המקרר של הנשמה
לפני שנים רבות ישבתי בבית קפה בחברת בשלנית רצינית ומוכרת. בחיוך היא אמרה לי: "כשאני מתבוננת במקרר של אדם, אני יודעת הכול על חיי המין שלו". לביקור במטבח שלי היא כבר לא הוזמנה.
את הידע האינטימי שחברתי רוכשת מתוך התבוננות במקרר, אני רוכשת מהתבוננות בספריות ביתיות ומבחירות קריאה. נתבונן למשל בפרשת השבוע "חֻקַּת", ובאופן שבו כל עדה וכל בית כנסת בוחרים לקרוא את הפטרת הפרשה, ונגלה דבר או שניים על סולם הערכים שלהם.
אורלי גלבוע ושירה אלבג בעצרת בכיכר החטופים
(צילום: Satview)
הפטרת "חֻקַּת" מצמררת תמיד, ומצמררת כפליים לאחר טבח שבעה באוקטובר. אי אפשר לעבור עליה לסדר היום (כלומר אפשר, אבל זה מעיד על סולם הערכים של מי שעושה זאת). מה נושא ההפטרה ומדוע היא קשורה לפרשת השבוע? כל תשובה שאנסח לשאלה זו תעיד על העולם הערכי שלי, ואת זה הרי אני עושה בשמחה.
המקרר הרוחני שלי
מבחינתי הפטרת "חֻקַּת" מספרת את סיפור העקדה של נערה שאין לה שם והיא מכונה "בת יפתח". הקשר בין עקדתה לפרשה הוא למעשה רשת סבוכה של סיפורים וקשרים, ואני אנסה להתיר אותם בהתאם לאמונותיי. בפרשת "חֻקַּת" מתה מרים הנביאה, ובאותה פרשה, כמה פסוקים אחר כך, מת אחיה, אהרן. בטקס רב רושם מלווה העם את אהרן אל מותו. הפרשה מקדישה לטקס הזה שבעה פסוקים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר: יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו... עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה... הַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם... וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ... וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל".
עצרו את הסוסים
מה קורה כאן? פרק כ' של ספר "במדבר" מכיל עשרים ותשעה פסוקים. שבעת הפסוקים האחרונים מוקדשים למות אהרן, ורק חציו השני של הפסוק הראשון מוקדש למות מרים: "וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם". המילה "שם", שחוזרת פעמיים בתיאור הקצר הזה, הולמת בלב הקוראת. מרים נמצאת שם, אי שם. היא מתה במקום לא חשוב, ברגע לא חשוב. רק הכינוי המורה (השולח אותנו לחלקו הראשון של הפסוק) מציין את מקום קבורתה. על מצבתה המדומיינת נכתב: "שם נטמנה אישה ששמה היה מרים. היא הושתקה".
אין טקס פרידה, אין בכי, לא שלושים יום ולא דקה. סיפור מות מרים דומה לסיפור חייה; היא פוצחת בשירת הים ומאז היא מושתקת. פעם אחת נוספת היא מנסה לדבר – ומיד היא זוכה לגינוי וצרעת. וזהו. די.
לא ארחיק לכת אם אומר שסיפור מות מרים הוא רק תירוץ לספר על היעדר המים, על התלונות של בני ישראל ועל החטא של אהרן ומשה שהוביל לעונשם הכבד – הם לא ייכנסו לארץ ישראל. היי, גם מרים הייתה נביאה וגם היא לא נכנסה לארץ ישראל, אבל מבחינת המספר זה לא דורש הסבר ובוודאי לא דיון.
הנשים מתות בשקט
מבחינתי, הקשר בין הפרשה להפטרה הוא קשר השתיקה וההשתקה של חייהן ומותן של הנשים. ואתן יודעות מה הכי מבעית (טוב, לא הכי מבעית, אבל בהחלט במקום גבוה בסולם הבעתה)? זו העובדה שרוב העדות, מלבד העדה התימנית, מסיימות את קריאת ההפטרה לפני סיפור העקדה של בת יפתח. די להן בניצחון אביה בקרבות, ובנדר האיום שהוא נדר: "וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה". זהו. הוא ניצח בקרב, הוא קיבל לגיטימציה כמנהיג, וכל היתר? קליפת השום, פירורים שנותרו בסיום הסעודה.
ליפתח הייתה רק בת. בת אחת. כשהוא נדר את נדרו המופקר הוא ידע שבתו תשלם את מחיר הניצחון. ולמה הוא עשה זאת? כי כאלה הם החיים. יש מנהיגים שצריכים לנצח ויש ילדות שמשמשות להם שריון, נדר דתי, קורבן לאלוהי המלחמות.
כמו מרים שיצאה עם הנשים בתופים ובמחולות ומיד הושתקה, גם בתו של יפתח "יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת" ומיד מובלת אל מותה. את המוות של מרים כמעט מוחקים מהתורה. את העקדה של בת יפתח כמעט כל העדות מוחקות מההפטרה. ומה נשאר? מלחמות, מנהיגים מפוארים ודם אדם.
כן, לשם אני חותרת
אין לי אפשרות אחרת. כי הימים האלה הם ימי זוועות של טבח, מלחמה ומעל הכול מרחפת אימת ניכור ההנהגה. אני משוכנעת שעם הנהגה אחרת, אכפתית ומעורבת, היינו מתמודדות טוב יותר גם עם הזוועות של הטבח. אבל בימים בהם אח של חטוף נגרר מבית המחוקקים על ידי מאבטחים, בימים בהם נוצר הרושם שראש הממשלה מטרפד עסקאות לשחרור חטופות וחטופים, חלה חובה מיוחדת לכתוב דברים ישירים; גם היום יש מישהו שרוכב על מלחמה שטיבה כבר לא ברור לנו. גם היום מוקרבים חיים כדי להאדיר את מה שנותר משמו של המנהיג, או, לפחות, כדי לשמור על כיסאו.
1 צפייה בגלריה
התצפיתניות נעמה לוי, לירי אלבג, קרינה ארייב, דניאלה גלבוע ואגם ברגר, שנחטפו לרצועת עזה ומוחזקות בשבי
הקשר בין מלחמה, מאבקי כוח פוליטיים וזלזול בחיי אדם זועק מכל פינה של ההפטרה ושל מציאות חיינו. מי שזורקים אל הכלבים את אחיהם, רק מכיוון שהוא "בן זונה" (כפי שנאמר על יפתח הגלעדי), וממליכים אותו עליהם בחזרה מכיוון שהוא בריון שיודע לנהל מלחמה, לא יכולים להעמיד פני מופתעים כשהוא מעלה את בתו לעולה.
וההבדל בין ביבי ליפתח?
א. ביבי לא יודע לנהל מלחמה.
ב. ביבי אפילו לא מנסה להעמיד פנים שמלחמת אלוהים היא מלחמתו, הוא אפילו לא נדר נדר. בפנים גלויות, במניפולציות שאין שקופות מהן, באינטרסים אישיים שהוא כבר לא מנסה להסתיר, הוא מוביל אותנו מעקדה אל עקדה, רק משום שהן משרתות אותו.
אל תגידו "בן זונה"
אל תשתמשו בביטוי הזה, מכיוון ששבענו מהאוכל הקלוקל של הקללה "בן זונה". היום אנחנו יודעות שהקללה נמצאת בצד של הזנאים ושל הסוחרים בבנות ובני חוה. הנשים והגברים בתעשיית הזנות הם אחיותינו ואחינו. אנחנו מחבקות (בהסכמה) את הנשים המנוצלות והפצועות. את אלה שרוקדות ואז נאנסות, נעקדות ומושתקות. את הנשים שאין להן שמות. את הנשים שנפרדות מהעולם בלי טקס ובלי דמעות.
אחיותינו התצפיתניות
כשנקרא בבתי הכנסת על מות מרים ועקדת בת יפתח, נעלה על נס את התצפיתניות. כמו מרים הן הואשמו על שהעזו לפתוח את הפה, על שאמרו את האמת האיומה, הביקורתית, את האמת שזכרי האלפא לא הסכימו לשמוע.
את המעט שאפשר לעשות, חובה על הצבא לעשות. שחררו להורים את ההקלטות האחרונות של הבנות (אילו סודות צבאיים כבר יכולים להיות בהם?! שעזה מסוכנת? שחמאס נמצא בשער? שאנחנו תחת התקפה? כל מה שהן אמרו, ובצדק אמרו, כבר יצא אל הפועל). את ערוותכם אתם מבקשים להסתיר ולא את סודות המדינה. השתחוו לרגלי ההורים, קחו אחריות מלאה, בקשו מחילה. לקחתם מהם את היקר מכול, עכשיו הראו סולידריות ותנו להם מה שיכול להציע טיפת נחמה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר, בעקבות פרשת קֹרַח, כתבתי על מרדנותו העקבית של העם היהודי. חברה אנונימית הגיבה על דבריי: "העם היהודי הוא לא עם מרדן, הוא העם הנבחר. עקב זאת הקנאה לעם שלנו היא כל כך גדולה. לכן לצערנו בכל דור ודור רוצים לכלותנו וה' וצה"ל שומרים עלינו. עם ישראל חי".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיקרה, תודה על התגובה וסחתיין על הוספת צה"ל לקביעה העתיקה. מדהים לחשוב על השילוב הזה, הקדוש ברוך הוא וצה"ל. מדוע לדעתך הקב"ה זקוק לעזרת צה"ל? ועניין שני: הכלל "הקב"ה מצילנו מידם" לא עובד בצורה עקבית, ולראיה האינקוויזיציה, השואה וגם שבעה באוקטובר. לא צה"ל ולא הקדוש ברוך הוא. עצוב, אבל אמיתי.
שבת שלום!
