(דביר צדרבוים)
לא מאבדות תקווה: עשר נשים עגונות ומסורבות גט יצאו למבצע מחאה מחתרתי ברחובות תל אביב, שבמסגרתו תלו כרזות וריססו כתובות גרפיטי וציורי קיר ברחבי העיר. המטרה: לעורר מודעות ציבורית למצבן לקראת "יום העגונה" המצוין היום (ה'), י"ג באדר, תענית אסתר. המוצגים כללו את שמות הנשים ואת מספר השנים שבהן הן כלואות בנישואיהן הכושלים, על מנת להמחיש את סבלן.
את המבצע יזם ארגון "יד לאישה", המסייע לעגונות ולמסורבות גט, והשתתף בו אומן הרחוב DODO שעיצב את הכרזות והאיורים. הן התגייסו להביע את כאבן של מאות נשים בארץ ובעולם ברשימה המתארכת מדי שנה, שמצאו עצמן קורבן לתופעה, ואיבדו את החירות להמשיך בחייהן אחרי פרידה או אובדן, למצוא זוגיות ולהקים משפחה חדשה.
אסתי סומפו (35), מסורבת גט מזה 4 שנים וחצי שלקחה חלק בהפגנה, אמרה: "המבצע שביצענו כאן חשוב כי הוא מעלה למודעות את סוגיית הסרבנות והעגונות. חשוב שכולם ידעו שזה נוגע לכל אישה יהודייה. אין זה משנה אם היא התחתנה ברבנות או שלא - את הגירושים היא בכל מקרה תעשה ברבנות".
"כולם היו צריכים כבר לצאת לרחובות"
גילת מעטוף (52), משתתפת נוספת, שוחררה מנישואיה בתום מאבק ארוך, כשהיא מגדלת לבדה שישה ילדים. "להיות מסורבת גט או עגונה זה להרגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגלייך ואת נשאבת לתוך ביצה טובענית", אמרה. "זה מאוד מתסכל". לדבריה, במשך 4 שנים כלל לא הבינה שהיא עצמה מסורבת – והיא מכירה נשים רבות אחרות הנמצאות כיום במצב דומה. "חשוב להבין זאת כדי לנוע קדימה, לעבר החופש", ציינה.
"תליית הכרזות הזכירה לי ספר ילדות שקראתי בשם 'בוז לספר הלבן', המביא את סיפורם של ילדי המחתרת שהדביקו כרוזי מחאה בזמן המנדט הבריטי", שיתפה מעטוף מחוויותיה. "היה מרגש לראות את אחת הנשים, שהיא עדיין עגונה, נעמדת מול השלט האישי שלה שזה עתה תלתה, מתחננת לחופש שלה וכביכול מתעמתת עם הרגע בו שמה מופיע על הקיר לצד תמונת ידיים אזוקות".
פנינה עומר, מנכ"לית "יד לאישה" מבית רשת "אור תורה סטון", אמרה: "היוזמה המופלאה הזאת היא מחאת רחוב בועטת של נשים שלא יכולות יותר לשאת לבדן את נטל העגינות, שהחמצן שלהן אוזל, שמשחרות לחופש וזועקות את נשמתן ברחובה של עיר". לדבריה, ארגונה, שהוא הגדול בעולם לייצוג עגונות ומסורבות גט, הביא עד היום לשחרורן של כאלף נשים, והוא ממשיך ללוות רבות אחרות במאבק על זכותן לחירות.
"הסוגיה הזו מזמן הייתה צריכה להוציא את כולם לרחובות, כי הן זקוקות לתמיכה של כולנו", הוסיפה עומר. "חברה שמאפשרת מציאות הזויה כזאת של נשים עגונות, צריכה לעשות חשבון נפש רציני. צריך לתבוע מהמדינה לקחת אחריות, ומההנהגה הדתית לספק פתרונות הלכתיים. הגיע הזמן לראות שינוי".
"לא היה מי שיעזור לי"
DODO התייחס לתרומה שלו למחאת הנשים, ואמר: "אמנות רחוב מייצגת את קולות הרחוב ומאפשרת לעוברים בו להיחשף לדעות, לרעיונות ולמחשבות שארוזים בצורה אסתטית כאמנות. במבצע הזה ביקשנו לייצג מסר של כאב לצד תקווה, תפילה לשינוי לצד דרישה לשחרור, ולגרום לאנשים להתייחס, לעצור לרגע ולחשוב, לפעול לשינוי בסביבה האישית שלהם ולקוות לשינוי חברתי".
באירוע נוסף לציון יום העגונה, שקיימה קואליציית "עיקר" למען העגונות ומסורבות הגט, השתתפו למעלה ממאה גברים ונשים. הכנס, שנערך באמצעות שיחת זום, נפתח בסיפורה האישי של המסורבת אורית שיפמן, שהותרה לאחר 13 שנות מאבק - בזכות סיוע הארגונים השונים. "לא היה מי שיעזור לי, לא השופטת שדחתה את הדיון בכל פעם בחצי שנה ולא בית הדין", אמרה. "עמדתי חסרת אונים".
בהמשך חולקו המשתתפים לחדרים בהנחיית ראשי הארגונים החברים בקואליציה – "מבוי סתום", "יד לאישה", מרכז צדק לנשים ומכון רקמן, ובהשתתפות שרון בריק דשן, מנכ"לית "קולך – פורום נשים דתיות", ושמעו על הסכמי קדם-נישואים השונים, כפיתרון מניעתי לתופעה.
