"אני מרגישה כמו מצורעת"
חיפוש מהיר בגוגל של המשפט "אני מרגישה כמו מצורעת" העלה רשימה ארוכה של חוויות בנות זמננו. אישה שגבר חרדי דרש ממנה לעבור מקום בטיסה אמרה שהיא הרגישה כמו מצורעת. באותו אופן תיארה את חוויית חייה אישה שפניה כוסו בכוויות. דון לני גבאי תיארה כך את חוויית הביקור שלה במקווה, ואישה אחרת, שהייתה בין הראשונות שהוכנסו לבידוד בגלל הקורונה, תיארה כך את תחושתה בימי הבידוד וגם אחריו.
כשכתבתי אותו משפט בלשון זכר קיבלתי תיאור של איש ישראלי שמשתמש בכיסא גלגלים והגיע לשגרירות ישראל בלונדון וגילה שהיא לא מונגשת. ערבי ישראלי תיאר את חוויית החיים של ערביי ישראל כמצורעים, וגם הומוסקסואלים, בתקופה שבה לא איפשרו להם לתרום דם, השתמשו בדימוי הזה כדי לתאר את תחושתם.
2 צפייה בגלריה
בית הנסן בירושלים, לשעבר בית חולים למצורעים. אין קשר בין מחלת הנסן לצרעת המקראית
(צילום: חיים יפים ברבלט)
הבחירה הפופולרית לדמות חוויות הדרה עכשוויות ל"צרעת" מעידה על כך שהצרעת לא עברה מעולמנו. היא לא מתפקדת עוד כמחלה, ועם זאת יש לה נוכחות קבועה ומטלטלת בחוויות החיים היומיומיות שלנו. הצרעת חיה ובועטת.
מחלה דתית
מי שתקרא, אפילו ברפרוף, את תיאורי הצרעת בפרשות "תזריע" ו"מצורע" בתורה, תגלה שהצרעת המקראית אינה מחלת הנסן. התיאור המקראי של הצרעת מתייחס לשינויים ניכרים בעורו של המצורע, אבל כאן מסתיים הדמיון בין הנסן (המחלה המכונה צרעת בעידן המודרני) לצרעת המקראית. יתר על כן, התורה מתארת גם אפשרות שבגדים וקירות של בתים "יחלו" בצרעת, כך שמדובר בתופעה שונה בתכלית.
אין ראיה שהמקרא התייחס אל הצרעת כאל מחלה מידבקת. הוצאתו של המצורע מחוץ למחנה לא נועדה לשמור על הקהילה מהידבקות, שהרי הכהן מצווה לראות את המצורע ולבחון את עורו בקפדנות כמה פעמים במהלך ההסגר.
המקרא, ואחריו ביתר שאת חז"ל, מתייחסים אל הצרעת כאל מחלה דתית, עונש על חטאים חברתיים-דתיים. ההרחקה מהקהילה היא חלק מתהליך הענישה ולא קשורה להגנה על הקהילה מפני הידבקות.
מרים, שדיברה נגד משה ומיד הפכה למצורעת, היא הדוגמה המקראית המובהקת לכך שצרעת היא עונש דתי. את הקישור הסופי עושים חז"ל כשהם מפרשים את השם "מצורע" כמעין הלחם של המילים "מוציא שם רע".
זהירות, טמא לפניך
"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא י"ג, מ"ה-מ"ו).
אם מצורע מתקרב לעיר או אם אנשים מתקרבים אליו, הוא נדרש להזהיר את הקהילה מנוכחותו. עליו לקרוא בקול "טמא טמא". גם נוהג זה לא נועד לשמור על בריאותה הפיזית של הקהילה, אלא על "בריאותה" הדתית. שכן הדרישה שהמצורע יתלבש כאבל מלמדת על המשמעות הרוחנית של הצרעת, ועל כך שהריחוק מהקהילה הוא סוג של ענישה, הוקעה פומבית.
להקיא את החטא
מסגרות משפיעות על האופן שבו אנו רואות את התמונה. זה המצב גם ביחס לטקסטים. קריאות התורה שעד לפרשות הצרעת (תזריע ומצורע) עסקו בהיסטוריה של בני ישראל. אם נאמל"ק את החלקים שעד לפרשות הצרעת, התורה מספרת לנו שהעולם נברא, שמשפחה אחת נבחרה כמשפחה המועדפת, משפחה זו ירדה למצרים ואחר כך שועבדה שם. המשפחה הפכה לחבורת שבטים ויצאה ממצרים, קיבלה את התורה ובנתה בית לעבודת האל בזמן הנדודים במדבר.
בשלב זה מתחילה חריגה מהמתכונת הסיפורית. לאחר מות שני בני אהרן בחגיגת חנוכת המשכן, מופיעה כאילו משום מקום רשימה של מאכלות אסורים; חיות טמאות שאסור לאכול אותן וחיות טהורות שמותר לאכול אותן. לאחר רשימת האוכל מגיעה פרשת "תזריע" הפותחת בחוקי טומאת הגוף של האישה היולדת. בהמשך מופיעים חוקי המצורעים, ולסיום הרשימה מופיעות שוב טומאות גוף, ובפעם הזו – טומאות הגבר והאישה גם יחד.
הנה המסגרת המעניינת שבתוכה נטע העורך המקראי את הצרעת: טומאת אוכל – טומאת גוף – צרעת – טומאת גוף. המחוקק מספר על מאכלים שאסור להכניס לגוף, כדי להימנע מטומאה. אחר כך מחמירה הסיטואציה והוא מדבר על הפרשות טמאות (זרע ודם וסת), שאומנם אין לנו שליטה על נוכחותן בגוף אבל הן לפחות יוצאות ממנו מתישהו. ליבת הדברים הן הטומאות ש"נדבקות" לגוף. אלה הטומאות המפחידות ביותר, שכן הן משתלטות על הגוף ואין דרך מסודרת או מובטחת להיפטר מהן. הצרעת נתפסת כביטוי חיצוני לחטא פנימי עמוק. חטא שהגוף מבקש, ללא הצלחה, להקיא מתוכו.
המצורעים, המשוגעים והקהילה
בפתיחת ספרו המפורסם "תולדות השיגעון בעידן התבונה", הצביע מישל פוקו על מעבר תרבותי מעורר מחשבה: עם הירידה במספר המצורעים בעולם המערבי, התרוקנו בתי המצורעים אך הם לא הפכו למיותרים. אוכלוסייה חדשה השתכנה בהם, אוכלוסיית ה"משוגעים". עד לאותה עת הקהילה לא עסקה בריכוזם ואשפוזם של ה"משוגעים". עיקר טענתו של פוקו היא שהקהילה זקוקה ל"אחר" ברור וידוע שאותו היא תקיא מתוכה. תהליך ההוצאה מהקהילה מעניק למערכת הקהילתית חוויה כפולה: הזדככות מחד והפחדה מאידך.
ביודענו שהכהן מזהה את המצורעים ושולח אותם אל מדבר הבדידות, והרופא או השופט מזהה את ה"משוגעים" ושולח אותם אל המכלאות הגדולות, אנחנו הופכות לממושמעות, שכן לבעלי השררה בקהילה יש יכולת לסמן אותנו כחולות ולשלח גם אותנו אל מחוזות הבדידות, השנאה והטירוף: "הצרעת נסוגה, ואגב נסיגתה נטשה אותם מקומות שפלים ואותם פולחנים שלא להתגבר עליה נועדו אלא להשאיר אותה בריחוק של קדושה... החשיבות החברתית של אותה דמות עקשנית ומפחידה שלא גורשה אלא לאחר שנחקקה בתוך המעגל המקודש, האריכו ימים יותר מן הצרעת, גם עתידים היו להתקיים בשעה שכבר היו בתי המצורעים ריקים זה שנים".
עינינו הרואות שעדיין הצרעת לופתת אותנו בזרועות של זיכוך, פליאה ואימה. אנו לא מפסיקות להשתמש בה כדי לתאר את חוויות החיים שלנו, על אף שמעולם לא ראינו מצורעת ובוודאי לא חווינו את הנידוי והאימה שהיו מנת חלקה.
"נוכחת בהיעדרך"
איך אני שונאת את הקביעה: "את נכחת בהיעדרך". זו דרך להסביר, להצדיק ובעיקר לנקות את המצפון מול מי שנעדרה או הודרה מאירוע. אני לא רוצה להיות נוכחת בהיעדרי, אני מעדיפה להיות נוכחת בנוכחותי. אם ההיעדר שלי נוכח וצועק – אנא בדקו איתי למה נעדרתי או הסבירו לי למה הדרתם אותי.
הביטוי "נוכחת בהיעדרך" הוא דרך לנקות את מצפונן של המדירות ומעלימות העין. נוכחות נעדרת מגדירה לפי פוקו את מצבם של המצורעים. לדבריו, הקהילה עוסקת בטקסי הרחקה של המצורעים ולא בריפויים. ואגב, גם במקרא, חוקי המצורע המפורטים לא מנסים לרפא את המצורע אלא לעסוק בזיהוי ארוך, קפדני ומרובה שלבים שלו.
ההרחקה של המצורע היא ההנכחה שלו, וההנכחה של ההרחקה משרתת את האינטרסים של מי ששולטים במנגנונים הקהילתיים. בהמשך הדרך, יתחלפו המצורעים במשוגעים, אחר כך יהיו לנו "אחרים", נוספים אבל תמיד יהיו מי שיאכלסו את הבתים המרוחקים והמבהילים. ואנו נעשה כל מאמץ לשאת חן בעיני הרשויות ולא להגיע למקומות אלה.
שקל על כל מתלונן ומתלוננת שהוגדרו כ"משוגעת"
קל יהיה להבין את תמונת העולם שמצייר פוקו אם נתבונן על התופעה השכיחה של הגדרת מתלוננים ומתלוננות על פגיעה מינית כ"משוגעות". אם היה לי שקל על כל מתלונן ומתלוננת שהוגדרו כ"משוגעת", הייתי עשירה. למרות "מי טו" והמודעות הגדולה לאונס השני שעוברות מתלוננות על ידי המערכות שאמורות להגן עליהן, המחלקות הפסיכיאטריות עדיין עמוסות בנשים וגברים שכל "חטאם" הוא שהם היו קורבנות של פגיעות מיניות.
בחלק מהמקרים מדובר בהאשמות שווא ובחלקם מדובר בנבואות שהגשימו את עצמן. קהילה שאיפשרה להתעללות להתרחש, ואחר כך התעללה בירוקרטית וציבורית במיעוט שהעזו להתלונן, הטריפה את דעתן של המתלוננות. בסוף הן יזדקקו לטיפול נפשי מורכב.
ההזנחת וגם אשפזת?
ראו לדוגמה את מסע ההפחדה שעבר רפי פולק, איש צעיר שהעז להצטרף לדורית לנג ולנחמה תאנה, ולהתלונן בפנים גלויות נגד הרב צבי טאו. רפי אושפז מיד לאחר תלונתו, בתמיכת משפחתו, במחלקה פסיכיאטרית. פסיכיאטר פרטי שבדק אותו עם שחרורו קבע שרפי אינו פסיכוטי ואינו אובדני. תנו לפוגעים מספיק כוח וזמן והם ימלאו את "בתי המשוגעים" בקורבנותיהם.
זה לא משנה אם הקהילה תגדיר אותך כ"מצורעת", כ"משוגעת" או בכל הגדרה מדירה אחרת, הפיכתך הפומבית לחולה המאיימת על הקהילה משיגה מטרה כפולה: הקהילה מרגישה כיצד היא מתנקה ומיטהרת מהטומאה, ובאותו זמן היא מטילה אימה על כל פרט שיחרוג מ"הסדר הטוב".
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר, בבית המדרש שלנו, כתבה א' מילים חזקות. נדמה לי שהיא באה לקלל, אבל היא יצאה מברכת: "אומרים שבתי הקברות מלאים בכאלה שאין להם תחליף. כותבת המאמר היא יוצאת מן הכלל, אין לה תחליף כי לא צריך. כשהיא תלך לעולמה, לא יהיה צורך למלא את החלל. אף אחד לא ישים לב. כרגיל, תודה על כלום".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerא' יקרה, נמצאת מברכת משום שאמרת דברי אמת, ומשום שהם דברי אמת חשובים. למרות הפנייה האישית, דברייך אוניברסליים וחשוב לכולנו לזכור אותם. אף אחת לא תותיר חלל לאחר מותה, והקביעה ש"בתי הקברות מלאים בכאלה שאין להם תחליף" היא צינית כמובן. לכולנו יש תחליף וזו דרכו של עולם. השאלה היחידה החשובה היא איך נבחר לחיות לאור התובנה הזו.
שבת שלום!
