אופים מצות באדיס אבבה
(בייה טספה, פעילים למען העלאת יהודי אתיופיה)
בקהילת היהודים במחנות באתיופיה חגגו את הנס - אך לא את החירות. בקהילה נרשמה תמותה אפסית מנגיף הקורונה, ומבצע "צור ישראל" להעלאת הממתינים אושר ברוב פאר. אולם לאחר שנה של מלחמת אזרחים קשה, תמותת תינוקות ופרדה מתמשכת מהמשפחה, מבית הכנסת ומחיי הקהילה – התפילה, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", הפכה לנואשת.
לפרויקט התש"ף: סדר חסר תקדים בעולם היהודי
עשרת-אלפים היהודים השוהים במחנות ההמתנה באדיס אבבה ובגונדר, ערכו את הפסח בשני בתי הכנסת הקהילתיים, בצמצום דרסטי. אחרי שבשנה הקודמת נותר בית הכנסת נעול בגלל הקורונה, זכה רק חלק מצומצם מהיהודים במחנות לחגוג את הפסח ביחד. בבית הכנסת בגונדר התכנסו כ-300 איש בלבד, ובבית הכנסת "תקווה" שבאדיס אבבה הוגבל מספר המשתתפים לכ-100 מתפללים.
חזן בית הכנסת "תקווה", בייה טספה (36), מסביר כי סגירת בתי הספר ובתי הכנסת, ממרץ אשתקד עד יולי, הוא אתגר לא פשוט לקהילה, בייחוד סביב חגי ישראל. "צריך להבין שבית הכנסת הוא מרכז החיים של הקהילה שלנו, שלרובם יש משפחה בארץ", הוא אומר. "הסגרים והנתק השפיעו עלינו מאוד".
9 צפייה בגלריה
עקב ההגבלות הבריאותיות, רק מיעוט מתפללים הורשו להיכנס לבית הכנסת "תקוות ציון" שבגונדר
"מקור הכוח שלנו סגור"
ההכנות לקראת ליל הסדר כוללות את תהליך אפיית המצות המסורתי, שהחל לפני כשלושה שבועות, ובו לקחו חלק עשרות מבני הקהילה. על פי המנהג אופים בני הקהילה כמאה אלף מצות, מקמח חיטים שנטחן במקום. עוד שקדו בקהילות הממתינים בגונדר ובאדיס אבבה על הכנת כ-400 ליטרים של יין צימוקים, שיחולקו למשפחות לקראת ליל הסדר, ועל הכנת חרוסת על פי מתכון אתיופי ייחודי לקהילה, המורכב מתמרים, בננות, ג'ינג'ר, סוכר ויין.
9 צפייה בגלריה
טקס אפיית המצות הענק שעורכת הקהילה מדי שנה - לישת הבצק, ניקוי הכלים ואפיית המצות על האש, על פי ההלכה - התקיים בצמצום בולט
(צילום: נגוסה עלמו)
אסטהול וובה, חזן בית הכנסת "תקוות ציון" בגונדר, מספר כי "עכשיו בית הכנסת פתוח - אבל רק לצעירים. האוכלוסייה המבוגרת לא תוכל לבוא לתפילה. זה מקשה מאוד על כולנו כי זה הכוח שלנו - להיות ביחד קהילה ולתמוך האחד בשני. בתי הכנסת הם המקום שבו אנחנו מקיימים את אורחותינו היהודיים: מתפילה ולימוד, ועד לסניפי בני עקיבא והפעלת המקוואות. הם היו סגורים גם בגלל הקורונה וגם בגלל המלחמה".
ד"ר מסרשה דסה חגג את ליל הסדר בפעם השלישית בישראל, הרחק מרעייתו ובתו מסורבות העלייה. לדבריו, "אמנם לא הייתה תמותה מקורונה, אך לצערנו הרב הלכו המונים לעולמם בהמתנה לעלות לציון. האמת היא שרק לנשום זה לא חיים".
"אפשר להגיד שזה נס"
בשני בתי הכנסת של הקהילות, "תקווה" באדיס אבבה ו"תקוות ציון" בגונדר שבצפון המדינה, נהגה הקהילה לערוך בערב פסח את מה שכינו שם "ליל הסדר הגדול בעולם", בהשתתפות כ-4,500 משתתפים. עקב המגפה העולמית, הוגבל מספר המתפללים משמעותית. גם טקס אפיית המצות הענק שעורכת הקהילה מדי שנה - לישת הבצק, ניקוי הכלים ואפיית המצות על האש, על פי ההלכה - התקיים בצמצום בולט.
אלף מצות בגונדר: כך זה נראה לפני הקורונה
לדברי טספה, התפרצות הקורונה בבירה האתיופית הגיעה יחסית מאוחר, בחודש נובמבר – אך הכתה בעוצמה והייתה מאתגרת אף יותר בקהילות היהודיות, המתגוררות בחדרים קטנים וצפופים. "מדובר בשמונה איש לכל הפחות בחדר, כשלרוב הציבור במחנות אין כלל מים זורמים בבתים".
ולמרות זאת, מדגיש טספה כי המחלה לא התפשטה במלואה באתיופיה, וכי הנגיף הקטלני שהכה בעולם, דילג על האנשים במחנות. "לשמחתנו עד כה, לא היו לנו מתים מקורונה בקהילה. כן, אפשר להגיד שזה נס. קיבלנו מסכות והתגוננו, עדיין אין לנו חיסונים - אבל הצלחנו לשרוד את זה ביחד".
9 צפייה בגלריה
המפקח על המצות, אצ'נפי (ישראל) אספה, שתפקידו לרשום את זמן אפיית המצות ולהקפיד שלא תעבורנה 18 הדקות מרגע נתינת המים בקמח ועד האפייה
(צילום: נגוסה עלמו)
ד"ר דסה מוסיף כי היו הדבקות בנגיף, אך הנדבקים הצליחו לגבור על המחלה. "באתיופיה אין אופציה לבדיקות מהירות לגילוי קורונה כמו בעולם המערבי, ולא היה תיעוד מסודר של החולים מבחינה מספרית, אבל היו המון חולים, בעיקר באדיס אבבה, שהבריאו די במהירות".
טספה טוען כי גם חינוך ילדי הקהילה לאורך שנת הקורונה, נפגע: "הילדים שלומדים בבתי ספר ציבוריים, נהגו להגיע לבית הכנסת ללימודי יהדות ועברית. בגלל שהכול היה סגור, הלמידה התמעטה. היו נערים שהקימו שיעורי תורה בוואטסאפ או למדו בחברותות מצומצמות, אבל לא כולם יכלו. אצלנו בבית, אישתי לקחה פיקוד על הילדים".
לדברי טספה, "השנה החג מרגיש שונה, כי הרבה אנשים מהקהילה עלו ואנחנו שמחים בשמחתם אך גם עצובים, כי זה גרם להרבה צער וכאב לקהילה. אבל חיכינו לחזור לבית הכנסת, וחגגנו את החג הזה, זמן חרותנו, כמו תמיד".
בבית הכנסת בגונדר: רסיסי תקווה
וובה אומר כי בבתי הכנסת שנותרו מיותמים בשנה החולפת, מורגשת מאוד האווירה החגיגית של פסח. "ניקינו את בית הכנסת ביחד - כל אחד ניקה גם את ביתו, והכנו מצות ביד כמנהג הקהילה. בשנה שעברה לא זכינו לחגוג יחד. השנה, לפחות חלקנו התכנסו".
במהלך השנה, אומר וובה, נקלעה הקהילה היהודית במחנה הממתינים בגונדר לעיצומה של מלחמת אזרחים קשה, במהלכה נורה טיל ליד בתי הקהילה: "נכנסנו לאווירה לחוצה מאוד. זה השפיע מנטלית על כולנו", הוא אומר.
"הייתה תקופה שהתפללנו בלי מניין ובתי הכנסת היו תחת מגבלות. המצב השתפר קצת ורק 20 צעירים יכלו להיכנס, אלא שאז פרצה המלחמה. היה מפחיד לצאת מהבית והיה אסור להסתובב בחוץ כקבוצה; הכול היה סגור, מבתי הספר ועד בתי הכנסת".
את ליל הסדר השנה ערכו בצמצום, ללא זקני הקהילה. "הכוח שלנו כקהילה זה להיות ביחד, במיוחד כשכל המשפחה נמצאת בישראל ורק אנחנו נותרנו מאחור. אז זה כמובן עצוב מאוד".
"אנחנו עדיין לא בני חורין"
ד"ר מסרשה דסה עלה לישראל במרץ 2019. רעייתו ובתו בת ה-3, שאיתן הוא מתקשר באמצעות הוואטספ, הן מסורבות עלייה, וכמו חלק ניכר מחברי הקהילה באתיופיה, גם הן קיימו את פסח בביתן.
"זה מוזר ולא רגיל לא להיות עם המשפחה שלך, אבל אין כל כך מה לעשות", הוא אומר. "אני המתנתי 22 שנים לעלייה. היו לנו חיים קשים שאני לא יכול להתחיל לתאר אפילו, אבל אני מרגיש שיש סביבי איזו השגחה עליונה מטורפת שבאמת הצילה אותי".
ד"ר דסה שהתנדב במחנות הממתינים באדיס אבבה ובגונדר, מספר כי רעב קשה במחנות ותחלואה הביאו לתמותה רבה של תינוקות מקרב הממתינים לעלייה. רופאים מתנדבים נוספים במקום התריעו כי הקהילות על סף אסון הומניטרי. במבצע "צור ישראל" הגיעו ארצה בחודשים האחרונים כאלפיים כולים שהתאחדו עם יקיריהם. "אנחנו הממתינים עדיין ביציאת מצרים", הוא אומר.
ד"ר דסה רואה הקבלה רבה בין מסעם של בני ישראל, ממצרים לארץ המובטחת - למצבם של אחיו שנותרו באתיופיה: "הממתינים לא מטופלים כאזרחים. הם חסרי זכאות ללמוד או לעבוד. אז משפחות בארץ נאלצות לשלוח כסף, בדיוק כמו שה' הוריד את המן במדבר. הממתינים נודדים ממקום למקום, ואפילו קיבלנו שם מיוחד: פלאש-מורה.
"אני רוצה להזכיר שבפרשת כי תישא נאמר שעם ישראל יתפזרו לאומות העולם, ושם יעבדו עבודה זרה, חס ושלום. אבל בסוף הקב"ה - הוא ולא אחר - יאסוף אותם לארץ לא בזכות מה שעשו, אלא בזכות הברית שכרת עם אבותיהם. מדינת ישראל לא רוצה אותנו בכלל, אבל אנחנו ממשיכים הלאה, בתקווה שנגיע לארץ הקודש".
"אנחנו נלחמים על אבא ואמא"
וובה שממתין לעלות לישראל כ-20 שנים, מספר כי "בכל שנה אנחנו מחכים לעלייה, והשנה הייתה תקווה גדולה לכולם. רבים מחבריי שלי עלו לישראל והגשימו את חלומם לחגוג בה את הפסח. אני שמח בשבילם אבל אני עצוב על אלה שנותרו מאחור. אני מאחל לשאר הקהילה לחגוג יחד את הפסח בישראל בשנה הבאה. אנחנו רוצים להיות יהודים חופשיים בארץ הקודש, ועל זה אנחנו מתפללים לקב"ה".
טספה אומר כי "אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואנחנו עם הפנים קדימה. גם אנחנו נצא לגאולה כי אבותינו יצאו מעבדות לחירות בחג הזה".
בסוכנות היהודית אומרים כי ימשיכו לפעול להעלאת בני הקהילה לישראל, "בשיתוף עם ממשלת ישראל ומשרד העלייה והקליטה. במקביל תמשיך הסוכנות היהודית לסייע בתחום ההומניטרי לקהילת הממתינים באתיופיה, בין היתר, בהזנה לפעוטות ולנשים הרות, בהתמודדות עם משבר הקורונה ועוד".
9 צפייה בגלריה
"גם אנחנו נצא לגאולה כי אבותינו יצאו מעבדות לחירות בחג הזה". בייה טספה
(באדיבות המצולם)
פעיל בקבוצת "פעילים למען העלאת יהודי אתיופיה", קסאו שמפראו, אמר כי "לא ייתכן שמדינה שקולטת אלפי עולים ממדינות שונות בעולם, ממשיכה להפלות לרעה את יהודי אתיופיה. חשוב להבין: אנחנו לא נלחמים על מחירי הקוטג' והלחם, אנחנו נלחמים על המשפחות שלנו; על אמא, אבא, אחים ואחיות שלנו. לכן אף פעם לא נוותר עליהם בשום אופן ובשום צורה. הם בשר מבשרנו ודם מדמנו".
פורסם לראשונה: 19:57, 24.03.21
