איילת (שם בדוי) הייתה בסך הכל בת שנה כשאביה עזב את אמה, ברח לחו"ל, ניתק קשר והשאיר אותן בלי כלום. היום, 21 שנה אחרי, כשאמה עדיין מסורבת גט, היא מספרת על החיים לצד אמא שהיא אישה עגונה. "גדלתי לתוך המציאות הזו. מעולם לא הכרתי משהו אחר", היא משחזרת. "עד היום אני מתביישת להגיד שאמא שלי מסורבת גט, שאין לי משפחה נורמלית. כשהייתי קטנה הייתי משקרת ומספרת שאמא שלי זאת אחותי".
עם התחושות האלו נאלצים להתמודד ילדים רבים של נשים עגונות: חוסר היכולת לחלוק את המצוקה שנוצרה כשהמשפחה התפרקה לנגד עיניהם, המשבר הכלכלי שנכפה עליהם, התסכול מחוסר היכולת של האם להמשיך הלאה, ויותר מכל - שיברון הלב שיצר אותו אב, שבמידה רבה ויתר גם עליהם.
לא מרבים לדבר על הילדים של הנשים העגונות, הנפגעים השקופים של המצב המשפטי האבסורדי בישראל בתחום דיני המשפחה, הנתונים בידי בית הדין הרבני. אבל המחיר הנפשי, החברתי והכלכלי שהם משלמים הוא כבד וארוך טווח. חלקם ישלמו את מחיר הבושה – שנובעת גם מהנטישה עצמה וגם מהעוני שלרוב מתלווה אליה – ויתבודדו או ימודרו חברתית. חלקם לא יצליחו לפתח זוגיות ולהקים משפחה בעצמם. אחרים יתקשו לבנות מערכות יחסים ולתת אמון. חלקם ימשיכו לשלם את המחיר הכלכלי במשך שנים. רובם יעשו הכול כדי להימנע מלהתחתן בעצמם ברבנות, אותה מערכת שסירבה להציל את האמא ממערכת יחסים מתעללת בשלט-רחוק.
"יש לי זיכרונות של אמא שלי חווה משברים נפשיים", משחזרת איילת. "יש תמונה שחרוטה בזיכרוני שבה הבית מפוצץ אורחים, ואמא שלי מרגישה מוטרדת, הולכת למטבח ובוכה. אני זוכרת ששאלתי אותה 'למה?' והיא ענתה: 'סתם, לחץ'. אבל הבנתי שזה לא זה".
"לא רוצה להיות 'ההיא מהמשפחה המקולקלת'"
כשהייתה בכיתה ג' ניסתה איילת לראשונה ליצור קשר עם אביה. "רציתי אבא. לא הבנתי את המצב המשפחתי ומה זה מסורבת גט. זה היה בעיניי כמו הורה גרוש שעזב את הבית. הצלחתי ליצור איתו קשר טלפוני, והוא הבטיח לי שאמא שלי ואני נגיע אליו. הוא היה מוכר לי מציאות שהייתי חולמת עליה בלילות. בשלב מסוים הבנתי שזה לא נכון, אבל לא היה לי אכפת שהוא משקר לי. רציתי קשר עם דמות אב ועצמתי עיניים לנוכח הדברים שהוא עשה".
האשליה לא החזיקה מעמד זמן רב. "בגיל 12 כבר הבנתי שאני משלה את עצמי וכעסתי עליו", היא מספרת. "הבנתי שלא רק שהוא רחוק, הוא מונע מאמא שלי להתקדם בחיים. כואב לי שכל השנים הללו אמא שלי לא יכלה למצוא זוגיות, להביא עוד ילדים. כל הצורה של איך משפחה צריכה להיראות די התעוותה עבור שתינו".
לא רק שאביה לא שילם מעולם מזונות או השתתף בהוצאות הכרוכות בגידולה, הוא אף היה סוחט את אמה. "לפני שברח מהארץ הוא העביר את כל נכסיו על שמם של אחיו כדי שלא תהיה לנו גישה אליהם", מספרת איילת. "היו לאמא שלי הוצאות משפטיות, הוצאות של אם יחידנית. והיו גם סחיטות – כספים שהיא הייתה מעבירה לו לשווא, כדי שייתן לה גט. עצמאות כלכלית מעולם לא הייתה לנו. גרנו אצל הוריה של אימי, מעולם לא בבית משלנו. אני חושבת שלאמא שלי זה מאוד הפריע, וגם אני נורא רציתי שיהיה לי בית משלי, חדר משלי".
איילת: "הוא היה מוכר לי מציאות שהייתי חולמת עליה בלילות. בשלב מסוים הבנתי שזה לא נכון, אבל לא היה לי אכפת שהוא משקר לי. רציתי קשר עם דמות אב ועצמתי עיניים לנוכח הדברים שהוא עשה"
הבושה לא נעלמה. "עד היום אני מעדיפה שאנשים לא יכירו את המצב המשפחתי שלנו. לא בא לי להיות 'ההיא מהמשפחה המקולקלת'. אמא היא אישה מדהימה, ומגיע לה כל כך הרבה יותר טוב. אני אדם דתי, אבל לא אדרוך ברבנות בחיים שלי. זה מוסד כל כך מיושן שמשפיע על חיים של אנשים".
"אמרתי שלא אתחתן לעולם"
אמה של הדס (38) הייתה מסורבת גט במשך תשע שנים, אחרי שחוותה אלימות קשה בנישואים. "זה היה בית שהייתה בו המון אלימות", היא מספרת, "פיזית, נפשית, מילולית וכלכלית. היו תקופות שבבית שלנו הייתה משטרה על בסיס יומי. יש לי הרבה טראומות.
"אני זוכרת שהיינו בחופשה משפחתית בבית מלון, ואבא הרביץ לאמא עם מנורה גבוהה שעמדה ליד המיטה. למחרת היא הלכה עם משקפי שמש. ככה נראתה החופשה שלנו. יש לי זיכרונות שהוא קורע לה בגדים שהיא קנתה כי הם לא מוצאים חן בעיניו; שהוא לוקח לה את הכסף ומשאיר אותה בלי כלום כי הוא כועס, ברמה שלא היה לה כסף לקנות חלב.
"היא פחדה ממנו פחד מוות. כל השנים אמרתי לאמא שהיא צריכה להתגרש – משהו שלא הרבה ילדים אומרים להורים שלהם. הייתי ילדה מאוד טובה, הבנתי שלאמא שלי מספיק קשה. לא הייתי מזמינה חברים הביתה כי לא רציתי שיראו. מבחינת העולם בחוץ, אף אחד לא ידע שום דבר".
הדס: "הוא מבחינתו התנהל כאילו היא עדיין שלו, והיא לעולם לא תהיה של אף אחד אחר, ובבית הדין פשוט נתנו לו גב ואמרו להמשיך לנסות להשיג שלום בית. זאת התעללות. היא הרגישה שהיא לא שולטת בחיים שלה"
כשהדס הייתה בת 20 אביה ניסה לרצוח את אמה – שהחליטה סוף-סוף לשים קץ לנישואיהם. "אנחנו כבר היינו גדולים יותר ותמכנו בה", היא מספרת. בשלב זה אביה החל להפגין סוג אחר של אלימות, ובמשך תשע שנים סירב לתת לאמה גט. "אחרי 20 שנה שהיא נלחמה על חייה, אימי מצאה את עצמה ממשיכה להילחם ברבנות. אלו היו שנים מאוד קשות, והיא עדיין לא השתחררה מהטראומה".
הדס מתארת אמא "מאוד מוטרדת, הרבה פעמים עצבנית, כועסת. היא נאלצה להחזיק את הבית ולטפל באחים שלי כשהוא לא משלם מזונות באופן רצוף, ובנוסף ללכת לבית דין ולחזור בידיים ריקות. הוא מבחינתו התנהל כאילו היא עדיין שלו, והיא לעולם לא תהיה של אף אחד אחר, ובבית הדין פשוט נתנו לו גב ואמרו להמשיך לנסות להשיג שלום בית. זו התעללות. היא הרגישה שהיא לא חופשייה, שהיא לא שולטת בחיים שלה. הייתי בצבא באותה תקופה ויצאתי לעבוד בזמן השירות כדי להרוויח כסף ולעזור למשפחה. הרגשתי שאני האחות הבכורה, ולכן אני מחויבת".
גם הדס נושאת טראומה. "במשך שנים בחרתי בני זוג שדומים לו, באופן מסוים", היא מודה. "בחרתי להיות עם גברים פחות טובים ממה שמגיע לי. בשנים הראשונות אמרתי שאף פעם לא אתחתן, שאני לא רוצה להיות כבולה. בסופו של דבר, מצאתי בן זוג טוב ויש לנו שלושה ילדים. עשיתי את הסוויץ' הזה הרבה בזכות אמא שלי, שלא ויתרה לי".
"כולנו המשכנו, חוץ מאמא שלי"
קייט גרסטלר (47) גדלה עם משפחתה בבריטניה. כשהייתה בת 21, תלמידה באוניברסיטה, נסעה עם אמה וסבתה לחופשה בישראל. כשחזרו הביתה, אביה לא היה שם - ומאז היא לא פגשה אותו. "אבא שלי נעלם יום אחד. לא הייתה לנו אפשרות למצוא אותו, לא ידענו אפילו אם הוא חי. לא האמנתי שהוא לא יחזור בכלל", היא מספרת.
חצי שנה לאחר שעזב, אביה של קייט התקשר אליה לראשונה. יותר מכל היא רצתה להשיג לאמה גט, ולכן יום למחרת נסעה לבית דין רבני בלונדון, כדי לשאול מה היא צריכה להשיג מאביה כדי שזה יקרה. "הרגשתי אחריות למשפחה שלי ולאמא שלי", היא מסבירה, ומספרת כי "בבית הדין לא היו סימפטיים אליי. הם לא הבינו למה בת מגיעה לשאול על הגירושים של ההורים שלה. למחרת התקשרתי לאבי במספר שהוא נתן לי. זה היה מלון והם אמרו שהוא לא רשום שם. זו הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתו. אמא שלי הייתה ממש בדיכאון, במצב לא טוב. נכון שלא היו להם נישואים טובים, אבל לא חשבנו שהוא ייעלם".
אמה של קייט הייתה מסורבת גט במשך 15 שנים. "החיים המשיכו, כולנו המשכנו, חוץ מאמא שלי. היא הייתה תקועה, החיים שלה עצרו. היא הרגישה שאין לה טעם להכיר אף אחד כי היא לא חופשייה. גם היה מאוד קשה כלכלית. כשהוא עזב הוא השאיר הרבה חובות, והיא הייתה צריכה להיות מאוד זהירה כלכלית. בסופו של דבר, היא איבדה את הבית שלנו בגלל החובות", קייט מספרת.
קייט: "לא מצאתי את המילים להגיד מה קורה, הרגשתי בושה. גם בבית לא דיברנו על זה, שזה מוזר. משהו כל כך גדול קורה, ולא מדברים עליו. ניסינו לשדר כלפי חוץ שהכול בסדר"
"לאורך כל התקופה הזו היה לי ממש קשה לשתף. לא מצאתי את המילים להגיד מה קורה, הרגשתי בושה. גם בבית לא דיברנו על זה, שזה מוזר. משהו כל כך גדול קורה, ולא מדברים עליו. ניסינו לשדר כלפי חוץ שהכול בסדר, אבל אחרי כמה חודשים התחלתי להרגיש שאני מאבדת שליטה, שאני לא יכולה להתמודד עם זה. יום אחד בכיתי בחדר. הרגשתי שהכול הרוס. המשפחה שלי התמוטטה. אבל אז הבנתי שהחיים שלי יכולים ללכת בשתי דרכים – או שזה יהרוס את החיים שלי, או שאפסיק לבכות ואמשיך לחיות, וזה מה שעשיתי. הבנתי שזו בחירה".
לדבריה, "המצב הזה מאלץ ילדים לגדול ממש מהר. זה מה שקרה לי, ואני מאמינה שזה קורה לילדים רבים של נשים עגונות. הם מוצאים את עצמם נאלצים להתמודד עם אחריות כבדה, כי הם מבינים שקשה לאמא שלהם".
"שיתחילו ליישם פתרונות הלכתיים"
לאחר 14 שנים אביה של קייט נמצא באינדונזיה. מכר של המשפחה, שטס לשם בנסיבות אחרות, הביא לו את הטפסים כדי לחתום על הגט. כיום קייט היא חברת הוועד המנהל של "מבוי סתום", ומקדישה מחייה כדי לסייע לנשים עגונות ומסורבות גט. "המערכת צריכה להיות יותר סימפטית וקשובה לנשים", קייט אומרת. "יש צורך בשינוי מהותי על מנת שנשים, גברים ובני משפחותיהם לא יצטרכו עוד לסבול את חוסר הצדק שבעגינות".
אורית להב, מנכ"לית ועו"ד לשכת עורכי הדין"הקושי שנובע מהעגינות הוא לא נחלתן של הנשים בלבד. גם הילדים סוחבים איתם את הטראומה. הם מספרים על חוויה קשה מאוד ועל השפעות שמלוות אותם כל חייהם", מסבירה עו"ד אורית להב, מנכ"לית ארגון "מבוי סתום". "לפעמים הילדים הופכים להיות חלק מהמאבק. היה לנו מקרה של סרבן גט שנהג באלימות קשה באישה ובילדים, ואחר כך עוד העז להשתמש בילדים כקלף מיקוח כשביקש להתנות את הגט בהסדרי ראייה שעמדו בניגוד לחוות הדעת המקצועית.
"אנחנו נתקלות בלא מעט מקרים דומים, שבהם הסרבנים מעמידים את הנשים בפני בחירה בלתי אפשרית בין החירות שלהן - להגנה על ילדיהן. בתי הדין שמאפשרים את המציאות הזאת הם אלה שאחראים בעקיפין גם לטראומה שנגרמת לילדים ושמשפיעה גם על הדורות הבאים. עד שלא יתחילו ליישם פתרונות שלוקחים את הכוח מהצד הסרבן באמצעות הפקעת קידושין או ביטול קידושין, העוולות האלו ימשיכו להתרחש, ומעגל הנפגעים ילך ויגדל".
