טקס הכתרת היורש, הבן הצעיר, לאדמו"ר שהתקיים השבוע
לפני כשבוע הלך לעולמו האדמו"ר מסדיגורה, הרב ישראל משה פרידמן, בגיל 65, לאחר מאבק במחלת הסרטן. האדמו"ר שהיה חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, הותיר אחריו דרמה של ממש. בצוואתו הוא נישל את בנו בכורו (מבין הבנים) מכס האדמו"רות, והעביר את התואר אחר כבוד דווקא לבנו החמישי, יצחק יהושע העשיל פרידמן, בן 24 בלבד.
הרבנית שרה פרידמן, האלמנה והאם, חששה לקרע משפחתי בעקבות צוואת האב, ובהתערבות מפתיעה ולא שגרתית בחרה לשנות את החלטת האדמו"ר המנוח ולפצל את החסידות בין לא פחות משלושה בנים. המילה האחרונה בנושא, טרם נאמרה.
טובת החסידות מול טובת המשפחה?
צוואתו של האדמו"ר נכתבה לפני מספר חודשים. לאחר פטירתו היא הוקראה, שלא כמקובל בחצר חסידית, בנוכחות בני המשפחה בלבד, זאת לבקשת הרבנית-האם שרה פרידמן. הצוואה שהוסתרה מעין הציבור כללה הנחיה מפורשת כי לא הראשון בבנים, מרדכי שלום יוסף פרידמן, יזכה באדמו"רות - אלא שהתואר והתפקיד יועברו לבן החמישי, אב לשתי בנות, המתגורר כיום בבלגיה.
האדמו"ר ידע, ככל הנראה, כי צוואתו איננה שגרתית ותהיה שנויה במחלוקת: גם בהחלטה לנשל את הראשון בתור לירושה - וגם שלא לאפשר אדמו"רות לבנים נוספים. לכן הוא ציין במפורש בצוואה כי הוא מבקש "בכל לשון, לבל יהין מאן דהו לערער על צוואתי זו, ואבקש מכל אנ"ש (אנשי שלומנו) וכן מבניי, חתניי וכל הנלווים עליהם ויוצ"ח (ויוצאי חלציהם), להיות עם בני הרב יצחק יהושע העשיל פרידמאן שליט"א, לדבוק בו כמו שדבקו באבותי הק' (הקדושים) ובי לסייע בידו ולתמוך בו בכל העניינים למען תמשיך השלשלת"...
בשולי הצוואה התנוססו, לצד חתימת האדמו"ר, גם חתימותיהם של שני דיינים שבפניהם ערך האדמו"ר את הצוואה והם היו העדים. האדמו"ר אף הוסיף והדגיש כי רק אותו בן יורש יהיה היחיד שיישא את שם החצר סדיגורה, או רוז'ין-סדיגורה, וכן שרק בידיו ירוכזו וינוהלו כל מוסדות החסידות. לבכור מבין הבנים ולבן נוסף הוא העניק "פרסי ניחומים" בדמות תפקידים רבניים, לא אדמו"רים.
האדמו"ר המנוח לא הסתפק בגילוי דעת מפורש בצוואתו, ואף דאג לשלוח עותקים של הצוואה למספר בתי דין פרטיים ברחבי העולם, על מנת לוודא כי המסמך לא "ילך לאיבוד" וכי הכתוב בה ימומש במלואו.
הרבנית הכתירה שלושה אדמו"רים
רצון האדמו"ר שלא לפצל את החסידות מובן. לדברי מקורבים לחצר, מדובר בחסידות קטנה, ופיצול נוסף עלול לצמצם עוד יותר את ממדיה המצומקים ממילא (קרוב לאלף חסידים בסך הכול). אלא שכאן נכנסת כאמור לתמונה הרבנית שרה.
הרבנית שהיא לא רק אשתו, אלא גם בת דודתו של האדמו"ר (האדמו"ר הוא בן דודו של אביה), מסרבת לקבל את הצוואה ככתבה וכלשונה. היא מבינה היטב כי הכתרת הבן החמישי והצעיר לאדמו"ר, על פני אחיו הגדול ממנו, פירושו קרע משפחתי בלתי ניתן לאיחוי. ועל כן עוד בעיצומם של ימי השבעה, היא פונה לבית הדין החרדי נחשב בציבור החרדי עם מתווה פשרה משלה.
האדמו"ר המנוח לא הסתפק בגילוי דעת מפורש בצוואתו, ואף דאג לשלוח עותקים של הצוואה למספר בתי דין פרטיים ברחבי העולם, על מנת לוודא כי המסמך לא "ילך לאיבוד" וכי הכתוב בה ימומש במלואו
הדיינים החתומים נענים לבקשת האם להעניק תארי אדמו"רות לשניים הנוספים, על מנת שלא להוביל לקרע משפחתי, ומציינים כי על אף רצונו המפורש והברור של האדמו"ר המנוח, השלום והאחווה בין האחים דורשים שלא להענות לכך באופן מלא.
לצד מכתבם של הדיינים המאשר את "מתווה הרבנית", מופיע מכתב מטעם הרבנית שרה ובחתימתה, ובו היא "מרחיבה את סמכויותיהם" של שני הבנים האחרים: הרב מרדכי שלום יוסף, מי שהיה אמור לרשת את אביו לכתחילה, יזכה בנוסף בתואר האדמו"ר מסדיגורה-ירושלים, ואילו הבן השלישי, הרב אהרון דב בער, יהיה האדמו"ר מסדיגורה-לונדון, שבה הוא חי.
הבן החמישי, היורש-בפועל לפי רצון האב, יכונה על פי המתווה, האדמו"ר מסדיגורה-בני ברק, וינהל את מוסדות החסידות הנמצאים ברובם בעיר. אז למרות רצונו המפורש של האב האדמו"ר, יוכתרו לא פחות משלושה אדמו"רים בהתאם לרצון הרבנית.
אך בחסידות מבטיחים כי המילה האחרונה בנושא טרם נאמרה. קרוב משפחתו (באמצעות נישואין) של הבן החמישי, המועדף, איש בד"ץ העדה החרדית הרב משה שטרנבוך, הוציא גילוי דעת משלו ובו טען כי "מצווה לקיים את דברי המת" – והוסיף: "ואין לאף אחד זכות לעכב".
אצולה, הגרסה החסידית
חצר סדיגורה נחשבת לענף משולשלת חסידית אחרת, חסידות רוז'ין. חסידות זו שנוסדה לפני כמאתיים שנה פעלה במזרח ומרכז אירופה, והובילה בשעתו חידוש אמיתי בעל כמה השלכות. ראשית, אדמו"ר שאיננו קשיש ועני מרוד שחי באחוות רעים עם חסידיו, אלא מודל חדש: אדמו"ר שהוא מלך.
חידוש נוסף היה בשושלת המשפחתית (מלך, כבר אמרנו?) וכך, בעוד שעד אז ממשיך דרכו של האדמו"ר המנוח היה החסיד הבולט ביותר, בחסידות רוז'ין הובילו לשינוי רעיוני משמעותי: היורש יהיה הבן-של, בדומה לשושלות האצולה באירופה. צריך להבין שמה שהיום הוא כמעט מובן מאליו בכל חצר חסידית, היה בזמנו מהפכה של ממש, שגררה גם לא מעט ביקורת עזה מצד חצרות אחרות.
לכל הגינונים המלכותיים הללו נלוו גם כרכרות פאר, בתי אחוזה מרהיבים, לבוש ייחודי ומדוקדק שכלל עניבה שלא הייתה מקובלת בחצרות החסידים השמרניות, וכיפה מחודדת שנראית כמו כתר. אפילו גלגול הפאות (בצדי הלחיים) הוא ייחודי ויוצא דופן לאדמו"רי החסידות הזו.
במסגרת השינויים שהובילו ברוז'ין, האדמו"רים אף נהגו להתפלל בחדר נבדל משאר החסידים, ולנוע תמיד בהתנהלות מאופקת ומדודה שכל כולה גינוני אצולה. מסורת נוספת הונהגה, ולפיה קיבלו מספר בנים נתח מאדמו"רות אביהם. אלה נהגו להעתיק את מקום מגוריהם לעיירה אחרת, ולכהן שם כאדמו"רים.
הכירו: החסידות הציונית
כאשר האדמו"רות רוז'ין-סדיגורה מגיעה לישראל - והיא עושה זאת מוקדם מאוד, כבר בזמן השלטון העותמני - מתווסף אלמנט נוסף שמציב אותה במקום אחר משאר החצרות החסידיות: הציונות. חלק מאדמו"רי רוז'ין היו אף חברים בתנועת המזרחי. אחרים פעלו מתוך "אגודת ישראל" באהדה רבה לרעיון הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, כולל הקמת "ההסתדרות החסידית הציונית".
חצר סדיגורה נוסדה בעיירה בשם זה ברומניה, שאליה עבר האדמו"ר הראשון מצאצאי חצר רוז'ין. לאחר מכן כבר הספיקה לעבור לווינה, ובהמשך התבססה בישראל בעיר העברית הראשונה, תל אביב. במקביל התגוררו האדמו"רים לבית סדיגורה בקהילות יהודיות בניו-יורק ובלונדון.
אפשר היה לטעות ולחשוב שהמהלך האחרון של חצר החסידות ביקש בסך הכול לשמר את הכוח הפוליטי בתוך המשפחה, אבל "חסידולוג" המבקש להישאר בעילום שם מסביר כי לא זה הסיפור. "אמורים להוריש כוח רוחני. השולשלת התקדשה. אבל צריך שהחבר'ה יאמינו באדמו"ר החדש, וזה הופך את העסק לקצת יותר מורכב. את מה שחסר במציאות תשלים האפולוגטיקה. החסידים יסבירו שדווקא האיש הזה צדיק וקדוש.
"מנגד, קשה לרציונאל החרדי עם זה. מה זאת אומרת 'להוריש קדושה'? ולכן לא רק הליטאים צוחקים על זה, אלא גם חצר צאנז שנחשבת ל'אויב הרשמי' של רוז'ין. האדמו"ר שם כתב תשובה הלכתית מפורסמת שבעצם מערערת על רעיון השושלת: אם לאבא היה כוח תפילה, שואל האדמו"ר, מי אמר שגם לבן יש?'"
"תופעת הינוקא"
הסאגה האחרונה בחצר החסידית חשפה שתי תופעות חברתיות שהיו, עד כה, נסתרות מן העין. הראשונה היא תופעת "הינוקא היורש". ינוקא, בארמית תינוק, הוא כינוי לתופעה החסידית של הכתרת נערים צעירים, חלקם עוד טרם מלאו להם 13 שנים, לאדמו"רים. ראו בהם יחידי סגולה בעלי כוחות מיסטיים.
"רבי יהודה הלוי אומר 'אילו ידעתיו הייתיו'", מסביר החסידולוג. "הרבי שאתה יכול לבחור, זה לא הרבי שאתה רוצה. אתה מעדיף רבי שאבא שלו בחר אותו. אנחנו למעשה 'מקדשים' ילד שאנחנו לא יודעים עליו כלום, חוץ מזה שהוא ילד מהמשפחה הנכונה".
זה נשמע כל כך הזוי לכל מי שלא מכיר את הלך הרוח הזה.
"חסידות היא זהות. זה כמו שנגיד לבריטים: בואו נבחר מישהו יותר מוכשר מהנסיך וויליאם, אבל הם רוצים דווקא אותו. זה חלק מאוד עמוק מהזהות שלהם, מההגדרה עצמית שלהם. לכן כל הבחישה החיצונית בסיפור הזה מכאיבה עבור החסידים עד מאוד".
הכוח הנשי
אך מדוע בחר האב דווקא בבנו החמישי? לדברי ישראל אלתר גרוביס, סגן עורך בעיתון החרדי "משפחה", נראה כי האדמו"ר המנוח ביקש לשוות צביון תורני לחסידות שתמיד הייתה חריגה בנוף החצרות המקובל.
לדברי גרוביס, "מעבר החצר מתל אביב לעיר בני ברק שיזם האב, לא הייתה רק שינוי גיאגרפי, כי אם 'אקט סימבולי' המבקש להעניק לחצר דגש תורני יותר המתמקד בלימוד תורה, ואולי פחות בגינוני אצולה. יש פה בעצם מגמה ברורה: האב ראה דווקא בבן החמישי את מי שימשיך להוביל את קו ההתחרדות שהוא התווה, כאשר הבן הבכור הוא יותר בקו המסורתי של החסידות מאז ומעולם. זו בחירה שבקשת לשמר את השינוי".
הבחירה הזו לא נערכה בחלל ריק. אין זו הפעם הראשונה שאדמו"ר בוחר לדלג על "יורש העצר" ולבחור תחתיו בן אחר. זה קרה כבר בחסידות סאטמר, זה קרה בחצר "תולדות אהרון" וזה כמעט קרה בחסידות ויז'ניץ. בכל החצרות שהוזכרו זה הסתיים בפיצול החצר. מה שמפתיע במיוחד בסיפור הזה הוא מעורבותה של הרבנית-האם.
כפי שהזכרנו כבר, מדובר בבת אצולה מבטן ומלידה. אביה, חסיד ויז'ניץ - "גביר החצר" בעיניי רבים - נחשב "לממליך האדמו"רים" של חצר ויז'ניץ. הוא זה שהחזיר את הבן הבכור של האדמו"ר הקודם וסייע לו "לתפוס את הכס", בעוד הבן הצעיר והמועדף מנהל היום חצר קטנה בלבד. כעת יוזמת בתו מהלך התערבותי משלה שלא בהכרח מתקבל בעין יפה בעולם החרדי השמרני, שבו נשים מסוגה נועדו למלא אחר צו שהכתיבו הגברים.
