במהלך אחד ממשחקי שלב הבתים באליפות העולם בבייסבול שנערכו בשבוע שעבר, עלה למגרש פיצ'ר (מגיש) מחליף באחת הנבחרות. הערוץ האמריקני האחראי על השידורים הקפיד כהרגלו על עומק בתחקיר, ושלף באופן מיידי סרטון מהעבר, שמציג את האושר של השחקן, משפחתו וחבריו אחרי ששמו הוכרז בדראפט – האירוע השנתי שבו השחקנים הצעירים נבחרים בידי הקבוצות בליגת הבייסבול המקצוענית (MLB).
בעידן הרשתות החברתיות, הסרטונים הללו הפכו לעניין שבשגרה, וכל ספורטאי מוכשר שיוצא מהקולג' מתעד בהתלהבות את הרגע שבו החלון לקריירה נפתח עבורו, אבל היה משהו שונה בקטע הזה – הבחור הזה חבש כיפה.
מדובר בג'ייקוב סטיינמץ בן ה-19, חבר נבחרת ישראל, יהודי-דתי מקווינס שדיבר לא מעט על חשיבות האמונה בחייו, ואף יצא בהכרזה לא שגרתית עבור ספורטאי אמריקני, שלפיה ישחק בשבתות רק אם יוכל ללכת ברגל למגרש. הוא נחשב לכישרון אדיר, וגם העובדה שהוא מהווה אתגר לוגיסטי בגלל שמירת השבת וההקפדה על אוכל כשר לא מנעה מאריזונה דיימונדבקס לבחור בו בדראפט לפני שנתיים – היהודי האורתודקסי הראשון שזכה לכבוד הזה.
מדובר רק באחד מהסיפורים המרתקים המרכיבים את נבחרת ישראל, שסיימה את האליפות במאזן 3:1, ועם המקום הרביעי מתוך חמש בבית שלה הבטיחה את ההשתתפות גם באליפות הבאה (הודות לניצחון על ניקרגואה). מלבד שני שחקנים, הסגל כולו מורכב משחקנים אמריקנים בעלי שורשים יהודיים (רובם מקליפורניה והחוף המזרחי), המתחלקים לשניים – כאלו שהקשר שלהם לדת רופף וגויסו למטרה אחרי איתור מפרך של איגוד הבייסבול הישראלי, ושחקנים כמו סטיינמץ שהדת נוכחת בחייהם בצורה משמעותית.
הזרות היחסית של אותם שחקנים, שבמקרה הטוב ערכו ביקור קצר בישראל, מקשה על האוהדים בארץ להתחבר אליהם למרות ההצלחות – ישראל היא סגנית אלופת אירופה והשתתפה במשחקים האולימפיים בטוקיו ב-2021 – אבל היהדות היא מרכיב חשוב בפעילות הנבחרת.
7 צפייה בגלריה
ג'ייקוב סטיינמץ במדי נבחרת ישראל. הודיע שישחק בשבתות רק אם יוכל ללכת ברגל למגרש
(צילום: AP)
איך, בעצם, נוצר המצב המשונה הזה? ארגון הבייסבול העולמי מפעיל את "חוק המורשת", המאפשר לכל שחקן שיכול לקבל אזרחות במדינה מסוימת לייצג אותה.
השראה לילדים חובשי כיפה
איך הדת באה לידי ביטוי בנבחרת? קודם כול, הקמע של הנבחרת הוא "מענטש על הספסל", mentsch on the bench, בובה בגודל טבעי של יהודי דתי שהשחקנים מקפידים שתלווה אותם. רוב השחקנים עולים עם כיפה לנגינת ההמנון. כמובן, בנבחרת גם מקפידים על ארוחות כשרות ועורכים קידוש בערב שבת. לא מדובר ביציאה ידי חובה עבור ייצוג ישראל, אלא בחלק מהותי מהזהות של חברי הסגל – במידה רבה, הרבה יותר מאשר נבחרות ישראל בענפים אחרים, שאי אפשר למצוא בהן חובשי כיפה.
העיתונאי הישראלי-אמריקני ג'ושוע הליקמן מאתר "ספורטס רבי" כתב על הרגש שמלווה רבים: "זו הייתה הרגשה מדהימה, לראות את נבחרת היהודים משחקת בטורניר בינלאומי עם 'ישראל' על החזה ומגן דוד על הכובע. הם לא ייצגו רק את ישראל, אלא את כל היהודים. גולת הכותרת הייתה ההופעה של סטיינמץ: כמוני, הוא גדל בבית ספר יהודי, במחנה קיץ יהודי, וזו תחושה בלתי נשכחת לראות דתי כמוני משחק באליפות העולם. זה היה יותר מריגוש – זו הייתה גאווה. אחד מרגעי הספורט הגדולים בחיי".
הקונפליקט שבין יהדות אורתודוקסית לספורט מקצועני הוא נחלתם של צעירים רבים בישראל, אך גם בארה"ב. עם זאת, אפשר למצוא פה ושם כאלו שלא מוותרים על החלום, ומצליחים בזכות הכישרון והפוטנציאל לשכנע קבוצות להחתים אותם ולהתחשב בהם – למשל הכדורסלן האמריקני ראיין טורל, בוגר ישיבה יוניברסיטי, שלא נבחר בדראפט ה-NBA אך עדיין נחשב כמי שעשוי להפוך לחובש הכיפה הראשון בתולדות הליגה הטובה בעולם. אגב, מאמן קבוצת הכדורסל של ישיבה יוניברסיטי הוא אביו של ג'ייקוב סטיינמץ, אליוט. הכול מתחבר.
מעבר לכך, גם אם בייסבול מעולם לא תפס באמת בישראל – למרות המאמצים בעשור האחרון בהובלת האיגוד (מיעוט השחקנים ברמה הגבוהה ביותר הוא זה שהוביל לגיוס מבחוץ) – המשחק תמיד היה חלק מהמורשת של יהדות ארה"ב. היהודים חיו בתרבות ספורט שקידשה את הענף, וילדים מברוקלין, למשל, גדלו במשך דורות על משחקים ברחוב. זכור במיוחד סיפורו של סנדי קופקס, כוכב הבייסבול שהחמיץ משחק חשוב בגמר הפלייאוף ב-1965 בגלל יום כיפור, חזר אחריו והוביל את קבוצתו לזכייה באליפות.
מכיוון שבבייסבול מקובלת רוטציה בין השחקנים והם לא חייבים לשחק או להתאמן בקביעות בשבתות, והיות שנוצרה מסורת בקרב היהודים האורתודוקסים, ילדים חובשי כיפה משתלבים בבייסבול יותר מאשר בענפים אחרים, וההצלחה של סטיינמץ צפויה לדרבן עוד רבים.
בר מצווה בכותל
סטיינמץ הוא לא היחיד שחש קשור ליהדות באופן עמוק. ג'יי פישמן ורוברט סטוק גדלו בסביבה יהודית ובמוסדות יהודיים; בר המצווה של ג'וש וולף נערכה בכותל; המודל לחיקוי של רוב קמינסקי הוא קופקס המפורסם; דין קרמר הוא בן להורים ישראלים והיה לישראלי הראשון ששיחק ב-MLB, והוא מבלה זמן רב בארץ; דני ולנסיה, שחקן ממוצא קובני, סיפר בעבר: "אנשים מופתעים מכך שאני יהודי. זה שימח את אמא שלי שהלכתי לבית ספר יהודי ועשיתי בר מצווה".
וישנו התופס הוותיק ראיין לברנוויי, בן לאם יהודייה ואב קתולי, שתמיד מתגאה בבת דודו ששירתה בצה"ל והתחבר ליהדות בצורה חזקה במהלך התיכון. בריאיון ל-ynet ו"ידיעות אחרונות" בעבר סיפר: "אשתי ואני גרים בדנבר, מבקרים בבית הכנסת בקביעות ושומרים על אורח חיים יהודי. אנחנו חברים גאים בקהילה היהודית בעיר. הרגשתי גאווה עצומה כשהמילה 'ישראל' התנוססה על החזה שלי. כיהודי אני מרגיש חיבור רוחני עם ישראל. כל השחקנים ראו את ייצוג ישראל בכבוד כחובה אישית. הייתי מאושר כאשר פנו אליי".
כמובן ישנם גם שחקנים שאינם מקפידים על אורח חיים יהודי, ומנצלים הזדמנות פז לשחק במעמדים גדולים – כאלו שיכולים לסדר להם חוזה יוקרתי בזכות הופעה טובה – אבל הם מוסיפים המון איכות לסגל. ג'וק פידרסון, למשל, הוא השחקן המרשים ביותר בנבחרת. הוא ייצג את ישראל בצעירותו לפני הפריצה, וחזר אליה באליפות העולם אחרי שזכה בשתי אליפויות MLB ונבחר למשחק האולסטאר. הוא מעולם לא התייחס בהרחבה לקשר שלו לדת. רק אימו יהודייה (ועודדה בטירוף בכל המשחקים) – כמו במקרה של שחקן אחר, טיי קלי, שסיפר: "יש לכל סיפור שני צדדים, וגם לי. כשהמשפחה של אימי ביקרה, למדנו על הבסיס היהודי. כשהמשפחה הקתולית של אבי ביקרה, למדנו על הנצרות. זה היה שילוב טוב".
האוהדים לא יורדים לפרטים
אבל המסע האישי של כל אחד לא מעניין את הקהל, אלא המכלול. הדגל, הסמלים, ישראל. משחקי האליפות התקיימו במיאמי, עיר עם קהילה יהודית וישראלית עצומה, ואכן משכו מאות אוהדים – אך ראוי לציין כי הם נבלעו: ארבע היריבות היו ניקרגואה, ונצואלה, הרפובליקה הדומיניקנית ופורטו ריקו, ומיאמי הלטינית הזרימה צונאמי של קהל שעודד אותן.
חלק מתומכי הנבחרת הישראלית שהגיעו ליציעים התראיינו בהתרגשות ל"ג'ואיש טלגרפיק אייג'נסי" – סוכנות הידיעות JTA. קלודיה וולף, שהגיעה במיוחד מניו יורק, סיפרה בהתרגשות: "יש משמעות אדירה לכך שנבחרת ישראל מתמודדת מול הנבחרות הטובות בעולם". סטו מוס הנלהב, שגדל בברוקלין, הוסיף: "אם הייתי צריך לבחור בין משחק של ארה"ב למשחק של ישראל, הייתי בוחר בישראל כי זו המורשת שלי. אנחנו לא דת, אלא עם".
זו נבחרת מוזרה. מייצגת את ישראל, אך לרוב שחקניה אין קשר למדינה. היא פופולרית יותר בקרב יהדות ארה"ב, ויהדות העולם בכלל, שם כל מה שחשוב הוא השם "ישראל" שמייצג אותם בגאווה. חלק מהשמות מחוברים לדת, עבור אחרים היא קוריוז. ואולי מה שחשוב באמת הוא לא הירידה לפרטים המדוקדקים בנוגע לזהות הדתית והלאומית, אלא הדברים שאמר בעבר לברנוויי: "לפני שני דורות, הדרך שבה הורכבה הנבחרת הזו הייתה משמשת לסימון שלנו בדרך לרצח, בגלל המורשת שלנו, איך שנולדנו".
