ואתחנן: נחמו
ואתחנן. נחמו. שמות פרשת השבוע וההפטרה הם הזעקה שבוקעת מכל קרן רחוב בישראל: "וָאֶתְחַנַּן: נַחֲמוּ". ובתרגום לשפת חולין: חאלס.
נמאסתם אתם ומכונות הרעל שלכם. עייפנו מהפחד, מההַשְׂנָאָה ומהקִרבה המצמררת לאירועי תשעה באב. לא רוצות לשנוא אחת את השנייה. לא רוצים לפחד. לא מוכנות עוד לרתום את עצמנו לרכבי המלחמה של הפוליטיקאים. חאלס, מרעילי בארות. נמאסתם. מגיעים לנו ימי נחמו.
בלילה שלפני ההצבעה המטורללת, הגעתי למאהל בגן סאקר ללמוד וללמד תורה. כשסיימתי ללמד הגיעה חבורה של צעירים חרדים. הזמנו אותם להצטרף וחלקם נענו. למדנו יחד גמרא ושוחחנו על שאלות של אמונה. בשקט, בחיוך, בסקרנות. לא התווכחנו אלא הקשבנו ושאלנו שאלות. אלה היו שיחות מלב אל לב. באחת בלילה, כשנפרדנו, אמר לנו בחור חרדי: "חבל שצריך מחאה בשביל ששיחות כאלה יתקיימו. בואו ניפגש כאן כל שבוע ונדבר". אני מבטיחה לך שזה יקרה (כבר עובדת על התוכנית), והלוואי שהפוליטיקאיות והפוליטיקאים שלנו יבינו את מה שאנחנו מבינות: "לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת ולא בשביל שנאה וקנטור ושפיכת דמים, חס ושלום, רק באנו לעולם כדי להכיר ולדעת".
קוצב הלב של החברה הישראלית
היי, יושבי קרנות הכנסת, כדאי שתיזכרו: תפקידכן לשרת אותנו. אם אתן באמת רוצות לבדוק כמה חשוב לחברה הישראלית לבטל את עילת הסבירות אני מציאה לערוך את הבדיקה הבאה: נתקשר לכל משק בית בישראל ונברר אם המשפחה מעדיפה לקבל באופן חד-פעמי 2000 ש"ח לחשבון הבנק או לבטל את עילת הסבירות. אני מהמרת, הימור מפרגן, על 10% מהמשפחות שישיבו: "ברור שעילת הסבירות". כל היתר ישמחו לגלות שהחודש הם יצליחו להקטין את המינוס בבנק, ואולי אפילו לקחת את הילדות לבילוי בבריכה. עד כדי כך יקר ללב החברה הישראלית ביטול עילת הסבירות.
אם באמת תרצו להכיר את הלב שלנו, דעו שמה שמכביד לנו על הנשימה הוא הרצח ברחובות, בתי החולים שלא מסוגלים לספק שירותים ראויים, מחסור בלתי נתפס בצוותי הוראה, בתי משפט שלא עומדים בעומס (כן, קיצור תורים, זה מה שחשוב לנו). מה שבאמת שובר את ליבנו הוא להגיד לילדים שלנו: "אין לנו כסף". מה שמפחיד אותנו עד מוות היא האפשרות שלא נוכל להביא אוכל הביתה. החלום האמיתי שלנו הוא שניצולי השואה הנותרים יחיו בכבוד וסל התרופות יציל חיים נוספים. כאלה אנחנו. שטחיות.
"עילת הסבירות"? מה עניינה לכאן. תראו איך הצלחתם לייצר מלחמה שכמעט אף אחת לא מעוניינת בה. קומץ פוליטיקאים משיחיים קבעו אג'נדה, אליהם הצטרפו כמה פירומנים, בראשם עומד ראש ממשלה ששכח שהוא בתפקיד, וסביבם מתגודדים כמה עשרות דמויות שהפכו עצמן אנונימיות וייזכרו בהיסטוריה כחבורה שמקיפה את בריוני ירושלים (יולי אדלשטיין, ניר ברקת, יואב גלנט ועוד כמה ששמם כבר נשכח, איזה משקה מקטין שתיתם?). ואנחנו? מסתובבות סביב גדרות התיל המקיפות את הכנסת (כיאה לדיקטטורה) ומתחננות: נחמו.
פיוס תלמודי
אגדה תלמודית מספרת על מריבה שפרצה ביהדות בבל בין מורה לתלמידו. המורה היה רב יוסף והתלמיד, שכבר היה רב חשוב, שמו רבא. רב יוסף, שבזקנתו התעוור, כעס על תלמידו הצעיר והמצליח ששלח אליו שאלה בהלכה ולא קיבל את תשובתו. לוח השנה העברי מציב תמרורי אזהרה נגד סכסוכים בלתי פתורים, ובערב יום כיפור רבא מבין שעליו לעזוב את ישיבתו במחוזא, וללכת לרצות את רב יוסף שמנהיג את ישיבת פומבדיתא (מסכת עירובין, דף נד עמוד א', מתורגם לעברית): "הלך רבא וראה שהשמש של רב יוסף מוזג לו (את כוס היין). אמר רבא לשמש: תן לי ואמזוג אני. נתן לו והוא מזג. כאשר טעם רב יוסף את היין אמר: דומה המזיגה הזו למזיגה של רבא בן יוסף בן חמא. אמר לו רבא: אני הוא. אמר רב יוסף לרבא: אל תשב עד שתפרש לי את הפסוקים הבאים, מהו שכתוב: 'וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא'? אמר לו: אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכול דשים בו – תורה ניתנה לו במתנה, וכיוון שניתנה לו במתנה – נחלו אל, שנאמר 'וממתנה נחליאל'. וכיוון שנחלו אל – עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות'. ואם מגיס ליבו – הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר 'ומבמות הגיא'. ואם חוזר בו – הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר 'כל גיא יִנָּשֵׂא".
"הפוך חזק עם חלב סויה וקצת קצף"
טרנד תרבותי שיש סביבו הסכמה רחבה, כזו שאף עילת סבירות לא תוכל לבטל, הוא הזכות המוקנית לכל אחת להטריל מלצריות בהנחיות להכנת כוס הקפה. במחיר של 12 שקלים (בירושלים) אני בטוחה שאני קונה את זכותי לביטוי אישי. לא כל מאכל או משקה זוכים לפריבילגיה כזו. אם נבקש להתבונן על ההנחיות לבריסטרית מנקודת מבט אנתרופולוגית, נבין שהזמנת הקפה היא תרכיז התרבות המערבית – הקפיטליזם והאינדיבידואליזם שלנו מתנקזים אל כוס הקפה שמספרת כמה יקר בעינינו הטעם האישי וכמה עמוקה אמונתנו שהכסף יענה את הכול. לעומת זאת, בעולם העתיק ובתרבויות מסורתיות בנות ימינו, המשקה (יין או קפה) הוכן לפי טעמו של המעניק ולא של המקבל.
מזיגת יין היא פעולה של ערבוב יין עם מים, וזה הדבר הראשון שעושה רבא בהגיעו לבית רב יוסף. נזכור שרב יוסף עיוור ולא רואה את תלמידו. התלמיד מכין את תמהיל היין-מים ועכשיו המורה נבחן; האם יזהה רב יוסף את המזיגה המיוחדת של רבא? האם הוא עדיין זוכר אותו? עדיין אוהב? רב יוסף נהדר והוא נזכר באהבה בתלמידו. משהו בליבו של רבא נרגע. תהליך הפיוס כבר התחיל.
אל תשב
ועכשיו מגיע השלב השני בתהליך הפיוס. רב יוסף דורש מרבא לפרש כמה פסוקי תורה בעמידה, ורק אם יפרש אותם נכון הוא יורשה לשבת. הפירוש הנכון אינו פירוש מילולי אלא חינוכי. רב יוסף שולף פסוקי תורה המתארים את נדודי בני ישראל במדבר, ומצפה מרבא לפרש את המסע כמהלך פנימי של התנשאות וחזרה לצניעות. הפרשנות של רבא צריכה להעיד שהוא מקבל את סמכותו של רב יוסף. המשימה מובנת לרבא, הרי לשם כך הוא בא, והוא שולף את הדרשה המתבקשת, דרשת הרכנת הראש.
כבר לא רק "ואתחנן"
אבל יש פאנץ'-ליין לסיפור. רב יוסף הושיט לרבא כתב כניעה בדמות פסוקים מספר במדבר, ורבא נדרש לחתום עליו. אלא שרבא הוסיף קינוח לא צפוי – הוא שלף כמה מילים מתוך נבואת "נחמו", נבואת ישעיהו שתיקרא השבת בבתי הכנסת (ישעיהו מ'): "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר".
הפסוקים שהביא רב יוסף הזמינו דרשה היררכית: במות לעומת גיא, אדם ש"דשים" בו לעומת אדם ש"מגיס" ליבו. דברי ההתנצלות של רבא היו חייבים לכלול הרכנת ראש של אדם צעיר בפני רב זקן. אבל הפסוקים מישעיהו, שאותם רבא מצרף לדרשה, הם פסוקי נחמה רדיקלית, והם מדברים על שוויון עולמי, שוויון בין כל הברואים: העולם יהפוך למסילה ישרה, הגיא יוגבה והגבעה תושפל. העקוב יהפוך למישור ואז, רק אז, יתגלה כבוד ה'.
לאחר שהרכין את ראשו בפני רב יוסף, רבא שב וזוקף את קומתו. הוא מבהיר למורו שהיררכיות שייכות לרגעי החולשה שלנו. ברגעי הפסגה, ברגעים שבהם ליבנו פתוח להתגלות כבוד ה', יש שוויון.
נפלתם על הדור שהפסיק להתחנן
השבת, כשנקרא את נחמת ישעיהו, נזכור שהעולם האמיתי הוא עולם שוויוני, וכדאי שגם הפוליטיקאים והפוליטיקאיות שלנו יזכרו זאת. כפי שגילו החודשים האחרונים אנחנו לא נעצרות ב"ואתחנן", אנחנו דורשות שהעקוב יהפוך למישור, ואם הם לא יבינו את גודל השעה – אנחנו נביא את היום.
נקפיד לזכור ולהזכיר
החברה הישראלית הרכיבה על עיניה את עדשות השוויון. בחודשים האחרונים הפכנו רגישות לעיוותים, ואין דרך חזרה מהמקום הזה. התקופה האחרונה, שהביאה סבל רב, גם הפכה אותנו לחכמות וחומלות יותר. אין שוויון בלי שוויון לאוכלוסייה הערבית. אין שוויון עם כיבוש. אין שוויון עם הדרת נשים או להט"בים ואין שוויון עם התעמרות בקהילת עולי אתיופיה.
תודה למנהיגות הפוליטית המורעלת שלנו – לחצתם על הדור הלא נכון, לחצתם יותר מדי והעיניים שלנו נפקחו. אנחנו כבר לא בפרשת "ואתחנן"; אנחנו הופכות את העקוב למישור.
אפילו המפלצת בוכה
לפעמים אפילו מפלצות בוכות. בתשעה באב חלפנו על פני פסל המפלצת המפורסם בקריית יובל, וראינו שהמפלצת הירושלמית בכתה בלילה ועדיין דמעתה על לחייה. אין לה מנחם? יהיה. תהיה. ט' באב עבר ואנחנו נשוב להיאבק על זכותה ועל הזכות של כל המיעוטים בחברה הישראלית לחיות בדמוקרטיה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
כפי ששמתן לב אני מרבה לפנות גם אל הגברים בבית המדרש שלנו בלשון אישה. בהקשר זה, מיכאל, חברנו, גילה דאגה לי ולפופולריות של הטור והוא כתב: "חבל שתפספסי קוראות בגלל ההקפדה המיכאליסטית על שימוש בלשון נקבה רבות".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerמיכאל יקר, תודה על הדאגה, היא נוגעת ללב ואני שמחה להתייחס אליה. ראשית, אני לא אוהבת את התואר "נקבה", הוא גס ומחפיץ ואני לא משתמשת בו. ובקשר לעצם הפניה בלשון "אישה", אני עושה זאת על מנת להפנות זרקור אל עוול של שנים, אל קושי שאיתו מתמודדת כל אישה דוברת עברית, שלא יודעת מתי היא חלק מהפנייה ומתי לא. השפה העברית מתעתעת בנשים, ולא במקרה. אני מקווה שתגלו גדלות נפש ותתמודדו עם האתגר הלשוני. ומי שלא? ילך לקרוא את דברי הרבנים הראשיים לישראל. אני מעולם לא הבטחתי לך טור של ורדים.
שבת שלום!
