קרן של אור
אחד הדברים שמאירים עבורי, גם אם במעט, את חשכת הימים האלה, הוא הידיעה שבשבוע הקרוב נזכה לקרוא את אחד הספרים היפים, הרכים, המרגשים והאמיצים שנכתבו בתרבות העברית – מגילת רות. התמהיל של אומץ ורכות אינו נפוץ ועשוי להפתיע, ועם זאת ברור לי ששם נמצאת האמת. זו פסגת ההישגים האנושיים, ואת השגב הזה מציעה מגילת רות. נוסחת הריפוי למחלה המוסרית של חשכת ימינו רשומה בספר העתיק המתוארך לראשית ימי הבית השני. לקרוא ולא להאמין. לקרוא וליישם.
נצא לדרך
המושג "חסד" סובל מיחסי ציבור בעייתיים. שובל של מסכנוּת וניחוח קורבני דבקו בו. יש מרחק עצום בין סטריאוטיפ ה"חסד" ובין רות, נעמי ובֹעז, הגיבורות והגיבור של מגילת החסד, מגילת רות. המושג חסד מוזכר במגילה שלוש פעמים, על הטיותיו השונות, אבל הלמות הלב שלו מורגשת בכל אחד מפסוקיה.
2 צפייה בגלריה
חלוקת מזון במחנה הפליטים אל-בורייג'. איפשהו ברצועת עזה חיה רות המואבייה
(צילום: Eyad Baba / AFP)
בפתיחת המגילה, כאשר נעמי חוזרת חסרת כול לביתה בבית לחם, היא מנסה לשכנע את כלותיה לחזור לבתיהן ולא לבוא איתה לדרכה. הוויתור של נעמי מנוגד לאינטרסים שלה, שהרי היא זקוקה לנשים צעירות שילקטו עבורה אוכל ואולי אפילו יעמידו לה נכדים. אבל נעמי מבקשת לשחרר את האלמנות הצעירות ממחויבות והיא גומלת איתן חסד, בעודה מכירה ומזכירה את החסד שהן גמלו איתה: "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יעשה יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי".
בפעם השנייה, מופיע החסד כשנעמי מבינה שרות פגשה בשדה את בעז, הגואל שלהן, ועכשיו יש להן תקווה: "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לה' אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא". בפעם השלישית, החסד מופיע כשבעז מגלה את רות שוכבת למרגלותיו, מרגיע את חרדתה-חרדתו ומבטיח לה שהוא הבחירה הנכונה עבורה ולא בחור צעיר וזר. הוא יהיה לה למשענת: "ויֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר".
הביטנה של החסד
את מעיל החסד עלינו ללבוש, בניגוד למקובל, עם הביטנה כלפי חוץ. פעמים רבות, בבית המדרש של הטוקבקים, אתן מצטטות לעומתי את הקביעה התלמודית: "עניי עירך קודמים". בהזדמנות אחרת נשוחח על משמעות אמירה זו (השונה מהמשמעות שמיוחסת לה לרוב). כרגע אני רוצה לציין שבשלוש הפעמים שבהם מוזכר החסד במגילה, הוא מוזכר בשיחה עם רות, שהיא לכל הדעות "עניית עיר אחרת".
2 צפייה בגלריה
רות המואבייה בציור של פרנצ'סקו אייץ משנת 1853, המוצג במוזיאון יוחנן פאולוס השני בוורשה
נעמי מודה לרות ולערפּה על חסדיהן (כן, מואביות יכולות להיות גומלות חסדים). בפעם השנייה נעמי מציינת באמצעות החסד את הקשר העמוק שבינה ובין רות, ובפעם השלישית בעז מתפעל ממידת החסד של רות. מהותו של החסד בפריצת גבולות. החסד מנוגד לדין התוחם והמבדיל, החסד הוא שפע, הוא גשם של נדיבות שיורד ללא הבחנה על כל מה שנמצא תחת הענן. אם את רוצה לבדוק אם עשית מעשה של חסד, בדקי, בין היתר, כלפי מי פונה המעשה הטוב שלך. אם המעשה צועד בניגוד לכיוון האינטרס שלך, יש סיכוי שעשית חסד.
חסד הוא המעשה הנכון ולא המעשה הנוח. החסד אינו פוטוגני. החוטים והקשרים ניכרים, המאמץ ברור. מעיל החסד נלבש עם הביטנה בחוץ; תג המחיר, המידה והתפרים הגסים גלויים.
הדפנות הגמישות של המכל הקהילתי
החוק בספר "דברים" קובע יחס חסר פשרות כלפי המואבים: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם". דפנות המכל הקהילתי קשוחות והמחסום המשפטי ברור. לעולם, אבל לעולם, לא נצרף מואבים לקהילה שלנו.
אז איך רות? כאן מזגה מגילת רות את תערובת האומץ והרוך במינון מדויק, שהמיס את הדפנות הקשיחות של המכל הקהילתי. מגילת רות היא הפגנה רכה ונחושה נגד החוק הנוקשה של ספר דברים. מגילת רות מספרת שיש במואב נשים גומלות חסדים, נשים שהביאו לעולם גם את דוד המלך (כן, מלך שנוי במחלוקת, ככל מלך ושליט – ובכל זאת רצה מי שרצה לטעון שהוא הגיע דווקא מרחמהּ של מואבייה גומלת חסדים).
תדע כל מי שמקפידה לכתוב "עניי עירך קודמים" שאם היא לא דואגת לאומללות ולאומללים של עם אחר, במיוחד עם שאנו אוהבות לשנוא (מישהי אמרה פלסטינים? עזתים?) היא חוטאת ומחטיאה. מחטיאה את המהות של החיים, את היופי הקשה שלהם, את השיעור החשוב ביותר שהיא יכולה ללמוד. החסד חסר גבולות ונטול לאום. אין בעולם כולו דבר מענג ומספק יותר מעשיית חסדים.
במקום שבו ספר "דברים" ביקש להפוך את העם שלנו לחסר, אטום, מבוהל ונטול גמישות, החליט מחבר מגילת רות לפזר אבקת פיות, אבקת רות, שתלמד אותנו גמישות מהי.
על גמישות חסדים
כשדניאל בני נכנס לבית הספר היסודי והתחיל לקרוא, אמרתי לו שמדי שבת הוא ילמד בעל פה משנה אחת מפרקי אבות. אני, כמי שמלמדת תורה שבעל פה, מכירה את הערך העצום של לימוד בעל פה. גם מהסטודנטיות שלי אני דורשת ללמוד מעט בעל פה, וכך פעלתי גם ביחס לבני. המעברים בין עברית של ילד ישראלי בן שבע לעברית של המשנה הולידו לא מעט רגעים מצחיקים ומלמדים. כבר במשנה השנייה בפרק א', ציפתה לי הפתעה נהדרת. "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", קובעת המשנה, והבן שלי שינן: "על התורה ועל העבודה ועל גמישות חסדים".
משאיות אספקה נוסעות לרצועת עזה כחלק מסיוע הומניטרי
אין גבול לתודה שאני חייבת לו על השיבוש הזה. "גמישות חסדים" זו הברקה. החסד של מגילת רות הופך את הקהילה היהודית לגמישה יותר, רכה יותר, מכילה יותר. החסדים, במיוחד כשהם מופנים לכיוון שאינו צפוי ואינו נוח, מגמישים את השריר המוסרי של הקהילה. כלל האצבע המוסרי – לכי נגד הזרם ונגד הנוחות האישית המיידית. רות המואבייה ובני בן השבע לימדו אותי שיעור בגמישות חסדים.
פילאטיס טקסטואלי
חז"ל הם מורים לפילאטיס טקסטואלי. הטקסט המקראי הוא עבורם נקודת מוצא לתרגילי גמישות נועזים. כשחז"ל ראו את המתח בין החוק המקראי המדיר את המואבים למגילת רות המכילה אותם, הם עברו לבגדי ספורט והתחילו לעבוד. כמו מורי פילאטיס טובים, הם לא עבדו באופן אקראי, אלא מתחו את השריר הפרשני שנראה להם נכון וראוי. במקרה הזה, הם מתחו את השריר המוסרי והכריעו לטובת מגילת רות: "עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית". בלי למצמץ ובמינימום מילים, הם רוקנו מהחוק המקראי חמישים אחוז מתכולתו. החוק חל רק על גברים ולא על נשים.
אבל חז"ל לא נחו. האגדה מספרת שברגע ארוך ומטלטל של מחלוקת בבית המדרש של יבנה, הגיע לפני החכמים איש עמוני שהתגייר – אך בגלל החוק המקראי, שרק הנשים הוחרגו ממנו, נאסר עליו להיות חלק מהקהילה היהודית. יהודה, הוא קרא לעצמו, וחי באזור הספר הקהילתי. הוא נטש את העמונים לטובת היהודים, אך אל הקהילה היהודית הוא לא הורשה להצטרף. כך הוא חי עד היום שבו בערו מחלוקות רבות בישיבה של יבנה, והוא החליט לנסות את מזלו. הוא בא בפני החכמים וביקש להיות חבר שווה בקהילה היהודית.
רבן גמליאל, המסמל בסיפור את הדפנות הנוקשים של המכל, סירב לקבלו, שכן רק עמוניות ומואביות מתקבלות לקהילה. רבי יהושע, המסמל את הצד הגמיש והמהפכני, עשה עוד סיבוב פרשני מרשים ואמר: "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות". אין עוד עמונים אמיתיים, אין מואבים אמיתיים – ואם תרצו (או לא), אין גם יהודים אמיתיים. כולנו בנות ובני תערובת. רבי יהושע ריפד את הגבולות בחומר הרך והאמיץ של החסד, והתקדים נוצר – אין עמים "אמיתיים" בעולם.
כן, מה שקורה ברצועת עזה נורא ואיום
המלחמה שאנו נתונות בה נוראה מכיוון שהיא מביאה רק סבל ואלימות נוספים לעולם. היא לא מחזירה חטופות וחטופים, היא שורפת את ערי ישראל והיא שורפת את רצועת עזה וגורמת למותם של עשרות אלפי גברים, נשים וילדים חפים מפשע. איפשהו בעזה חיה רות המואבייה, ואיפשהו בישראל חיים נעמי ובעז. הלב שלנו יכול להכיל את כל הכאבים כולם, והמעשים שלנו צריכים להביא חיים ושלום לכול.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר התייחסתי לדברי חברנו אליעזר, שקבל על כך שיש מיליוני אנשים שמאמינים במה שהוא כינה "דמות דמיונית". חברתנו, מרים המאירי (תודה שהגבת בשמך המלא), הגיבה בדברים יפים ומרגשים – ואני מביאה אותם ככתבם. תודה מרים על דברים היוצאים מהלב ונכנסים אליו:
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer"אדון אליעזר נכבד! יש אלוקים ואני מאמינה בו. אבל אני מכבדת את זה שאתה לא מאמין באלוקים. זכותך לא להאמין ואני לא שופטת אותך על זה. עניין שלך. אבל אני לא מקבלת את היחס שלך כלפי אנשים מאמינים. כאילו אנחנו נחותים ממך. מאיפה הביטחון הזה שאתה חושב שזה 100% בטוח שאתה צודק? את הגישה הזאת אני דוחה מכול וכול. אין לך זכות לחשוב על אנשים דתיים בחוסר כבוד רק בגלל שהם מאמינים בבורא עולם. שבת שלום! בכבוד רב, מרים המאירי".
שבת שלום!
