הצעד הראשון ברחובות חז"ל
את הפסיעה הראשונה בעולם התלמוד פסעתי ביום שעזבתי את בית ספר "חורב", היום האחרון של כיתה י"א. ברוך המקום שזיכה אותי לחמוק מכיתה י"ב וללמוד תלמוד בבית המדרש לנשים שהקימה פרופ' חנה ספראי ז"ל. כדי להרגיש בבית בעולמם של חכמי המשנה היא המליצה על קריאת הרומן "כעלה נידף" מאת מילטון שטיינברג. קראתי אותו בתרגום הישן לעברית ארכאית ואהובה (יוסף לוז, 1950).
הרומן עם הדפים המתפוררים על אלישע בן אבויה איפשר לי להרגיש בת בית ברחובות של חכמי המשנה.
מחאה מול הכנסת לאחר פיטורי שר הביטחון יואב גלנט
(צילום: עמית שאבי, SATVIEW.TV)
ננסה להלך ברחובות
במדור "מדרש הלכה" ננסה להתיידד עם המשפחות והרחובות של החכמים. נעבור בין אבות ובנות, אימהות ובנים ומורים ותלמידים. נטייל בין הדורות, הקהילות והתפוצות, ונזכה לתחושת ביתיות.
זו לא תהיה תמונה היסטורית, שהרי אין מקורות שמהם אפשר לבנות תמונה כזו, אבל יש אפשרות לצייר תמונה עשירה אחרת, תמונה ספרותית. אנו נכיר את הדמויות כפי שביקשו הדורות לציירן עבורנו.
"הבת של"
בשבוע שעבר הכרנו את נקדימון בן גוריון, מעשירי ירושלים ערב חורבן הבית (70 לספירה). היום נפגוש את בתו. האם יש לה שם? במדרש "איכה רבה" היא נקראת מרים, אבל זה כמעט שם גנרי לגיבורות אגדות החורבן.
לאגדות על אודותיה יש מקבילות, ואנו נעיין בנוסח שמופיע בתלמוד הבבלי (מסכת כתובות דף סו-סז). המסורת מובאת במלואה ופרוסה לפרוסות כדי להקל על הפרשנות:
מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום. אמרה להם: כך תפסקו לבנותיכם, וענו אחריה אמן.
וואו. זו התגובה המתבקשת. במסגרת הסכם "קדם נישואין" (הסכמי הכתובה) נקבע שבת נקדימון תקבל מבעלה 400 זהובים בכל יום לרכישת בשמים (בלי להבין את המשמעות המדויקת של "זהוב", זה נשמע הרבה). האם הכלה מרוצה מתקציב הבשמים? לכאורה כן, שהרי היא מאחלת לחכמים: "כך תפסקו לבנותיכם".
אלא שבמקור אחר, תוספתא, מובא נוסח שונה: "מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים חמש מאות דינרי זהב בכל יום לקופת בשמים... אף היא קיללה ואמרה להם כך תיתנו לבנותיכם". לפי התוספתא, היא קיללה. גם בנוסח של הגמרא לא נאמר "ברכה", אלא "אמרה", והפועל פתוח לפרשנות. השוואת המקורות מאפשרת להבין מדוע בנוסח המתון, דברי בת נקדימון לא מוגדרים כ"ברכה". הכלה הצעירה מתוארת כאישה עשירה ומפונקת. כמה נשים זוכות לדמי בשמים בכתובתן? והיא זועמת נוכח תקציב עצום לרכישה יומית של בשמים.
אקדח מוזהב במערכה הראשונה
במילים מעטות מעצב המספר את תמונת משפחות ירושלים העשירות, ואי-אפשר להכפיש משפחות עשירות בלי אישה שתייצג הסתאבות, פינוק וניתוק. האם החכמים עונים לדבריה "אמן" מתוך פחד?
הולדת ונוס העצובה
מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכים אחריו. ראה ריבה אחת שהייתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים. כיוון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו. אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מושלים משל בירושלים: "מלח ממון חסר"? ויש אומרים: חסד.
ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להם לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה.
בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתם של אומה שפלה.
סיפור תקציב הבשמים מתפקד כרקע לזוועות החורבן. רבן יוחנן בן זכאי, הרב שחתם על הכתובה המסואבת של בת נקדימון, ואולי גם אמר "אמן", רוכב עכשיו על החמור ותלמידיו הולכים אחריו. הוא פוגש שוב את בת נקדימון והפעם היא אוספת גרגירי שעורים מגללי בהמות. בגדים כבר אין לה. כשהיא פוגשת את הגברים היהודים היא מכסה עצמה בשערה הארוך. קשה שלא להיזכר בתמונת "הולדת ונוס" של בוטיצ'לי ולחשוב בכאב על ההבדל בין שתי העלמות.
זו תמונת ימיה האחרונים של ירושלים. אולי זו אחת התמונות שגורמת לרבן יוחנן לצאת אל הרומאים ובפיו דברי כניעה. בן זכאי לא באמת מתעניין בכספי משפחתה. הוא יודע שבריוני ירושלים השמידו את האוצרות של עשירי העיר. ואם היא רעבה, מניין יהיה לו אוכל לתת לה?
שאלותיו של בן זכאי: "ממון של בית אביך היכן הלך? (...) ושל בית חמיך היכן הוא?" נועדו לתלמידים ולנו, שומעות האגדה. תראו, אומר המספר, מה סופה של קהילה שעשיריה מנותקים, חכמיה מתבודדים, והיא מונהגת בידי בריונים שמאמינים ב"תמות נפשי עם פלישתים" ושורפים את אוצרות המזון של העיר.
כסף משומר
הנערה המלקטת למדה את הלקח, וגם אם המשל שהיא מציינת, "מלח ממון חסר/חסד", לא ברור לנו – קל להבין שהניכור בין הממון לחסד הוביל לאסון הפרטי והקהילתי.
אני אוהבת את פירוש רש"י לפתגם: "הרוצה למלוח ממונו, כלומר לגרום לו שיתקיים, יחסרנו לצדקה, וחסרונו זהו קיומו". בניגוד למופע הפתיחה, בת נקדימון מצטיירת כאן כמי שמבינה את המציאות. היא לא מאשימה בעוני שלה את בריוני ירושלים. העובדה שהיא ומשפחתה לא עשו מעשי חסד בכספם גרמה לניתוק החברתי, הניתוק הגביר את העוני, העניים העלו את הבריונים לשלטון ולכן יהודי ירושלים מלקטים מזון מגללי בהמות. האקדח המוזהב שהונח במערכה הראשונה, שולח את בן זכאי לוותר על העיר בתמורה להצלה מועטה.
לסובב את הסכין בגב
ונקדימון בן גוריון לא עשה צדקה? והרי שנינו: "אמרו עליו על נקדימון בן גוריון, כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת (יריעות צמר עדין) היו מציעים תחתיו, ובאים עניים ומקפלים אותם מאחריו".
עורך התלמוד לא מסתפק בביקורת שהובאה עד כה. בהיתממות הוא שואל האם נקדימון לא נתן צדקה (הרי בשבוע שעבר ראינו את דאגתו לעולי הרגל). תמונת הנדיב הצנוע-ידוע נפרסת; בכל פעם שהוא יוצא מביתו, עבדיו פורסים לרגליו יריעות יקרות. העניים פוסעים מאחוריו ונוטלים את היריעות.
קשה לתאר תמונה מעוותת יותר של צדקה. לכאורה, זו הצדקה בפסגתה, שהרי העשיר אינו רואה למי הוא נותן. אבל אין צורך להכביר מילים על ההתנשאות, הניכור והלעג לעניים שיש בהתנהגות זו.
מידה כנגד מידה: בעושרו של נקדימון עניים לוקחים את מדרך כפות רגליו, ולאחר זמן תאסוף בתו גללים בין רגלי בהמות.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןרחוב נקדימון
השבוע הלכתי בשכונת קטמון הירושלמית, ששמות רחובותיה הם שיעור בתלמוד. לראשונה שמתי לב לרחוב "נקדימון". על שלט הרחוב נכתב: "רחוב נקדימון, נדבן יהודי בימי הבית השני". חייכתי בעצב; מה שהדורות זוכרים, ומה שמעדיפים לשכוח.
רקחנו מאותה המרקחת
אליטות אינטלקטואליות מנותקות, פערים כלכליים בלתי מוסריים ובלתי נסבלים, והנהגה בריונית. כל אחת מאיתנו נמצאת באחת הקבוצות האלה. לכולנו אחריות. האם נצא מזה טוב יותר, או שנזדקק לרבן יוחנן בן זכאי שיתחנן בסוף הדרך להצלה מועטה?
שבת שלום.
