יהודה משי זהב בריאיון על פרס ישראל: הוריי בטח גאים בי
הילד שריסס כתובות נאצה נגד מדינת ישראל וגדל להיות "קמב"ץ העדה החרדית" – האחראי לפעולות שטנה נגד המדינה הציונית – יסגור מעגל ביום העצמאות ה-73 למדינת ישראל. היום (ג') התבשר יהודה משי זהב כי זכה בפרס ישראל על מפעל חיים, לצד ד"ר יוסף צ'חנובר, על תפקידו כיו"ר זק"א. בנימוקיה ציינה הוועדה כי הפרס ניתן למשי זהב "על תרומתו יוצאת הדופן הן לקידום הסיוע באירועי אסון והן על פועלו לחיזוק האחדות וקירוב הלבבות בחברה הישראלית".
"מבחינתי זו השלמת מעגל", הוא אומר בריאיון מיוחד לאולפן ynet. "בגלגול הקודם נחשדתי כמי שריסס גרפיטי על קברו של הרצל, וכמה שנים אחר כך עמדתי באותו מקום ואמרתי 'לתפארת מדינת ישראל'. חלפו עוד כמה שנים, וכיום אני מבקש סליחה מהרבה מאוד אנשים שציערתי והכעסתי בדברים שעשיתי בעבר, אבל אני במקום אחר. אני מבין את חשיבות המדינה".
חודש ינואר האחרון היה השחור בחייו. אחרי השבוע הנורא שבו איבד את שני הוריו שנפטרו מהקורונה וסיבוכיה – זמן קצר אחרי פטירת אחיו – משי זהב מרגיש על רכבת הרים רגשית. השמחה הגדולה על הפרס טובעת בים של עצב על אביו ואמו שלא זכו. "אני בחודש של מטוטלת", הוא אומר. "חווינו חודש כואב מאוד ורווי דמעות שכול ויגון ושבר על שבר על שבר, ופתאום אתה מקבל בשורה משמחת – והדמעות זולגות מעצמן, והפעם הן דמעות של שמחה".
"ההורים שלי סבלו ממני הרבה", הוא אומר. "גם בגלגולים שעברתי מצד לצד... היו תקופות שלא היינו בקשר, ואני חושב שבשנים האחרונות, רק בסוף, הם ראו את המפעל הגדול, העשייה, ההתנדבות הגדולה של אלפים... חבל שהם לא זכו לשמוע את ההודעה המשמחת. אבל אני אעלה היום לקברם של הוריי ואספר להם את הבשורה המשמחת. מהמקום שהם היו בו, במאה שערים, בנטורי קרתא, בצד השני של המזרח - בסוף גם הם הבינו שעם ישראל, וזה לא משנה מאיזה שבט, זה עם אחד".
"מה שהמדינה עושה, זה לתפארת"
בגיל 61 משי זהב, מי שגדל בלב מאה שערים הקיצונית, נכדו של מזכיר "העדה החרדית" – הוא היום ציוני בכל רמ"ח אבריו. "אם היינו באים בשואה לאנשים ומספרים להם שבעוד 70 שנה תהיה פה מדינה מפולגת, עם מפלגות של דתיים וחילונים ימין ושמאל, הם היו תופסים את זה בשמחה. אם היינו אומרים בשואה שתוך שלוש שנים תהיה לנו מדינה עם צבא, מי היה מאמין אז?
"וכבר היינו בסרט הזה, היה לנו בית המקדש הראשון 400 שנה, לא התנהגנו בסדר, קיבלנו עונש והוא חרב. היה הבית השני, 420 שנה, לא התנהגנו בסדר, ושוב נחרב הכול. מאז חלפו אלפיים שנים עד לבית השלישי שאנחנו חיים אותו היום, וקיומו של הבית הזה תלוי רק בנו... אם לא נדע לחיות האחד עם השני במקום האחד ליד השני, אין לנו שום ביטוח שזה ימשיך להתקיים".
משי זהב כבר קיבל חותמת כל-ישראלית כשהוזמן להשיא משואה בטקס היום העצמאות ה-55, בשנת 2003, וכששואלים אותו מה היה אומר משי זהב הצעיר על האיש שהפך להיות, הוא משיב בכנות: "רק חמור לא משנה את דעותיו. כשכבדו אותי להדליק משואה בהר הרצל, לא האמינו לי, והיה ויכוח גדול בתקשורת האם אגיד 'לתפארת מדינת ישראל', או שמא אשנה את זה. ואני זוכר שצעקתי בקול ברור: 'לתפארת מדינת ישראל', כי הייתי בטוח אז וגם היום שמה שאנחנו עושים, שמה שהמדינה עושה, זה לתפארת".
"להציל את הבית שלנו"
מאז חווה על בשרו את השכול שהביאה הקורונה, בעיצומו של הסגר השלישי וההפרות שנלוו אליו – זעק משי זהב את כעסו על המגזר שבו הוא החי, ועל מנהיגיו שסבלו, לטענתו, מ"ליקוי מאורות". " דיברתי מתוך הכאב האישי שלי, ושכואב לך אתה שם את כל הדברים על השולחן ולא רואה אף אחד ממטר", הוא אומר. "התרעתי בשער כי אני מודע יותר מאחרים לגודל הסכנה של הנגיף, ולחוסר המודעות של הציבור", הוא אומר. "המצב הולך ומשתפר, כי אנחנו פועלים עכשיו בהסברה בנושא החיסון וכבר במשך שבועיים עוברים מעיר לעיר עם עשרות רכבים של זק"א ואיחוד הצלה, ביחד עם פיקוד העורף".
יהודה משי זהב וד"ר ג'רמי פוגל בועידת האנשים של המדינה
(סנטרל הפקות)
בשנת 1989 היה מהראשונים שהגיעו לזירת הפיגוע הקשה של קו 405 בירושלים, ואז למעשה נוסד ארגון זק"א (זיהוי קורבנות אסון). לצד חילוץ נפגעים וטיפול בגופות בכל העולם, עוסק הארגון גם בקירוב לבבות בין דתיים לחילונים, ומונה כיום אלפי מתנדבים. "אני חושב שהפרס הזה הוא לא שלי, הוא הפרס שלהם, שבאמת מוסרים את נפשם לעזור לזולת אם זה בהצלת חיים, ואם זה בכבוד המת", משי זהב אומר. "אלפי מתנדבים שהוכיחו שאפשר גם אחרת, שלכל אחד יש את המקום והזמן להתגייס למען עם ישראל, ללא הבדל דת גזע ומין".
"יש לנו מדינה אחת. אנחנו חלק מהמדינה היא חלק מאיתנו. כולנו צריכים לעשות הכול כדי שזה יסתיים", הוא מוסיף. "אני כל שנה סופר 70, 71, 72, האם נעבור את ה-77 שנות עצמאות – השיא שאליו הגיעה ממלכת החשמונאים? אנחנו לא יודעים להעריך את המזל שלנו, את מה שיש לנו פה. לכן כל אחד צריך להרגיש כאילו זה הבית שלו, ואם הבית שלו הולך להיחרב - הוא עושה כל מאמץ כדי שימשיך להתקיים. זה התפקיד של כל אחד מאיתנו".
