מזכיר המדינה האמריקאי, אנתוני בלינקן, הגיע לביקור ראשון בישראל בעקבות מבצע "שומר החומות", ועל רקע החשש מממשל פחות ידידותי מזה שהורגלנו אליו בתקופת טראמפ, מעניין להכיר את הרקע שממנו צמח הפוליטיקאי הבכיר בממשל ביידן. זה מתחיל באוקראינה, בעיירה פריאסלב השוכנת מרחק 80 קילומטרים דרומית לקייב, שם נולד בשנת 1877 מאיר, בן הזקונים למשפחת בלינקין.
באותה העיירה, אגב, רק 18 שנים קודם לכן, נולד הסופר הידוע שלום רבינוביץ', הוא "שלום עליכם". בלינקין מסיים מכללה מסחרית בקייב, ומתחתן בשנת 1898 עם חנה טורובסקיה. לזוג נולדים חמישה ילדים, והם עושים את מה שעשו כ-400 אלף יהודים ממזרח אירופה באותן שנים – מהגרים לניו-יורק.
ראשית מגיע מאיר בלינקין לבדו, במטרה להרוויח די כסף ולהביא את משפחתו. הוא מנסה עבודות שונות, כולל עסקים לעיסוי, וכותב ביידיש במקביל. חמישים מכתביו של היהודי, שנפטר כשהוא בן 38 בלבד, פורסמו - אבל ספרו המפורסם ביותר הוא ״ווייבער״ (נשים ביידיש), שבו לראשונה הוא מתייחס ביידיש לנושא המיניות בקרב נשים יהודיות.
דו"ח בעל חשיבות היסטורית מכרעת
בנו הבכור, מוריס הנרי, היה בן 15 כאשר אביו נפטר, ושינה אות אחת בשם המשפחה שהפכה אותו לבלינקן (במקום בלינקין). הוא סיים את האוניברסיטה של ניו-יורק, הפך לעורך דין מצליח ולבעל חברה משגשגת. כאשר השלטון הבריטי שאחרי השואה התנגד להקמתה של מדינה יהודית, בטענה שאדמת ישראל הדלה לא תוכל להאכיל עוד חצי מיליון מהגרים יהודים – התגייס עו"ד בלינקן לסייע.
בשנת 1946 שכרה ועדה מיוחדת, שחקרה את הפוטנציאל הכלכלי של ארץ ישראל, את שירותיו של מוריס הנרי בלינקן, מי שייסד את המכון האמריקאי לארץ ישראל (או פלסטינה). בלינקן שכר את שירותיו של הכלכלן רוברט נייתן כדי שיכתוב מחקר שיראה את הפוטנציאל הכלכלי ויהיה מבוסס על ניתוח עובדתי.
הדו"ח המפורט ראה אור ב-1946 תחת הכותרת "ארץ ישראל – בעיה והבטחה", והוכיח כי טענות המנדט הבריטי הן קשקוש מקושקש, וכי מדינת ישראל תוכל להתקיים ואף לשגשג. לימים נטען כי הדו"ח הזה, שאין להקל בחשיבות ההיסטורית שלו להקמת המדינה, היה אף הסיבה להחלטה הבריטית להשיב את המנדט על הקמת המדינה היהודית לידי האו"ם.
בהמשך היה בלינקן לביליונר, בעל התאגיד "מייט", ושניים משלושת בניו - אלן ודונלד – אף שירתו כשגרירים של ארה״ב בבלגיה ובהונגריה בממשל קלינטון. היום המריא נכדו, בנו של דונלד, מהמדינה שהבטיח לה שגשוג וקיום, כמזכיר המדינה האמריקאי.
סיפור יהודי מורכב
אלא שבמאמר מרתק שגרסתו העברית פורסמה באתר "מידה" וגרסתו המקורית באתר commentary, ציננה מעט פרופ' רות וייס, חוקרת ספרות בינלאומית ומי שהכירה אישית את מוריס הנרי בלינקן, את ההתלהבות. בעוד הסבא היה אכן ציוני נלהב שתרם רבות להקמתה של המדינה, טענה כי ילדיו לא ירשו את הלהט היהודי ונותקו מאוד משורשיהם, אף כי במסגרת שירותם הדיפלומטי המשיכו את "אותו חוש אחריות שאביהם חש כלפי היהודים וישראל".
אנתוני בלינקן עצמו, היא מציינת, גדל במשפחה מורכבת על אף שם המשפחה המחייב: הוריו התגרשו כשהיה אך בן 9, ואמו נישאה לעורך הדין סמואל פיסאר, ניצול שואה שהתפרסם בכתביו ובעדותו על מחנות ההשמדה. הוא ציין לא פעם את הפרט הזה בנאומיו, אך לטענתה לא נקט באופן דומה בציון סבו, אוהב ישראל הגדול.
"מוריס הנרי", מסכמת פרופ' וייס, "ידע שלא צ’רצ’יל ולא האמריקנים יגיעו לעזרת היהודים, אפילו לא באמצעות הפצצת מחנות המוות; הוא הבין שהיהודים יצטרכו לבנות בעצמם את ביתם המחודש בציון, וכך יוכלו לבוא לעזרת אחרים דרך ברית אסטרטגית שגם תחזק את אמריקה. בניו ירשו את הכישרון של אביהם לפוליטיקה, אך לא את תשוקתו לביצור ביטחון ישראל. נכדו היה בכיר בממשל שהפגין עוינות כלפי ישראל, וכעת יהיה הגורם המדיני הבכיר ביותר בממשל שעמדתו כלפי ישראל רחוקה מלהיות ברורה".
