מזה כחודש מהדהדות הכותרות את "רפורמת הכשרות" של המשרד לשירותי דת. מספרים לנו שמדובר בלא פחות ממהפכה בדרך שבה נבחנת הכשרות, ושכמו כל תחרות בריאה הדבר עשוי להוזיל את מחירי המזון. מה ששכחו לספר לנו הוא שהרפורמה היא הרבה דברים, אבל תחרות היא לא.
לכולם ברור, בעיקר אחרי המחאה החברתית וחוק הריכוזיות, שריכוזיות זה דבר שרע לצרכנים והצרכניות. כמו שפייסבוק לא יכולה להתחרות באינסטגרם, כי שתיהן משרתות את האינטרס הכלכלי של מארק צוקרברג, כך גם גופי פיקוח אורתודוכסיים לא מתחרים זה בזה. הם כולם משרתים את אותה מטרה. וזה מה שהרפורמה של המשרד לשירותי דת עושה – היא לא באמת פותחת את שוק הכשרות לתחרות. היא מכניסה עוד מאותו הדבר לתחום עיסוק שהולך ונהיה צר מרגע לרגע.
גם בתחום הזה האיצה הקורונה תהליכים שהחלו באופן מתון. יותר ויותר עסקים מוותרים על הכשרות של הרבנות – חלקם מוותרים לחלוטין על תעודה, ואחרים בוחרים בגופי השגחה אלטרנטיביים, אבל המגמה ברורה: כמו בנישואין, גם בכשרות, הרבנות הופכת פחות ופחות רלוונטית לישראלים.
מנגד, ישנה מגמת התחזקות בשיוך של ישראלים לזרמים הלא אורתודכסיים בישראל, שאינם מתוקצבים על ידי המדינה – לא בכשרות, לא בנישואין וגם לא בבתי הכנסת. סקר המכון למדיניות העם היהודי שנערך לפני כשנתיים, מצא שכמעט מיליון ישראלים וישראליות משתייכים לזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי בישראל – כ-13% מתושביה היהודים של המדינה. מדובר בעלייה מהסקר הקודם, שנערך שלוש שנים קודם לכן. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מהווים החרדים חלק כמעט זהה בגודלו - וכך גם המזדהים כדתיים עד דתיים מאוד. החילונים, אפוא, מהווים כ-45% מהאוכלוסייה היהודית הישראלית.
המונופול ממשיך
רפורמת הכשרות של המשרד לשירותי דת מדירה באופן מכוון ומטריד למעלה ממחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל. עיון בפרסום המשרד לשירותי דת מגלה כי לא מדובר בדילול כוחה של הרבנות הראשית, אלא להיפך – מתן כוח רגולטורי נוסף לרבנות רוויית הסמכויות ממילא.
לפי התוכנית, מי שיוכל להתמודד על מתן תעודת כשרות הוא גוף שבראשו עומד רב שהוכר על ידי הרבנות הראשית. כלומר, תנאי הסף נעוץ בכוחה המוחלט של הרבנות הראשית להסמכת רבנים. כך, הלכה למעשה, הרבנות היא הגורם שיחליט מי מוסמך (ומי לא) לתת תעודת כשרות.
המשמעות היא שאותה רפורמה כשרותית מחזקת, הלכה למעשה, את המונופול האורתודוכסי בעוד חלק משמעותי בחיינו – האוכל שאנחנו אוכלות ואוכלים. זאת, כמובן, לצד המונופול על הנישואין, הקבורה והכותל המערבי.
זו לא תחרות, זו אחיזת עיניים
זו איננה תחרות מסחרית שתוביל להוזלת מחירים, כי אם יצירת קונצרן כשרות של בעלי אינטרסים זהים, הנלחמים על תקציבים נוספים על אלה שהם מקבלים גם היום מהמדינה, בניגוד לזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי.
שרון בניאןאילו הייתה כאן כוונת תחרות אמיתית, הרפורמה הייתה מאפשרת גם לרבות ורבנים קונסרבטיבים שמקפידים על כשרות הלכתית להתמודד על קבלת היתר. היעדרן של התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית מרפורמת הכשרות - או לכל הפחות, מתן האפשרות לרבות ולרבנים שלהן לקחת חלק במה שמכונה "מהפכת הכשרות" - לא רק פוגעת בתחרות, אלא היא יריקה נוספת בפניהם של מי שלא משתייך לאורתודוכסיה הן בישראל והן בתפוצות.
הציבור הישראלי והמחוקקים נלחמו כל כך הרבה בריכוזיות במשק, ודווקא בכשרות אנחנו משאירים את הריכוזיות בידי אותו זרם – האורתודוכסיה. זו לא תחרות, זו אחיזת עיניים, וכולנו נמשיך לשלם עליה. את שוק הכשרות צריך לפתוח לכל הזרמים. זו תחרות וזה פלורליזם. זו היהדות ואלה הם "70 פנים לתורה".
עו"ד שרון בניאן היא מנהלת מכון "על משמר הכנסת", מיסודה של התנועה המסורתית
