78 שנה לאחר שנהרג בקרב נגד הנאצים בגטו וילנה, הובאו אמש (יום ב') שרידי דמו של יחיאל שיינבוים ז"ל, גיבור ישראל, למנוחת עולמים. הטקס המרגש התקיים בבית העלמין של קיבוץ יגור, ולווה בטקס זיכרון.
שמו של אבא קובנר, מי שהיה ממנהיגי המחתרת בגטו וילנא, מוכר לרבים. אך שמו של יחיאל (איליא) שיינבוים – מי שהנהיג את קבוצת המרד השנייה, ונהרג על ידי הנאצים במהלך הקרב – נשתכח ואבד בדפי ההיסטוריה. בטקס אתמול ביקשו קרוביו גם לתקן את המעוות.
שיינבוים נולד בשנת 1914 באודסה. לאחר שהתייתם מאמו בגיל שלוש, עברה משפחתו לעיר קובל שבמחוז ווהלין. הוא למד בגימנסיה תרבות, וכשהתבגר היה חבר בתנועת "דרור" הציונית ופעיל בחוות קלוסובה, שהוקמה על ידי ארגון החלוץ כדי להכשיר נוער יהודי-פולני לעלייה ארצה.
השנים חלפו, שיינבוים למד הנדסת חשמל ושירת כקצין בצבא הפולני. בנוסף, אירגן את סניפי תנועת "דרור" בפולין והתכונן לעלייה לארץ ישראל. בשל נישואיו הוא דחה את עלייתו, נשאר בווילנה, והשואה שפרצה הותירה את החלום הציוני בלתי מושג.
הלוחם היחיד שנהרג בקרב בגטו וילנה
בשלהי שנת 1939 עסק שיינבוים בהעברת יהודים משטחים שכבשו הנאצים לאזורים שעדיין היו משוחררים. כשווילנה נכבשה, הפך לאחד ממפקדי הלוחמים בגטו, והנהיג את "יחידת הלוחמים של יחיאל". הארגון שבהנהגתו הקים קבוצות גדולות של לוחמים, והבריח אותם מהעיר ליערות. מאות הפרטיזנים שהכשיר היו הגרעין לקבוצות פרטיזנים יהודיות שונות.
לפני קרוב ל-78 שנים – ב-1 לספטמבר, שנת 1943, נהרג שיינבוים במהלך קרב נגד הנאצים בגטו וילנה. אחיינו, יוחנן גרינשפון (73), מספר כי "אבא קובנר היה מפקד קבוצת המאבק הראשונה בגטו, ואילו יחיאל היה מפקד קבוצת המאבק השנייה. ב-1 בספטמבר הוא התייצב בעמדה, בקומה השנייה של בניין ברחוב סטרשון, הרחוב הרוסי של גטו וילנה, וירה בחיילים גרמנים, אסטונים וליטאים שהתקרבו למקום. הם ירו חזרה, והוא ספג כדור בצוואר, נפל ונהרג".
גרינשפון מציין כי דודו "היה למעשה היחיד שנהרג בקרב בגטו וילנה. היחיד שירה ונהרג. זאת עובדה היסטורית". אשתו של שיינבוים, פסיה, הייתה לידו כשנהרג. דמו ניתז על בגדיה. "איליא נקבר בבית קברות יהודי בתוך גטו וילנה", מספר האחיין. "לפני שהם ברחו מהגטו ליערות כדי לחבור לפרטיזנים, פסיה חפרה מתחת לקבר, והכניסה לשם מזוודה עם מספר פריטים. בין היתר, הייתה שם חתיכה של חולצה, שלו או שלה, שגואלה בדמו ביום שבו נהרג. לאחר שסגרה את הקבר היא יצאה אל היער".
כעבור 11 חודשים, לאחר שהחיילים הרוסים כבשו את וילנה מידי הגרמנים, חזרה פסיה שיינבוים לגטו. "המקום היה הרוס", מספר יוחנן. "היא מצאה את הקבר של איליא, הכניסה את היד פנימה והוציאה את המזוודה. היא לקחה את חתיכת הבד עם הדם, יצרה ממנה שקית קטנה ובתוכה שמה את משרוקית הפיקוד שלו. בשנת 1945 היא שלחה את חתיכת הבד והמשרוקית לאמא שלי, אורה ז"ל, שהתגוררה בקיבוץ יגור. את הבד הזה עם הדם קברנו כעת".
עכשיו תורו
פסיה עלתה לישראל בשנת 1946, התגוררה בתל אביב וגידלה את בנם המשותף. לפני 15 שנים היא נפטרה. הבן מתגורר כיום בדנמרק, אך המשפחה החליטה לקבור את השרידים. "כמה רבנים אמרו לנו לאחרונה שדם הוא חלק מהגוף, ויש להביאו לקבורה", מספר האחיין.
"ההלוויה הזאת היא גם סגירה לעסק בלתי גמור שהעיק על כל המשפחה שנים רבות. ההיסטוריה נתנה מקום מרכזי לאבא קובנר, שהוביל את קבוצת המאבק הראשונה. קבוצת המאבק השנייה, אותה הוביל איליא, לא קיבלה הכרה ראויה – וזה כואב לנו כמשפחה. ראוי שאנשים יכירו את גבורתו המיוחדת".
שרידיו של שיינבוים נקברו ליד קברה של אחותו, אורה ז"ל. בני משפחה, שכולם נולדו לאחר מותו, וגם חברים ותיקים בקיבוץ יגור, הגיעו להלוויה. משם עברו כולם לערב זיכרון שבו השתתפו, בין היתר, אליקים רובינשטיין, שופט בית המשפט העליון בדימוס - ונעמה גליל, חוקרת גטו וילנה והשואה ב"יד ושם".