משפחות הר מירון בביקורת קשה על עדות מפקד המחוז
(צילום: משה מזרחי)
מי שנעדרו כמעט לחלוטין מהדיון הפומבי הראשון אתמול (יום א') של ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון, הם בני משפחותיהם של 45 הנספים. חלקם סברו שלא יורשו להיכנס לאולם הקטן וכלל לא טרחו לנסות זאת, אחרים חששו כי העדויות יפתחו אצלם מחדש את הפצעים הטריים ולא מצאו לכך טעם - ורק שלושה התעקשו להגיע.
מחוץ לחדר שנשכר עבור הוועדה בגן הטכנולוגי מלחה בירושלים, הם פגשו את העד הראשון, ניצב שמעון לביא, רגע לפני שעלה לדוכן. לצד דברי הנימוסים והנחמה, התפתח גם עימות בין הצדדים, על רקע תפקודו באירוע כמפקד מחוז צפון במשטרה, כאשר אחד הנוכחים הטיח בו כי היה מצופה ממנו למנוע בכל מחיר את קיום ההילולה השנה.
ניצב לביא פנה תחילה לבני המשפחות, ואמר: "אני משתתף בצערכם. מאז האסון אני לא ישן בלילות". ישראל דיסקינד, אחיו של שמחה בונים ז"ל, השיב לו: "יכולת למנוע את האסון הזה. המדינה לא צריכה יס-מן. ברגע שאתה אמרת 'אוקיי, מה שתגידו לי אני עושה', מקבלי ההחלטות אומרים 'אם המפקד מוכן לבצע את המשימה, אז כנראה הכול טוב'". לביא ענה לו כי לדעתו הדבר לא היה משנה את ההחלטה לקיים את האירוע כמתוכנן.
"הכתובת הייתה על הקיר"
בשיחה עם ynet לאחר הדיון, אמר דיסקינד כי הוא מבין שמפקד המחוז, השואף להמשיך ולהתקדם בצמרת המשטרה, לא מעוניין להיתפס כטרבל-מייקר ולהשבית את השמחה באירוע המסורתי המתקיים כבר עשרות שנים באותם תנאים, ובמיוחד לאור הלחצים הפוליטיים שעליהם העיד בעצמו. אך הוא החמיץ הזדמנות נדירה לתקן את המצב, ולרוע מזלו גם מצא עצמו אחראי לאסון הכבד דווקא במשמרת שלו.
"הכתובת הייתה על הקיר", טוען האח. "בכירים במשטרה סיפרו לי איך כל השנים ידעו שזה עלול לקרות, ובכל פעם נשמו לרווחה כשהסתיימה ההילולה בשלום". לדבריו, דווקא ניצב לביא, כמי שפיקד על מחוז דן בעת לוויית הרב הבכיר, שמואל וואזנר, שהסתיימה במחיצתם למוות של שניים מהמשתתפים בה, היה יכול לצמצם משמעותית את האירוע במירון ולמנוע את האסון, אם רק היה ממנף את ניסיונו המבצעי המר להשפעה על קובעי המדיניות.
ישעיהו פוגל, אביו של ידידיה ז"ל, נכח גם הוא באולם הדיונים בעת שנשמעה גרסתו של לביא, ויצא מלא בסימני שאלה. "העדויות שהגיעו למשפחות היו שונות ממה ששמענו ממפקד המחוז", טען. "נצטרך להמתין לשמיעת העדים הבאים". לדברי פוגל, הקצין הבכיר לא ידע לספק פרטים בסיסיים, כמו האם ובאיזה אופן תקשרו השוטרים בשטח זה עם זה, כפי ששאלה יו"ר הוועדה, השופטת מרים נאור.
"בקורונה ידעו להגביל"
בועז סטרוקובסקי, אביו של יעקב אלחנן ז"ל, הוסיף כי הוא מתקשה להבין את דברי לביא כי משרדי הבריאות, הפנים והדתות נכנעו ללחץ הציבורי ולא קבעו מתווה קורונה למירון, בטענה כי מדובר באירוע דתי, בעוד שכאשר היה צורך להטיל סגר דיפרנציאלי על ערים חרדיות, "הביאו צבא ומשטרה והכול תיקתק".
"במירון, בגלל שיקולים פוליטיים, פתאום דואגים למתפללים וזורמים עם הרצון שלהם להגיע להדלקה, וכביכול לא ניתן לעצור את זה, ומאפשרים לכולם להיכנס כשהגבלות הקורונה עדיין בתוקף?" הקשה, "אז מי באמת אחראי לאסון, אם לא הממשלה שהייתה אז והשרים מטעמה שהיו ממונים על אירוע ל"ג בעומר במירון?"
בדיון אמר לביא, בין היתר, כי "בגלל הקורונה והבחירות, חודש לפני האירוע - לא היה לנו מושג מה קורה עם ההילולה במירון". הוא הוסיף: "ב-11 באפריל, שבועיים וחצי לפני האירוע, שוחח איתי השר לביטחון הפנים דאז אמיר אוחנה ואמר שהוא נפגש עם חברי כנסת ושרים מהמגזר החרדי והוא מתכוון לפנות לראש הממשלה כדי שמירון יהיה פתוח.
"ההבנה שלי חד-משמעית - בהיעדר קבלת החלטה ברמה הלאומית, אם אני לא מתחיל לעשות הכנות מיידיות בהקשר של תשתיות קריטיות - נראה שמירון תתנפץ עליי ב-29 בחודש מבלי שאני מוכן לכך. רק ביום שלפני ההילולה התברר לי שלא יהיו בה הגבלות קורונה".
אחר כך התייחס לביא ליום האסון עצמו. "תפיסת העולם לאורך השנים היא שאין הגבלת קהל במירון. כך נעשה ב-30 השנים האחרונות, אף מפקד מחוז לא הגביל קהל וזה עיקרון מבצעי מנחה", אמר מפקד המחוז. "כל ניסיון להגביל ולהציב מחסומים עלול לגרום לצוואר בקבוק ולאסונות הרבה יותר גדולים".
