"ומחשוף כף רגלך"
הכול פוליטי. הגוף שלנו הוא זירת מלחמה, ואפילו לכפות הרגליים יש תפקיד פוליטי. המספר המקראי מכיר שלושה סוגים של כפות רגליים; הסוג הנפוץ הן כפות הרגליים של מי שעמלות ועמלים להביא הביתה פת לחם מידי יום. אין להן אפשרות לבזבז עורות יקרים על סנדלים ומגיל צעיר כבר אין להן צורך בכך. גם אם יש באפשרותן להשיג זוג אחד של נעליים, הן ישמרו עליהן, ובמקומות קשים להליכה יחלצו את הנעליים וילכו יחפות, שכן עור הרגליים יודע לרפא את עצמו משריטות ופצעים ועור הנעליים לא. כפות רגליים שחורות, סדוקות וקשות כסוליות הן סימן ההיכר של מעמד חברתי זה.
למעלה מהן, מבחינה כלכלית, נמצאות נשים שיש ביכולתן להשיג סנדלי עור או נעליים. הן צועדות בלי לחשוש מכל קוץ ואבן בדרך, ומסתובבות בין הבריות בגאווה של מי שבאפשרותה לשמור על עדינות כפות רגליה.
בראש הסולם החברתי-כלכלי נמצאות הנשים שלא צריכות להשתמש ברגליים שלהן; גבירות שלא עובדות בביתן ובוודאי לא בשדה, והן נישאות ממקום למקום בעזרת משרתים. השימוש שלהן בנעליים הוא אסתטי בלבד וכפות רגליהן רכות ועדינות כרגלי תינוקות.
נוכל להתבונן בפרשנות הפוליטית שמציע המקרא לכפות הרגליים, ולהבין גם את פוליטיקת כפות הרגליים בת זמננו: נסו לחשוב על המשמעות הפוליטית של סלון הפדיקור, או על ההצהרה הפוליטית של עקבי הסטילטו לעומת ההצהרה הפוליטית של סנדלי טבע לנשים, או חשבו על הקשר בין נעלי עקב לרגלי הלוטוס הסיניות.
קללות של סלון פדיקור
בפרשת השבוע, "כי תבוא", נמצאת רשימה ארוכה ומפורטת של קללות שיתרחשו "אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ".
אחת הקללות, המבעיתה מכולן, עושה שימוש פוליטי בכפות הרגליים של נשות המעמד הכלכלי הגבוה: "הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ, הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ. וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ".
אין תמונה מבהילה מזו: גבירה עדינה שבעדינות, אישה שרגלה מעולם לא דרכה על האדמה, תאכל בסתר את התינוקות שילדה. אל תטעו, אומר המקלל, האכילה בסתר לא תעשה מתוך בושה, אלא כיוון שהיא לא תרצה לכבד את ילדיה ואישה בארוחה הקניבליסטית שלה.
קונקרטיזציה של הזוועה
אגדה תלמודית מציעה ייצוג קונקרטי לזו "הרכה בך והענוגה". האגדה קושרת את פסוקי הקללה לימי חורבן בית המקדש השני, ובוחרת לתפקיד הרכה והענוגה את מרתא בת בייתוס שזכתה לאגדות לא מחמיאות שונות (גיטין נ"ו, א'. מתורגם).
מרתא בת בייתוס עשירת ירושלים הייתה. שלחה את השליח שלה ואמרה לו: לך קנה לי פת סולת. עד שהלך השליח לא נותרה פת סולת בשוק. בא ואמר לה: אין פת סולת אך יש פת נקייה אמרה לו לך והבא לי אותה. עד שהלך היא נמכרה. בא ואמר לה: אין פת נקייה אך יש פת קיבר. אמרה לו: לך והבא לי אותה. עד שהלך היא אזלה מהשוק. בא ואמר לה: אין פת קיבר אבל יש פת שעורים. אמרה לו: לך וקנה לי פת שעורים. בזמן שהלך השליח לקנות, חלצה היא את נעלה ואמרה הלוך ואראה אם אמצא דבר מה לאכול. נגעה רגלה בגללים שהיו על הארץ ומתה".
אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק
אישה מפונקת ומשרת טיפש, ושניהם לא מבינים את חומרת המצב ומגיבים בצורה שמעמיקה את מצוקתה של הגברת המפונקת. חוסר ההבנה שלהם מעיד על השינוי הקיצוני שחל במציאות - אין משמעות לעושר הכספי שכן אין מה לעשות עם הכסף.
כף רגלה העדינה של הגבירה הירושלמית מסמלת יהירות וניתוק. ברגע בו פוגשת כף הרגל העדינה את הסחי והזבל, את המציאות הירושלמית ללא הפילטרים שמאפיינים את חיי העושר, האישה מתה. אין זה משנה אם המשרת היה משיג לחם, שכן הרגל שלה מלמדת על חוסר יכולת להסתגל למציאות החדשה. כך או אחרת, נימוסי העשירות של מרתא גזרו את מותה.
ייחודה של כף הרגל כייצוג פוליטי, שהיא מסמנת את נקודת המפגש בין הגוף הפרטי לעולם החומרי. כף הרגל מספרת את סיפור ההרגלים שלנו, את האופן שבו אנו מסתגלות למציאות. בעיניים אנחנו רואות, הפה והאף מחליפים אוויר עם העולם, וכפות הרגליים נוגעות בכל צעד בעולם. כף רגל עדינה מספרת סיפור של מגע מהוסס, של חוסר יציבות וחוסר יכולת להתמודד עם העולם כפי שהוא. כף רגל עדינה זקוקה להגנות.
אליטה מנותקת
אגדת מרתא בת בייתוס ואגדת הנסיכה על העדשה דומות זו לזו. בשתיהן ביקורת על נסיכות מפונקות, שלא מסוגלות להסתגל למציאות שאיננה מתווכת על ידי המון כסף, משרתים ופינוקי סרק.
בתלמוד הבבלי מובאת האגדה על מרתא לאחר אגדת קמצא ובר קמצא, שגם במרכזה אדם עשיר כקורח שמובל אל אסונו על ידי תלות מוגזמת במשרת לא יוצלח. שתי האגדות מציירות את עשירי ירושלים כחבורה נרקיסיסטית, מפונקת, מתנשאת ומנותקת מהסביבה. החבורה העשירה שיכולה הייתה להוביל את ירושלים לשגשוג טבעה בעושר וברפש של עצמה. כף רגלה המטפורית של מרתא הייתה שרויה כל העת בזבל ובצואה, היא רק לא ידעה זאת. מרתא השלתה את עצמה שהיא עוסקת בדברים עדינים, בעודה עוסקת בעיקר בהכחשת המציאות. עם החורבן תם עידן ההונאה העצמית, ומרתא המבוהלת נוגעת במציאות ומיד מתה.
המהפכה החז"לית
אגדות מרתא בת בייתוס וקמצא ובר קמצא מבקשות להטיל את האחריות לחורבן על תפיסת עולם חברתית, שנגדה מרדו חכמי המשנה. האגדות הללו מתארות את האליטה הירושלמית כאליטה כהנית-כלכלית עשירה וחסרת ערכים. לעומת האליטה המקדשית המנוונת, מציבים החכמים אידיאל חדש - אידיאל של מצוינות למדנית שבזה לכסף ולייחוס.
חכמי המשנה מציעים גלריה מרגשת ומפתיעה של "דור יבנה", דור המנהיגות שלאחר החורבן, וביניהם רבי עקיבא העני שנישא לבתו המורדת של אחד מעשירי ירושלים (שכמובן וכיאה לסטריאוטיפ התנגד לחתונה); רבי יהושע - ממשפחת לוויים, ועם זאת אדם עני שחזותו לא משובבת - וכמובן רבי אליעזר בן הורקנוס שמרד באביו העשיר, בעט בכספו והלך ללמוד תורה כשהוא עני וחסר כל.
להיתקל בשיט של החיים
הגללים, החומר הבזוי שמוטל על הארץ ברשות הרבים, מציע מבחן מעבר ייחודי. מי שלא תסתגל לגללים - תמות ותסמן את קץ העולם הישן. מי שיסתגל לגללים - יביא את המהפכה. כף רגלה של מרתא לא עמדה במפגש עם הגללים, והיא מתה ועמה נעלמה ההנהגה המושחתת של עשירי ירושלים.
גם אליעזר בן הורקנוס היה מילדי ירושלים העשירים. אולי הוא ומרתא היו שכנים, אולי הם שיחקו יחד בעודם צעירים. אלא שאליעזר מוצג כמי שמרד בכסף ובתפנוקים ובחר בחיי תורה. עוד בזמן שירושלים עמדה על תילה הוא מרד באביו, ויצא ללא פרוטה ללמוד תורה: "כשהוא הולך בדרך ראה אבן, הרימה ונטלה ונתנה לתוך פיו, ויש אומרים גללי הבקר היה". נמצאנו למדות שאפשר להיכנס לתוך השיט של החיים ולצאת עם אוצר גדול.
ובפמיניסטית
אשרי הגברים הלמדנים שהייתה להם אופציה ויכלו לחפש ולמצוא משמעות, וחבל שאת המשמעות הם הציעו רק לבני מינם. קל ללעוג לנסיכה על העדשה, אבל אם אנו רוצות שהיא תצא ממעגל התלות והפינוק, צריך לאפשר לה ניידות חברתית, צריך לאפשר לה לרכוש השכלה. לאחר שנות נידוי והדרה זכינו ואנחנו יכולות להרחיב את השורות ולהציע גם למרתא חיי משמעות, חיים שיש בהם יותר עומק מחייה המבוהלים של נסיכה על עדשה. אפשר לצאת למסע הזה יחד.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על חוק "אשת יפת תואר" ואתיאיסט הגיב לדבריי: "החוק הומני למרות הכול. צריך לבחון את החוק הזה בהשוואה לתקופתו ולא לתקופתנו".
תודה אתיאיסט על דבריך. הערתך הזכירה לי את הדיאלוג המפורסם בין אליס מארץ הפלאות לחתול. "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עליי ללכת מכאן?" שאלה אליס. "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול. "לא איכפת לי כל כך לאן", אמרה אליס. "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול.
גם בעניין לימוד התורה השאלה היא תמיד לאן נרצה להגיע. בטור זה אני עוסקת במלאכה יהודית עתיקה, בדרשנות. הדרשנות מבקשת לקשור בין התורה למציאות' וזאת על מנת לחלץ משמעות מהתורה ולהעניק משמעות למציאות. אפשר להסכים עם גישתך' אבל המחיר יהיה ויתור על התורה כתורת חיים. אני לא שם.
שבת שלום!
