מכשיר לנשיאת ילדים
זה היה במחצית השנייה של כיתה י"א, כשלמדתי לבגרות במקצוע המכונה תושב"ע (תורה שבעל פה). למדתי בבית ספר לבנות אבל המורה שלנו היה גבר, רב. נוכחותו בכיתה הבהירה את העמדה הדתית שלפיה אנחנו לא בעלות הבית במסורת היהודית. נוכחותו ייצגה את הפרדוקס: את לומדת משהו שלא מיועד לך. נוכחותו ייצגה את חוסר הרלוונטיות שלנו, של מי שבדיוק גילו שיש להן רחם, שחלות ומחזור חודשי, ללמדנות היהודית. נוכחותו הבהירה שהוא, הגבר, מכשיר לנשיאת ידע – ואנחנו מכשירים לנשיאת ילדים.
הרבי אמר: יש כללים
אני רוצה לחזור לרגע מסוים בכיתה י"א. הרב לימד על מקורה וסמכותה של התורה שבעל פה, ואני שאלתי בתמימות: "לפי מה החכמים פוסקים הלכה, על איזה בסיס נוצרו השינויים מהתורה להלכה?"
הוא השיב בביטחון: "יש כללי פסיקה", והפנה אותי לחוברת ההכנה לבגרות. קראתי את החוברת ולא מצאתי את הכללים. אמרתי לעצמי: "ברור שיש כללים. אחרת איך צמחה ההלכה והגיעה למה שהיא היום?! זו אני שלא יודעת איך לאתר אותם".
שנים רבות ניסיתי לאתר את הכללים. נהרות של זמן, כאב ובהלה עברו עד שהבנתי שאין כללים. יש פה ושם התייחסויות לכללים, אבל גם אלה מופרים בכל פעם שפוסק ההלכה בוחר לעשות זאת. אז מה יש? יש מסורות, נורמות, "ספאסט-נישט" (לא מתאים, לא שייך), לחצים קהילתיים ומוטיבציות משתנות. כללים אין.
הלכתי
אני הלכתי לא רק בגלל תרמית הכללים. הלכתי מעולם ההלכה בעיקר בגלל היחס לנשים. בגלל ההסללה לאמונה שיש הבדלים מהותיים בין נשים לגברים, ואנו, כמובן, פחות חריפות, פחות מנהיגות, או בקיצור – פחות.
הלכתי בגלל האלימות המינית. סהדי במרומים ובארץ, האלימות המינית פושה גם בעולם הליברלי. אבל את האלימות המינית של גיל הילדות והנעורים אני ספגתי בעולם האורתודוקסי, והיא נמהלה בבגידה רוחנית. לא הייתה לי יכולת לשאת את אלוהים ואת ההלכה כשחלק מהדוברים שלהם פגעו ואחרים השתיקו.
הלכתי משום שלא הצלחתי להרגיש קשר בין הלכה לרוחניות, ועולם שמירת ההלכה הותיר אותי בצמא רוחני. עזבתי את הקהילה בעצב, בפחד ובבדידות, אבל בתחושה של הקלה ובגאווה של מי שמוכנה לשלם מחיר על החופש והערכים שלה.
חז"ל לא חשבו שיש כללים
שנים של לימוד ומחקר אקדמי ויצירתי, חקרני וחתרני, מעמיקות את הבנת הפער שבין הטענות של הרב בבית הספר לעולם של חכמי המשנה והתלמוד. הטענה שחז"ל עובדים לפי כללי פסיקה אולי הייתה מצחיקה אותם ובוודאי מעליבה אותם. חז"ל היו מלכי הדקונסטרוקציה והחתרנות. הם העריצו יצירתיות ובזו לצייתנות. כפי שכבר נראה, שינוי החוקים לא היה עבורם רק אמצעי; הוא היה מטרה.
"לפתע נכנס בי הילד הרע" (לאה גולדברג)
כדי להבין את החתרנות החזלית עלינו להתבונן במקור שתחתיו הם חתרו. פרשת השבוע "כי תצא" מספקת את אחת הדוגמאות המשעשעות / מרגשות / מפתיעות / מרגיזות / משמחות (בחרי את התואר המתאים לך) לדיון בנושא: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים".
יש כמה חוקים מקראיים שגורמים לקשיי עיכול, והחוק הזה נמצא בעשירייה הפותחת. הילד הרע מכונה "בן סורר ומורה", וחטאיו לא מוגדרים: הוא לא שומע בקול אביו ואימו (הנה, אני מציינת לעצמי, לפעמים נשים מוזכרות במפורש בחוקי התורה. לרוב לא. זה מבלבל). בדברי ההורים נוסף עוד פרט: "זולל וסובא". וזהו. אין בירור, אין גביית עדויות ובוודאי שאין משפט מסודר. אין אפילו דרישה לשמוע את גרסת הבן. הילד, שגילו לא מצוין, נסקל באבנים.
חז"ל אמרו לא
היו לחז"ל אלף סיבות לא לאהוב את החוק הזה, והם לא ניסו להעמיד פנים שהם כן. בכל דרך הם ניגחו, פירקו ופוררו אותו. הם חתרו תחתיו וגם בעטו בו באוויר. מהם נלמד שכאשר חוק אלוהי יוצא לא טוב, חובה לתקוף אותו בריש גלי: "בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה? משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה... בן ולא בת, בן ולא איש. הקטן פטור שלא בא לכלל מצוות".
החוק הופך רלוונטי לכמה חודשים בלבד. החכמים התלבשו על המילה "בן" ולמדו ממנה: א. בן ולא בת (תודה על הפטור); ב. בן ולא גבר. מצד שני, על פי חז"ל ילד פטור מכל המצוות. אם כן, כיצד יוגדר הגיל המיוחד שעליו חל החוק הזה? ובכן, כשלבן צמחו שתי שערות אבל איבר המין שלו לא כוסה בשיער לגמרי (לא הוקף ב"זקן"). במילים אחרות: חוק חסר גבולות גיל הפך לחוק שרלוונטי לחודשים ספורים בלבד.
מפגינים בעד עסקת חטופים מול בית ראש הממשלה
(צילום: גיל יוחנן, לירן תמרי, גלעד כהן)
אין גבול?
אפשר היה להסתפק בדיון הזה, שהותיר את החוק כמעט ריק מתכולה. אבל לא חז"ל. לא ולא. הם יוסיפו ויחבטו בחוק: "היה אביו רוצה ואימו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואימו רוצה, אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצים... היה אחד מהם גידם או חיגר או אילם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר 'וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ' ולא גידמים..."
דקדוקים בלשון החוק המקראי אפשרו לחכמים לטעון ששני ההורים יחד צריכים לרצות בסקילת הבן, ושלהורים לא יכולים להיות "מומים" גופניים.
רחמנות על החוק
קריאת הדרשות החזליות לחוק "בן סורר ומורה" גורמת לתהות שמא החוק עצמו הוא "בן סורר ומורה". שום בן כבר לא יכול להיסקל, אבל מי שנסקל על ידי החכמים הוא חוק התורה. נדמה שהחוק מתכווץ ומתקפל, מכריז על כניעה ומבקש רחמים, אבל החכמים לא מרפים.
רבי יהודה לוקח את ההגחכה צעד קדימה ומורה: "אם לא הייתה אימו שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה, אינו נעשה בן סורר ומורה". האב והאם צריכים להיות באותו גובה, באותו קול ובאותו מראה. כואב הלב על הפרשנים המסורתיים שצריכים לתרץ איך ההורים יהיו בעלי אותו מראה, בלי להציע זוגות חד-מיניים...
פאסיב-אגרסיב למדני
בעדינות לכאורה, בניסיון מנומס לחלוק כבוד לחוק שמנושל מכוחו, קובעת התוספתא: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? לומר דרוש וקבל שכר". זה לא שאנחנו בועטים בחוק, אומרת התוספתא, אנחנו רק מעבירים אותו מבית המשפט לבית המדרש. ומה יעשו לו בבית המדרש? את מה שראינו בפסקאות הקודמות.
שאלוהים תברך את בלו גרינברג
בלו גרינברג הייתה מנהיגה פמיניסטית אורתודוקסית אמיצה, שלפני שנים רבות יצרה מטבע לשון יקר: "כשיש רצון רבני – יש מוצא הלכתי". היא חטפה על זה מרבנים והיא בוודאי צודקת. בדבריה היא גם משיבה למורה שלי לתושב"ע. הכלל שלפיו נקבעת ההלכה הוא הרצון הרבני, ועל הרצון הרבני לחץ ציבורי יכול להשפיע.
אני רוצה לקחת את דבריה של גרינברג צעד אחד נוסף ולטעון שחז"ל היו בעלי מוטיבציה עמוקה לייצר מהפכות, גם לשם מהפכות. הם לא רק רצו לשנות חוקים רעים, הם רצו ללמד שחשיבה מהפכנית היא תנאי בסיסי לרוחניות בריאה.
תעצרו את מחול הדם
נשיא המדינה, הרבנים הראשיים, פוליטיקאיות ופוליטיקאים, מנהיגות ומנהיגים רוחניים. כשיש רצון מוסרי יש מוצא פוליטי. הזמן אז"ל. תראו כמה מאמצים עשו חז"ל כדי להתנגח בחוק קטלני אחד. זו המסורת היהודית. והחובה שלכן ושלכם? לעצור את שפיכות הדמים. החטופות והחטופים, החיילים הפצועים בגוף ובנפש וכל הקהילה – להצלה, לשיקום ולסיום האלימות. תלמדו משהו ממנהיגות העבר ומצאו דרך לשים לזה סוף.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר ביקר אותי בחריפות חברנו "המבקר": "צביעות ואינטרסנטיות. האם לא כתוב באותה פרשה: 'ועשית ככל אשר יורוך', 'לא תסור ממנו ימין ושמאל'? לזה את לא מתייחסת משום מה. הצביעות הרפורמית מתייחסת לתורה... כאל דבר חביב ולא מחייב, שאפשר להשתעשע בו... כתפריט במסעדה".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerמבקר יקר, את המושג "תורתך שעשועיי" המציא משורר תהילים ולא אני. השעשוע, במובנו העמוק, הוא תיאור מתאים לחוויה הלמדנית. גם הדימוי של החוקים לתפריט מוצא חן בעיניי. ברור שמדובר בתפריט למזון רוחני. מעבר לכך, חז"ל התייחסו לחוק "לא תסור" בצורה דומה להתייחסות שלהם לחוק "בן סורר ומורה", כך שיש לי ממי ללמוד. אם תסכים לעבור ממעמד המבקר למעמד היוצר, ספר לנו איך אתה לומד תורה.
שבת שלום!
