16 צפייה בגלריה
"אירוע שקשה להכיל". אחת מעבודות הצילום
(צילום: יהושע שוקה גלוטמן, מתוך "הילולה במירון")
ימים ספורים לפני האסון בהילולת ל"ג בעומר במירון, קיבל הצלם יהושע (שוקה) גלוטמן לידיו עותקים ראשונים מבית הדפוס של ספרו האחרון "הילולה במירון" (מאיר הוצאה לאור), המכיל צילומים שצילם במתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי מאז 1983 – לאורך ארבעה עשורים.
עם העותקים בידיו, ביום האסון הוא נסע אל ההילולה בהר. "זה ספר אמנותי ראשון מסוגו שמוקדש להילולה. באתי עם הספרים למירון, פתחתי דוכן והצעתי למכירה את הספרים לעולי הרגל", הוא מספר. "בעשר בלילה התקפלתי וחזרתי הביתה. בשעה אחת הבנתי שקרה האסון. הייתי ער והקשבתי לשידורים ברדיו, זה היה מזעזע".
"הכרתי את האירוע לאורך שנים, ואף פעם לא חשבתי שמשהו כזה עלול לקרות", לדבריו. "התייחסתי לזה כאירוע רך. תמיד היה דחוק, אבל אף פעם לא נוצר מצב של פאניקה ודחיפות". כמי שליווה מהצד את ההילולה במהלך השנים, יש לו מה לומר על הגורמים והאינטרסים שיצרו את התנאים שאפשרו את האסון הכבד, שבו נספו 45 בני אדם, אבל הוא גם מביע תקווה שהאסון לא יוביל לכך שפני האתר ישתנו בצורה קיצונית מדי.
16 צפייה בגלריה
"יש שם אנשים בראש טוב". בין הצילומים המוצגים בתערוכה
(צילום: יהושע שוקה גלוטמן, מתוך "הילולה במירון")
"הילולה במירון; שיבה מאוחרת" הוא שם התערוכה החדשה שלו, המוצגת בגלריה לצילום על שם יוסי נחמיאס של החוג לתקשורת צילומית במכללה האקדמית הדסה. בתערוכה מוצגות עבודות הצילום בשחור-לבן שצילם גלוטמן לאורך השנים. בין השאר אפשר לראות בצילומים מתפללים במירון, אנשים שצנחו מעייפות או הקימו אוהל על ההר, וילדים בני שלוש בתספורת "חלאקה" מסורתית.
כמו פסטיבל רוק
בקיץ 1982 חזר גלוטמן לישראל לאחר תקופה ממושכת בלונדון, שם למד וגם הציג את תערוכותיו הראשונות. כחלק מהרצון להתיידד מחדש עם המציאות הישראלית, הוא יצא לחפש חוויות בארץ. בין השאר, עלה בפעם הראשונה בחייו לקבר רשב"י בהר מירון.
בל"ג בעומר תשמ"ג (1983) השתתף גלוטמן לראשונה בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, ונשבה בקסמה. מאז הוא חזר וביקר פעמים רבות באירוע.
16 צפייה בגלריה
העבודות מוצגות בשחור-לבן, כדי לטשטש את ההבדלים בין הזמנים
(צילום: יהושע שוקה גלוטמן, מתוך "הילולה במירון")
מה הלהיב אותך בהילולה במירון, כשביקרת שם בפעם הראשונה?
"אני חסר אמונה, והרקע שלי הוא לא דתי. הגיוון, העושר והפראיות של האירוע הרשימו אותי. מה שצילמתי שם בפעם הראשונה לא היה ראוי מבחינה איכותית, כי נסחפתי מהעושר של האירוע הזה. חזרתי וצילמתי שם בפעמים הבאות. עד עצם היום הזה, זה אירוע שקשה להכיל. הוא משתנה לנגד עיניך, והוא עשיר מאוד".
"אנשים באים לשם מתוך משאלות לתיקון, לריפוי ולישועה. כולם באים בכוונה טובה ובלב פתוח לחגוג. זה דבר שאי אפשר להישאר אדיש אליו. לא צריך להיות מאמין כדי להבין את מה שמפעיל את האנשים שם"
אז ההתרחשות שם יכולה להקסים גם את מי שאין לו רגש דתי או חיבור רוחני למקום?
"קודם כול, יש שם אנשים בראש טוב. אנשים שבאים מתוך משאלות לתיקון, לריפוי ולישועה. כולם באים בכוונה טובה ובלב פתוח לחגוג. זה דבר שאי אפשר להישאר אדיש אליו, ואני יכול להזדהות מאוד עם הצורך האנושי לחפש חסד ותיקון. לא צריך להיות מאמין כדי להבין את מה שמפעיל את האנשים שם. גם כשהולכים לפסטיבל רוק, אנשים באים עם משאלה דומה: רצון לחוות משהו גדול, להרגיש שהם שייכים לציבור גדול, ולא בודדים".
למה בחרת להציג את העבודות בשחור-לבן?
"כשהתחלתי לצלם ב-1983, חומרי הצילום בצבע היו יקרים יותר. בשחור-לבן יכולתי לפתח את הצילומים בעצמי. ככל שהתמדתי בזה, הבנתי שאלה הצבעים הנכונים שיעזרו לי ליצור אחדות בגוף העבודה, כך שלא ירגישו את ההבדלים בין הזמנים. זה נותן לחוויה צביון אלמותי".
לחשוב לפני שמביאים דחפורים
גלוטמן בן ה-68, המתגורר באבירים שבגליל, אינו מצטער על כך שלא הזדמן לו לצלם בזמן אמת את זירת האסון בל"ג בעומר האחרון. "אני לא צלם חדשות, ולא מחפש אקשן, אלא דברים אחרים", הוא מסביר. ובכל זאת, לגבי הסקת המסקנות מהאירוע, כאחד שביקר בהילולה פעמים רבות, יש לו תובנות.
"בראשית שנות ה-80 הייתה הדלקה מרכזית אחת בחלקת הקבר", הוא משחזר, "כל הציבור התכנס שם. לא היו טריבונות, מחסומים וגשרים. בגלל פוליטיקות, במהלך השנים נוצרו כמה מוקדי הדלקה, נוצרו הטריבונות ונדחקו הרבה יותר אנשים למקום קטן. אחת מהמלצות הביניים של ועדת החקירה, לחזור להדלקה אחת במקום ריבוי הדלקות, היא צעד בכיוון הנכון".
הוא מציין שלדעתו "הניסיון למשטר את האירוע ולשלוט בו הוא ניסיון סרק. זה רק יוצר לחצים מיותרים. אנשים הולכו כמו צאן בתוואי מוגבל מאוד. צריך מראש לבטל את התחרות בין כל ההדלקות, ולתת לאנשים לזרום בצורה חופשית, ולא לכוון אותם".
16 צפייה בגלריה
פינוי פצועים מהאסון בהילולת ל"ג בעומר. "סביר שיהיו אנשים שיחששו להגיע לשם אחרי מה שקרה"
(צילום: משה מזרחי)
"זה האירוע הגדול ביותר שקורה תחת כיפת השמיים בישראל. בין 500 ל-600 אלף איש פוקדים את המקום בשנים שאין בהן קורונה", הוא מזכיר. "אני מניח שיהיו אנשים שיחששו להגיע לשם אחרי האסון".
"אם יעשו שינויים פיזיים מרחיקי לכת, זה יהרוג משהו מהאווירה המיוחדת שם. אני חושש שעלולים לערוך שם שינויי גדולים מדי, כמו שבכותל יצרו רחבה שבעיניי דומה יותר למגרש מסדרים מאשר למקום מקודש"
כחלק מלקחי האסון, אושרה לא מזמן תוכנית מתאר לפיתוח מתחם קבר רשב"י במירון – במטרה להתאימו לכמות המבקרים האדירה באתר ולתקן את הליקויים הרבים שנמצאו בו. התוכנית כוללת בניית מבנים חדשים לתפילה וללימוד, הסדרת מתחמים למסחר ולתיירות, סלילת כבישים ודרכי גישה, שימור היסטורי ועוד – הכול במטרה להכשיר את האתר לבואם של כשני מיליון ורבע תיירים בשנה, 20% מתוכם בהילולה.
גלוטמן חושש שלצד הרצון להפיק לקחים ולתקן את ליקויי הבטיחות, יתבצעו במקום שינויים דרמטיים שיפגעו בצביון הייחודי שלו. "אני מקווה מאוד שהמדינה לא תחליט להשתלט על האירוע ועל המקום, ושלא ייעשו צדדים דרסטיים מדי", הוא אומר. "אם יעשו שינויים פיזיים מרחיקי לכת, זה יהרוג משהו מהאווירה המיוחדת שם. הצעתי להעיד בפני ועדת החקירה כדי לתת פרספקטיבה היסטורית. אני חושש שעלולים לערוך שם שינויי גדולים מדי".
"לפני שמביאים דחפורים, צריך לחשוב שבע פעמים על מה שעלולים להפסיד", הוא מדגיש. "בכותל המערבי יצרו רחבה שבעיניי דומה יותר למגרש מסדרים מאשר למקום מקודש. לפני שהכותל שינה את פניו הוא היה מקום אחר לגמרי, מעין סמטה מסתורית".
ספק אם הרומנטיקה תנצח במקרה הזה. כך או אחרת, גלוטמן אינו מתיימר לספק תיעוד ממצה של מתחם הקבר במירון לאורך השנים האלה, אלא רק נותן את הזווית האמנותית שלו. בתערוכה הטרייה, כמו גם בספר שפרסם, אין יומרה להקיף את מכלול ההיבטים של ההילולה. הם מייצגים את המבט המשתאה; את הפליאה שלו מעוצמת ההתרחשות ומהחוגגים.
"זו לא מחויבות היסטורית או תיעודית להקיף את הדבר הזה", הוא מבהיר. "ההילולה השנתית דומה מאוד לאופן שבו אני מדמיין את מחנה ישראל במדבר. כזה שיש בו מין ערב רב, המון שוצף ומגוון. זה כמעט האירוע היחיד שבו כל הקבוצות היהודיות נפגשות. אין הרבה אירועים שמכנסים את כלל ישראל".
חזרה לנקודת ההתחלה
התערוכה במכללת הדסה, שנפתחה בשבוע שעבר (פתוחה בימים א'-ה' בין 10:00 ל-20:00), תינעל ב-31 במרץ. בחלל נפרד בתערוכה מוקרן מבחר של סרטונים, ובהם "מכתבי צילומים" שגלוטמן יצר ושלח בזמן מגפת הקורונה. לדבריו, המכתבים המצולמים האלה מסמנים את נקודת ה"כאן ועכשיו" במסעו.
(נקודת ה"כאן ועכשיו" במסע: הקטעים מימי הקורונה שליקט גלוטמן)
יהושע שוקה גלוטמןבאדיבות המצולםגם החזרה למכללה היא סגירת מעגל עבורו: "הייתי בוגר אחד המחזורים הראשונים (למד שנתיים בחוג לצילום בשנות ה-70, ש"מ), וההזדמנות הזו בשבילי היא מרגשת – התבוננות על המסע שלי מאז שהייתי איש צעיר. אני חי עם צילום מאז שהייתי בן תשע".
אם תהיתם, גלוטמן מתכוון לחזור גם למירון, והאסון הוא לא מה שירתיע אותו מכך. "במקומות אחרים של עלייה המונית לרגל, כמו מֶכָּה, אירועים כאלה של דריסה למוות קורים לעיתים תכופות הרבה יותר", הוא אומר. "אני אחזור לשם, כי האירוע הזה עדיין חי, ולא מיציתי את העניין במקום".
פורסם לראשונה: 10:59, 02.03.22
