מפעם לפעם אפשר לצפות בשמיים במחזה מרהיב של אלפי ציפורים היוצרות מעין מארג מתנפנף ומתפתל. מטרת ההתקבצות היא החלפת מידע על אודות מקום מוצלח לחיפוש מזון. בצורה אלגורית אפשר לומר שהציפורים נפגשות בשטיבלך, בית הכנסת השכונתי. זהו ביטוי בעולם הטבע לצורך בהתכנסות שמפעם בעולם החי כולו.
בית הכנסת הוא לא רק בית תפילה, אלא גם כשמו – בית כינוס קהילתי. בעבר תפקדו בתי הכנסת כמרכזי הקהילה, לשם הגיעו אורחים כדי למצוא מארחים או אף ללון.
עד כמה שימש בית הכנסת כמרכז קהילתי לא פחות ממקום תפילה, יעיד הנוהג מימי הביניים של עיכוב תפילה. על פי נוהג זה, כל אחד מהמתפללים היה יכול לעצור את התפילה הציבורית, ולשטוח באוזני קהל המתפללים את קובלנתו כלפי מי מהקהילה. המתלונן היה יכול לבצע את אותו "עיכוב תפילה" לפרק זמן שנתון לשיקולו, עד שישמעו הכול את טענותיו לשביעות רצונו. בעיכוב התפילה ניסו בני הקהילה המתפללים לפתור את הבעיה שהועלתה, אף על פי שהדיון נעשה באמצע התפילה.
גם כיום משמש בית הכנסת כמרכז קהילתי משמעותי. הפרט מועצם מתוך תחושת השייכות לכלל. אם מטרת המקום היא חיבור קהילתי, אזי יש לבטל את רף הכניסה המסנן של קוד הלבוש, העדה, המגזר – וגם המגדר
גם כיום משמש בית הכנסת, בייחוד בתפוצות, כמרכז קהילתי משמעותי. הפרט מועצם מתוך תחושת השייכות לכלל. העברת המידע ה"ציפורית", ברכת "הגומל" בעקבות נסיעה מסוכנת, אמירת קדיש בזמני אבל, הודעות הגבאי על שמחות בקהילה, ועצם ההתקהלות בכל שבת וחג – כל אלו הופכים את המקום להרבה מעבר לבית תפילה. הם הופכים אותו לבית כנסת.
אם מטרת המקום היא חיבור קהילתי, אזי יש לבטל את רף הכניסה המסנן של קוד הלבוש, העדה, המגזר – וגם המגדר. היבט אחרון זה דורש הרחבה, לנוכח הצגת הפרדת הנשים מהגברים כאילו היא עיקר מעיקרי הדת.
ללא עזרה נפרדת לנשים
ההפרדה בין גברים לנשים בבית הכנסת נתפסת כיום כיסוד יהודי שורשי. אולם, מסתבר שבעבר העולם היהודי לא הכיר מושגים כמו עזרת נשים או מחיצה בין גברים לנשים בבית הכנסת. כל מבקר באחד מבתי הכנסת העתיקים הפזורים באתרי הארכיאולוגיה שם לב לעובדה שאין זכר בהם לעזרת נשים. היות שהספסלים עשויים אבן, ניכר גם כיום שלא התקיימה בהם חלוקה פנימית בין גברים לנשים.
בתחילה עולה המחשבה שמא הנשים פשוט לא הגיעו לבתי הכנסת, כצפוי בתקופות שבהן מעמדן של הנשים היה נמוך ומוגבל לספרה הביתית. אולם המקורות מראים שגם נשים הגיעו בעבר לבתי הכנסת, אף שלא המתינה להן שם עזרה נפרדת. כך במדרש המספר על זקנה שביקשה עצה מרבי יוסי בן חלפתא כיצד לזרז את מותה מזיקנה. הוא שאל אותה על מנהג שבו היא מחזיקה באדיקות כדי שאותו תפסיק, והיא השיבה לו: "אפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית כנסת בכל יום" (ילקוט שמעוני, משלי, סימן תתקמג). מקור חז"לי נוסף משקף את מעורבות הנשים בתפילות בבתי הכנסת (בתרגום לעברית): "מעשה באלמנה אחת שהיה בית כנסת בשכונתה, והייתה באה להתפלל בכל יום בבית מדרשו של רבי יוחנן. אמר לה רבי יוחנן: בתי, הלא יש בית הכנסת בשכנותך, ענתה לו: רבי, לא, שכר פסיעות יש לי" (מסכת סוטה כ"ב).
פרופ' שמואל ספראי פרסם מאמר שכותרתו "האם הייתה קיימת עזרת נשים בבית הכנסת בתקופה העתיקה?" – שם נטען והוכח שהנשים השתתפו בנעשה בבית הכנסת, ושאין שום אזכור לכך שהייתה נהוגה הפרדה בין נשים לגברים.
מקורות נוספים מספרים על נשים שהתפללו יום-יום תפילת שחרית בבית הכנסת, על נשים שהורשו לצאת מביתן רק לבית הכנסת, ואף על נשים שהשתתפו בדיונים ההלכתיים במסגרת לימוד התורה בבית הכנסת. יש גם תיעוד של נשים שנשאו תפקידי גבאות בבית הכנסת, ואף תיעוד של אישה שקיבלה את מקום הכבוד בקדמת בית הכנסת בשל תרומה כספית נכבדה לבנייתו.
מגוון רחב של מקורות יהודיים, היסטוריים וארכיאולוגיים, כולל ציורי בתי כנסת מתקופות עבר, ציירו את התמונה הברורה שבה בתי הכנסת עד המאה ה-13 שימשו נשים וגברים ביחד, ללא עזרה נפרדת לנשים ואף ללא מחיצה בין המינים. אם לבטא זאת באופן מוחשי, עד כדי אי-נוחות: רבי עקיבא התפלל בבית כנסת מעורב כאחרון הרפורמים בימינו, וכמוהו גם רבי מאיר, הלל הזקן, רש"י ועוד רבים ואדוקים.
מודל בית המקדש
מה שנראה כסותר את הטענה בדבר תפילה מעורבת לנשים ולגברים הוא עדות לקיומה של עזרת נשים בבית המקדש. על כן צריך לבאר שעזרת הנשים בבית המקדש לא הייתה מקום השמור לנשים בלבד, אלא כינוי לשטח גדול במתחם המקדש שבו עמדו גברים ונשים כאחד. בספר שמואל מתוארת פנייתו של עלי הכהן הגדול לחנה במהלך תפילתה במשכן – סיטואציה שאינה אפשרית במבנה בתי הכנסת המופרדים של ימינו. חנה התפללה במשכן, ועלי עמד לידה, כפי שלומדת הגמרא מדברי חנה "אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה" (שמואל א', א', כ"ו) שהם עמדו יחדיו (ברכות ל"א).
בתי הכנסת מכונים "מקדש מעט" ועל כן עליהם לפעול במתכונת דומה למתכונת בית המקדש. גם בבית המקדש לא היה שטח שיוחד לנשים בלבד, והנשים השתתפו בהוויה הדתית באופן שווה.
אזכור יחיד לחציצה מגדרית לפני המאה ה-13 מופיע בתלמוד, שמציין את נוהגם של אביי ורבא להפריד בין נשים וגברים באמצעות קנקני חרס שהונחו על הרצפה בזמן הדרשה. אביי ורבא המחמירים בזמנם היו ממוקמים היום על הציר בין דתי לייט לרפורמי
הנהלים בבית המקדש משמשים חלון הצצה לנורמות שנהגו באותם הימים. המשנה מספרת על תיקון גדול שנעשה במהלך חגיגות שמחת בית השואבה בימי הסוכות. בימים צפופים ושמחים אלה בלבד נקבעה הפרדה זמנית בין גברים לנשים, מה שמעיד על היעדרה של הפרדה בשאר ימות השנה. זאת, כאמור, בבית המקדש ששימש כמודל לדורות ובכלל זה לבתי הכנסת.
שתיקה הלכתית רועמת
תמונה ברורה באשר למבנה בתי הכנסת בעבר מתקבלת גם מהיעדר אזכור למחיצה שמפרידה בין נשים לגברים בספרות היהודית עד למאה ה-13, אז הוקם בית הכנסת הראשון שנבנתה בו עזרת נשים בוורמייזא בגרמניה.
אזכור יחיד לחציצה מגדרית לפני המאה ה-13 מופיע בתלמוד, שמציין את נוהגם של אביי ורבא להפריד בין נשים וגברים באמצעות קנקני חרס שהונחו על הרצפה בזמן הדרשה. מקור זה מדגיש את העובדה שהיה זה נוהג חריג של אביי ורבא בלבד, נוהג החמרה אישי שלהם שאף לא הוצג כדעה המתיימרת להיות הלכה לכלל. זאת ועוד, הצורך של אביי ורבא לארגן הפרדה ארעית באמצעות קנקנים מעידה שלא הייתה במקום מחיצה קבועה. כיום, כדי חרס על הרצפה היו נחשבים כהפרדה מתירנית ופרוצה, ובנורמות של תקופתנו אפילו אביי ורבא המחמירים בזמנם היו ממוקמים על הציר בין דתי לייט לרפורמי.
במקורות אין מענה חד-משמעי לשאלה כיצד ישב הקהל בבית הכנסת – האם כל משפחה ישבה יחד, או שכל הנשים ישבו ביחד אך ללא הפרדה מכלל הגברים. פירוט מקיף ומסודר של כלל המקורות בשאלת מקומן של הנשים בבתי הכנסת בעבר נמצא במחקרו של גלעד לרר הנוגע לשאלת מערך המינים בבית הכנסת בימי בית שני, המשנה והתלמוד.
בית פרדת
נושא הפרדת הנשים והגברים בבית הכנסת הוא היבט אחד בלבד בעניין הכואב של הפיכת בתי הכנסת ממקום כינוס וחיבור – של מגוון דעות, נוסחים, סגנונות דתיים, ארצות מוצא, אורחות חיים ואף מגדרים – לגורם של פירוד בכל אחד מסעיפים אלו. מתועדים בימינו אף מקרים של חסידים שגורשו מקהילתם בשל העובדה שנתפסו מתפללים בבתי כנסת של חסידויות אחרות.
ברוח הנהגת ההפרדה, חידשו בדורותינו לא רק מחיצות בין המינים, אלא סיפחו לבתי הכנסת – כמו גם למוסדות החינוך – הפרדות וחציצות במגוון תחומים שגם בהם לא חלמו אבותינו להפריד. ההפרדה באה לידי ביטוי בהקמת אין-ספור בתי כנסת שבעצם קיומם הם לא רק בזבוז משאבי ציבור, אלא בעיקר בזבוז משאבי אחדות.
הכותב הוא מחבר הספר "התנ"ך שלא סופר"
