהות שלא יכולות להאכיל את ילדיהן יבקעו שערי שמיים והאלימות האיומה שחווינו לא תצדיק את עצמה בפגיעות בחפים מפשע.
4 צפייה בגלריה
מציינים יום הולדת שנה לכפיר ביבס בכיכר החטופים. לא יהיה שיקום חברתי בלי החזרתם
(צילום: Ahmad Gharabli / AFP)
הגיע הזמן, כבר מזמן, לשים סוף למלחמות כולן. הגיע הזמן, כבר מזמן, לסיים את המלחמה הזו. תנו לנו ללקק את הפצעים, לנסות להשתקם, ולהפסיק לפצוע ולהיפצע. במקום מלחמות, בנו הסדרים ארוכי טווח.
וקודם כול – להחזיר את כולם הביתה
המשימה הראשונה של כל מדינה היא לשמור על האזרחיות והאזרחים שלה. לא יהיה שיקום חברתי, רגשי ורוחני, בלי החזרת החטופים שעדיין נשארו בחיים. לא יהיה סוף לייסורינו ולתחושת האשמה האישית והקולקטיבית אם לא יוחזרו החטופות והחטופים. כל יום שלהם בשבי מעמיק את הפצעים המוסריים של כולנו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות וחברים יקרים, אני רוצה להזמין אתכן לוובינר שיעסוק בשאלות הרות גורל אלה של התמודדות פסיכולוגית ורוחנית עם הטראומות שאנו חוות, ובאפשרות לצמיחה מתוך ההריסות. סמינר הרשת יתקיים ביום חמישי הקרוב, 25 בינואר 2024, בשעה שמונה בערב.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerהדוברת המרכזית תהיה אחת המומחיות הגדולות בעולם להתמודדות עם טראומה: פרופ' ג'ודית לואיס הרמן, שהתנדבה (ולא בפעם הראשונה) לדבר איתנו, ישראליות וישראלים, על טראומה וצמיחה. נוסף עליה ידברו בכנס הפסיכולוגית הקלינית ד"ר אילת כהן וידר, השייח' חליל אלבאז, הרבה ננסי ווינר ואני. הוובינר ילווה בתרגום סימולטני לשפות עברית, ערבית ואנגלית, מתוך אמונה שרק ביחד נתמודד ונצמח, וההשתתפות היא בהרשמה וללא תשלום. אני מקווה שהלימוד הזה יעזור לנו לשהות בתוך המבוכה הרוחנית והרגשית ולמצוא דרך להשתנות לטובה. כל הפרטים וההרשמה בקישור הזה.
שבת שלום!
