תיעוד: יהודים יורקים על שער הכנסייה בירושלים
בשנים האחרונות פשתה מעין מגפה ביחסי יהודים-נוצרים בארץ. על פי תיעודים שנאספו מצילומי מצלמות אבטחה, מתלונות במשטרה ומעדויות אישיות, אין יום שבו נזירים ואנשי דת נוצרים אינם מושפלים ומותקפים בחלקים שונים של העיר העתיקה ובסביבותיה. הביטוי הנפוץ ביותר להתקפה הוא יריקה – על האיש, על הבגד, על הקרקע או בכניסה למבני דת. יריקה על אדם נחשבת לתקיפה על פי החוק הפלילי (סעיף 378) ודינה עד שנת מאסר, ועד שנתיים כאשר זו נעשית על רקע דתי או לאומני. הוא הדין ליריקה בפתח בית תפילה של דת אחרת המוגדרת בחוק כהתנהגות פסולה במקום ציבורי.
חוק לחוד ונוהג לחוד. בפועל, מקרים בודדים מגיעים לתביעה בבית המשפט. מאידך גיסא, מכת היריקות והתקיפות הפכה לסמל בעולם כולו למצבם הבעייתי של נוצרים בישראל. הדבר משפיע על היחס לישראל בפורומים בינלאומיים, מביא לירידה בתיירות, כפי שמעיד מנכ"ל לשכת התיירות הנכנסת יוסי פתאל, ומהווה גורם פונטציאל לפגיעה ביהודים בעולם.
בכנס שנערך בירושלים בשבוע שעבר, בהשתתפות האוניברסיטה הפתוחה והאוניברסיטה העברית, אשר אורגן בידי מורת הדרך ומומחית הנצרות יסכה הרני, נחשפו ממדי התופעה. דוברים נוצרים העידו כיצד ילדים בני תשע קוראים להם "נזיר בן זונה" ויורקים עליהם, וכיצד חבורות בחורי ישיבות עושות להן מנהג קבוע להפריע לתהלוכות דתיות. צילומים ממצלמות אבטחה הראו כיצד התנהגות זו הפכה לנורמה. במקביל, דווח על אוזלת יד של הרשויות בטיפול בבעיה, למרות האפשרויות הטכניות העומדות לרשות המשטרה לזיהוי היורקים והמתקיפים.
יחסי רוב ומיעוט
יחסי היהודים והנוצרים מאופיינים בעליות ומורדות, ובהרבה שנאה ושפיכות דמים, זה קרוב לאלפיים שנה. אין זה פלא שתגובות שונות יאפיינו את היחסים, וממילא יש לראות גם את הפרק הנוכחי בהקשר היסטורי רחב יותר. מה שמאפיין את הפרק הנוכחי הוא השינויים ביחסי רוב ומיעוט. במשך רוב ההיסטוריה היהודים היו מיעוט בקרב אוכלוסייה נוצרית שבהקשרים רבים התנכלה ליהודים. יהודים היו אלו שסבלו את היריקות של הנוצרים, כפי שמעיד היהודי שיילוק במחזהו המפורסם של שייקספיר, "הסוחר מוונציה". היהודים תוארו על ידי נוצרים, החל מן המאה ה-11, כיורקים על גבי הצלב, כחלק מתהליכי קידוש השם במסעות הצלב. תיאור היהודי היורק על הצלב הפך בתקופות מסוימת בימי הביניים לסטריאוטיפ שלילי של היהודי. אף על פי כן, לא נמצא מעולם בסיס בהלכה שעל פיו יש חובה או שזהו מנהג מומלץ לירוק על נוצרים או על כנסיות. כפי הנראה הבעיה גם לא הייתה חמורה מעולם, שכן פוסקי הדורות לא נדרשו לה.
דוברים נוצרים העידו בכנס כיצד ילדים בני תשע קוראים להם "נזיר בן זונה" ויורקים עליהם, וכיצד חבורות בחורי ישיבות עושות להן מנהג קבוע להפריע לתהלוכות דתיות
כל זה השתנה כאשר יהודים הפכו לרוב במדינת ישראל, הנוצרים הפכו למיעוט, ויהודים דתיים וחרדים איבדו כל עניין במתרחש בעולם הנוצרי שסביבם. בהקשרים כאלו יצא השד מהבקבוק, ושנאה עתיקה הפכה לנורמה. במקביל, התפתחויות חיוביות בעולם הנוצרי, כמו שינוי התפיסה הנוצרית ביחס לאחריותם של היהודים לצליבת ישו וההכרה בהמשך הלגיטימיות של היהדות, המאפיינים את הכנסיות הקתוליות ואחרות, הסובלות את עיקר היריקות והגידופים, לא נרשמו בתודעה הדתית הציבורית. כתוצאה מכך נוצר מצב שבו יהודים מרגישים חופשיים לבטא שלילת נצרות עתיקת יומין, מבלי לתת דין על שינויי הזמנים ביחסי יהודים-נוצרים, ביחסי הכוחות בין יהודים לנוצרים, ובהשלכות הבינלאומיות של התנהגותם.
ואיך מגיבים הרבנים?
לבקשת מארגנת הכנס, פניתי לכמה וכמה רבנים מובילים וביקשתי את תגובותיהם לתופעת "מפלגת היורקים". הופתעתי מן הנכונות להתייחס ולגנות. הרב שלמה אבינר שלח לי בתוך שעות סרטון וידאו שבו עמד על כך שלמרות מאבקים אידיאולוגיים הנוגעים לתפיסת האלוקות, אל לנו להתייחס באופן מעליב לנוצרים. כמו שרבן יוחנן בן זכאי היה מקדים שלום לכל אדם, אפילו נוכרי עובד עבודה זרה בשוק, כך אנו צריכים לנהוג. יחס של כבוד אישי לחוד ויחס של מחלוקת אידיאולוגית לחוד.
הרב אליעזר מלמד מיהר לכתוב בטורו השבועי על היעדר בסיס הלכתי למנהג היריקה ועל החובה להיזהר בכבוד הבריות. הוא אף הוסיף והביא את דברי הרב קוק על הצורך לאהוב את כל האדם למרות הבדלי דתות ואמונות. אביו, הרב זלמן מלמד, העיד בפניי כי נשאל על ידי תלמידים האם לירוק על נוצרים והשיב להם כי הדבר אסור. משמע – מתוך ה"רחוב" עולה דרישה מסוימת, ויש בכוחם של רבנים לרסן אותה.
רבה של ירושלים, הרב שלמה עמאר, הוציא גם הוא מכתב שלפיו המנהג אסור ומהווה חילול השם. לפני כ-25 שנה, זכורני, הוציא גם גדול הדור הליטאי, הרב אלישיב, פסק האוסר יריקות על נוצרים. הווה אומר – הרבנים אומרים את הדבר ה"נכון". מדוע אם כן אין בידם למגר את התופעה?
האם נדרש טיפול שורש רעיוני?
בהפסקה במהלך הכנס ניגשה אליי נזירה צעירה מארגנטינה הלומדת באולפן והעירה לי, לא כביקורת אלא כמי שזכתה להבנה פנימית: "התגובות של היהודים הן חיצוניות, נדרש שינוי עומק". אכן כן. אני סבור שהניסיון לשמור על נימוס כלפי הזולת תוך כדי אימוץ עמדה של בוז פנימית אינו יכול לעלות יפה. במיוחד לא כאשר, להבדיל מן החיים בגולה, אין קשר של ממש עם בן הדת האחרת, אין אפשרות לפתח קשרי ידידות ואין דרך להכיר את הצדדים החיוביים של הזולת. דרוש טיפול שורש.
טיפול שורש זה התרחש מן הצד הנוצרי, אלא שרבים מן הצד היהודי, ובכללן דמויות כמו הרב אבינר, מסרבים להכיר בו. הכנסייה הקתולית, כמו גם כנסיות ראשיות אחרות, שינו מן היסוד את יחסן ליהדות, הביעו חרטה על רדיפות היהודים ושנאת היהודים, עוסקים באיחוי הקרעים ומעל לכול – דוחים את המיסיון. הדברים אינם נקלטים אצלנו, כפועל יוצא של שינוי יחסי רוב ומיעוט וחוסר העניין בהתפתחויות רעיוניות אלו.
מה דרוש, אם כן? בראש ובראשונה ידע והכרה. אנשים דתיים, על פי רוב, אינם מסוגלים להבחין בין קבוצות נוצריות שונות. לצערנו ישנם מיסיונרים, אך הזרמים המיסיונריים אינם אלו שאותם פוגשים בכנסיות העיר העתיקה. אין להם נזירים ומנזרים, והם אינם מיוצגים כאן. היעדר הידע נוגע גם להכרת שינויים שהתרחשו בכנסיות והתמודדות עם האתגרים של הפרק החדש ביחסי יהודים-נוצרים. למעשה, היהודים הנדונים משמרים פרק קודם בהיסטוריה, כאשר גם הנוצרים וגם רבים מהיהודים במקומות אחרים בעולם כבר פתחו פרק חדש.
היעדר הידע נוגע גם להשתרשות התפיסה שקיימת עמדה הלכתית אחת ולפיה הנצרות היא עבודה זרה. ולא היא. יומיים לפני קיומו של הכנס, הרב שלמה עמאר הוציא מכתב ולפיו אין לקיים את הכנס במוזיאון מגדל דוד, משום שמאחורי הכנס עומדים מיסיונרים ומשום שהוא דוחף לעבודה זרה. שתי הטענות שגויות באופן עובדתי. אך במה שנוגע לראיית הנצרות כעבודה זרה (טענה שהעלה הרב אבינר) ראוי לציין שקודמו של הרב עמאר בתפקיד הרב הראשי לירושלים, ומורו ורבו, הרב שלום משאש, פסק שמותר ליהודים להשתתף בבניין כנסיות שנשרפו, ושאין בנצרות משום עבודה זרה (שו"ת שמש ומגן, אורח חיים, סעיף ל).
היריקות הן סימפטום לבעיית עומק
כיצד התחלפה ההלכה בפרק זמן כה קצר? כיצד נשכחה עמדה הלכתית חשובה שנפסקה באותו כס רבנות ובאותן נסיבות היסטוריות? חלק מהרחבת הידע הוא גם כן החזרתן למרכז הבמה של עמדות שנדחקו הצידה. זהו חלק מחשיבה מחודשת שצריכה להתרחש אם ברצוננו להעניק טיפול שורש לבעיות האלימות מן הצד היהודי.
לדעתי, העמדה שניסח הרב אבינר, ולפיה אנו צריכים להתנהג בנימוס כלפי הנוצרים אך אל לנו להיות חברים קרובים, גם היא צריכה לעמוד למבחן. ניסיוני שלי ושל עשרות חברים, ובהם רבנים ומורי הוראה, מלמד דווקא ההפך. רק על ידי פיתוח קשרי ידידות אפשר להתמודד עם שורשי האלימות ורק כך אפשר לתת דוגמאות לקהילות דתיות. בכל עיר חשובה בעולם יש מועצה בין-דתית של מנהיגים מקומיים. בירושלים מנהיגי הדתות כמעט ואינם מכירים זה את זה. הם כמעט שקופים זה לזה. אי אפשר לפתח את האהבה שעל אודותיה דיבר הרב קוק כלפי הזולת, כאשר הזולת שקוף.
האם בעיית היריקות חשובה עד כדי קיומו של כנס? הבישוף הקתולי של ירושלים, ויליאם שומאלי, העיר שהוא הרבה יותר מוטרד משיח השנאה ברשתות מאשר מהיריקות. הוא צודק. אך סימפטום הוא דרך חשובה לאתר בעיית עומק. יריקות הן סימפטום לבעיית עומק. לא די להתמודד עם ביטוייה החיצוניים של המחלה. יש לרפא אותה בשורשה. לא חשוב באיזה תסמין אנו מטפלים, הדבר החשוב הוא להגיע לשורש. את השנאה והזרות יש להמיר באהבה ובכבוד, כחזונו של הרב קוק.
הרב ד"ר אלון גושן-גוטשטיין הוא חוקר מחשבת ישראל ועומד בראש Elijah Interfaith Institute, המפגיש בין ראשי דתות העולם ובין מיטב החוקרים לשם הגברת ההבנה הבין-דתית
